קהילת קיבוץ ניר עוז, שאיבדה 51 חברים בטבח 7 באוקטובר, קיימה אמש (יום שבת) בקריית גת עצרת למען החטופים עם תושבי העיר. בר גורן, בנם של אבנר גורן שנרצח בטבח 7 באוקטובר, של מיה שנחטפה ונרצחה בעזה, אמר: "תחשבו על עצמכם בגיל 23, מה הדבר שהכי רציתם? למצוא אהבה? להצליח בלימודים? אולי לטייל בעולם? ומה איתי? אין משהו שאני רוצה יותר מלקבור את אמא ליד אבא, כדי שסוף סוף אוכל להגיע למקום שהיחיד שהיה לי בית, לקיבוץ שראיתי נחרב, לסגור איזה מעגל, לתת לפצע להפוך לצלקת".
עצרת הזיכרון של חברי קיבוץ ניר עוז
(צילום: מאיר אבן חיים)

הוא הוסיף כי "שתי פעמים שונות נאצלתי לפגוש קצינות נפגעים שבישרו על הנורא מכל. ועכשיו? עכשיו אני כבר מחכה חמישה חודשים לפעם השלישית, שתבשר שזהו, זה נגמר. אנחנו כבר אחרי יותר מ-30 שבועות, ואני לא מבין איך אנחנו עדיין פה. עדיין צריכים לדרוש את המובן מאליו, שיוציאו את כל יקירנו מהגיהינום, ויתנו לנו את האפשרות להתחיל בריפוי".
רננה יעקב, שבניה אור ויגיל נחטפו ושוחררו בנובמבר, בעוד גופת בעלה לשעבר יאיר מוחזקת בעזה, אמרה: "לא ניתנה לנו ולך הבמה להיפרד כמו שצריך. לכאורה ישבנו שבעה, אבל לא הייתה לוויה ולא קבר לפקוד. וכך מצאנו את עצמנו, כמו כל אלה שהוכרזו כנרצחים, אך לא הושבו עדיין לקבורה, ומי יודע אם יושבו ומתי, בלי יכולת לקיים תהליך פרידה שלם ואמיתי. הנחמה היחידה היא שלפחות אנחנו יכולנו להפסיק לדאוג. יודעים שלא סבלת הרבה זמן.
1 צפייה בגלריה
עצרת הזיכרון של חברי קיבוץ ניר עוז
עצרת הזיכרון של חברי קיבוץ ניר עוז
עצרת הזיכרון של חברי קיבוץ ניר עוז
(צילום: מאיר אבן חיים)
"לא ממש אהבת את החגים בקיבוץ, אבל לטקס יום הזיכרון הקפדת תמיד להגיע, לבוש חולצה לבנה. איך מצופה מאיתנו, משפחות הנרצחים החטופים, לציין השנה את יום הזיכרון? מה מצופה מאיתנו לעשות עם יום העצמאות? אני קוראת מכאן לכולכם: האריכו את יום הזיכרון ליומיים. אל תחגגו עצמאות כשיש 132 חטופים - חיים ונרצחים - שעצמאותם טרם הושבה להם. השאירו את הדגל בחצי התורן והצטרפו לקריאה שלנו להחזיר את עצמאותם של החטופים - החיים לשיקום והנרצחים לקבורה".
יואב זלמנוביץ, בנו של אריה שנחטף ונרצח בעזה: "מילים אין ספור נאמרו, נשפכו והחליקו על אוזניים ערלות. קשה לי לספר על אבא שלי, גם הוא, כמו רבים שאבדו לנו, הפך לדמות, לסיפור, לאגדה. אבא נחטף, נרצח ולא שב. בחודשים האחרונים אני מתאמץ לא לדמיין את שעבר עליו בימים האחרונים של חייו.
"קיבוץ ניר עוז תמיד היה עבורי מקום שמח ותמים. גדלנו נקיים משכול. בית הקברות לא היה מקום מאיים. ועכשיו השכול תלוי עלינו, נגרר איתנו, גורר אותנו, מגדיר אותנו. עכשיו – העצב אין סופי. נגזר עלינו שסינוואר וביבי קובעים את גורל החטופים. אבל לא הם, ולא פוליטיקאים עלובים, לא פקידים עצלים, לא קצינים יהירים ולא כל 'נבחרי הציבור', כל אלה לא קובעים את גורלנו. האחריות לייצר תקווה בלבנו ובחיינו היא שלנו".
פורסם לראשונה: 22:49, 11.05.24