האירוויזיון הוא אסקפיזם, אבל אסקפיזם שמהווה שיקוף די נאמן למצב העולמי בתקופה הנוכחית.
כצפוי, מאלמו 2024 תיזכר כתחרות שנכנעה לפוליטיקה; שנתנה לפרובוקציות לנהל אותה, ולא היתה יכולה יותר להסתיר את העובדה שהמנצח הוא לא בהכרח השיר הכי טוב אלא זה שעשה את המהלכים הכי נכונים. שנה שנייה ברציפות שחבר השופטים המצומצם מאוד (חמישה מוזיקאים מכל מדינה, שמחזיקים במחצית מכוח ההצבעה הכללי), בוחר מנצח בניגוד מוחלט לדעת הקהל העולמי.
אשתקד הרגישו את זה בפינלנד עם "צ'ה, צ'ה, צ'ה" שנכנע לשיפוט העוין, והשנה זה פגע בעיקר בישראל. ככה קיבלנו מצד אחד שופטים שהתעלמו במופגן מעדן גולן, ומהצד השני צופי אירוויזיון מ־15 מדינות שונות שסיפקו דוז פואה משלהם לשיר הישראלי.
למעשה, מאז תחילת השיטה הנוכחית של חלוקת הנקודות, ב־2016, מה שקרה הלילה מהווה את הפער הכי גדול בין ניקוד השופטים, שנתנו 52 נק' לישראל, לבין ניקוד הקהל - שהפציץ עם 323 נק' לישראל, שהיתה שנייה רק לקרואטיה שקטפה 337 נק' מהצופים. כרגיל, בתקופה האחרונה, היינו פסע מניצחון.
הכאוס עשה רק טוב
האירוויזיון הוא אחד מהערבים הכי כיפיים בלוח השידורים השנתי. מין קברט קאמפי מטופש וארוך מדי, שבו המוזיקה, הכוריאוגרפיה והתלבושות מתחרות על תשומת לב של מצביעים שיכורים, ברובם חובבי טראש פומפוזי. מדינה נורמלית לא אמורה לקחת את התחרות הזאת ברצינות, אבל נדמה שדווקא השנה, יותר מדי מדינות לקחו אותה ברצינות תהומית שפרצה פרופורציות.
הפעם, יותר מתמיד, גמר האירוויזיון הפך לזירת קרב מתלקחת שמערבבת פוליטיקה, מוזיקה ותרבויות. האירוע הלא־ספורטיבי הנצפה ביותר בעולם אינו עוד תחרות זמר, אלא מאבק תקשורתי על תשומת לב.
ישראל, כצפוי, סחפה את רוב תשומת הלב. המארגנים הזיעו כמו לוחמי אש עסוקים, ונופפו בזרנוקים שלהם בניסיון לכבות שריפות. מאידך, אין ספק שהכאוס עשה ל־EBU רק טוב. מעולם לא דיברו על התחרות הזאת ברמה בינלאומית כמו שדיברו עליה השנה. כל שריפה רק הגבירה את ה"פומו" בקרב מאות מיליונים, שהתיישבו לראות מי ישרוק למי בוז ואיזו פרובוקציה תצליח להיכנס לשידור החי.
משדר הגמר אכן סיפק את הסחורה. המוזיקה ברובה היתה מצוינת, מעט הזיות, ומינימום תקלות. קצת שריקות בוז לישראל, איחוד של אבבא בבינה מלאכותית, ולסיום דרמה שניצחה את כל ההערכות של סוכנויות ההימורים על זהות הזוכה.
מי שמתעסק - מתרסק
המשתתפים השנה הפנימו שכדי למשוך תשומת לב עליהם להתעסק בנושא הכי רותח, וחיפשו לרכוב לנו על הגב.
היוונייה "נרדמה" במסיבת העיתונאים כשהגיע תורה של עדן לדבר; ההולנדי הסתבך עם המשלחת הישראלית ונזרק מהתחרות בגלל תקיפה של עובדת הפקה; במבי האירי.ת נעלב.ה ממה שאמרו עליו.ה בכאן 11 עקיבא נוביק ואסף ליברמן, והגיש.ה בקשה להעניש את ישראל על הפצת שנאה כלפיו.ה; ובתקשורת הבינלאומית, במקום כתבות סטנדרטיות על מסיבות ברחובות, דיווחו מהפגנות המוניות עם דגלי פלשתין וגרטה תונברג.
מול גוש חוסם של בריונים אנטישמים ומחפשי תשומת לב, התגבש גוש רחב יותר שהעניק אמפתיה והרבה הצבעות לעדן גולן. ואם כבר פוליטיקה - אז גם אישור שלישראל יש את הזכות להיראות, ולהראות לעולם שיש לה גם תרבות אחרת מזו שנחשפים אליה בחדשות היומיומיות מעזה.
בסוף, המדינות והאמנים שעמדו בחזית המחאה מול ישראל - התרסקו. נורבגיה גמרה אחרונה, בריטניה השיגה 0 עגול מהצופים, פינלנד התפדחה במקום ה-19, הולנד נזרקה מהגמר, ובמבי מאירלנד סיימה מקום אחד מתחת לישראל. צדק פואטי.
כל מחפשי הכותרות הללו, שניסו להעצים את החרם הבינלאומי על ישראל, יצרו אפקט הפוך: חובבי התחרות זיהו אותם כבעלי מניעים אנטישמיים ומלאי צביעות. הרי מופעי האירוויזיון שלהם על הבמה הפצירו בצופים לבחור בהם כי הם מייצגים את האחר, החריג והשונה (פינלנד שרו על שבירת חוקים, שווייץ על א־בינאריות, ואירלנד - משהו על מכשפות). אז איך במקביל מנסים לדחוק החוצה את ישראל, שהיסטוריית הזכיות שלה מסמלת בחירה בשונה (דנה אינטרנשיונל ונטע ברזילי)?
כמעט אנדרדוג
באירוויזיון נהוג לבחור מנצח שהוא אנדרדוג. זאת אומרת, ישראל הביאה את עצמה למצב שהיא כמעט ניצחה השנה רק כי הצטיירה כאנדרדוג שחווה בריונות, שריקות בוז וחרמות.
אבל גם שוויץ סיפקה אנדרדוג משלה. וכמו שדנה היתה המנצחת הטרנסית הראשונה, אז נמו הוא/היא המנצח.ת הא־בינארי הראשונ.ה של האירוויזיון. זה הנרטיב שהתאים לניצחון השנה, והתקבע בחדרי השיפוט האפלים של אירופה.
לכן, כשהשאלה "ישראל, כן או לא" היתה זאת שישבה בתודעה של כל מי שצפה אמש באירוויזיון - אי אפשר יותר לא לקחת את התחרות הזו ברצינות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו