יום זיכרון ראשון ללא יותם: היום שבו נזכור למה אנו חיים כאן

כן. יום לזיכרון. עם ל'. זו לא טעות - יום לזיכרון. את יום 7 באוקטובר 2023 לא אשכח אף פעם. לא אשאל: "מתי זה היה, תזכירו לי?" ביום הזה החיים שלי, של משפחתי ושל כולנו קיבלו תפנית חדה, כואבת וצורבת.

יום לזיכרון הוא גם 15 בדצמבר 2023, אותו היום שבו הודיעו לי, למשפחתי ולכם על הריגתו של בננו, יותם חיים, שנורה בשוגג מאש כוחותינו כשברח משבי חמאס וזוהה בטעות כמחבל. גם אם ארצה לא לזכור את הימים האלה - לא אצליח. לא אצליח למחוק אותם מעצם קיומי, מהווייתי. הם חקוקים בבשרי מעתה ועד עולם.

הזיכרון הוא דבר שמצחיק אותי בימים מסוימים; אותם הימים שבהם אני רואה את יותם בעיני רוחי, עם כל השטויות שלו, צוחק ומחקה אותי מדברת אנגלית במבטא הכי ישראלי שיש. מחקה פוליטיקאים. אני והוא יושבים מול תוכנית טלוויזיה שטותית ומתפקעים מצחוק.

הזיכרון הוא דבר שגורם לי גם לבכות, והרבה, כשאני שומעת שירים שהאזנו להם יחד, שירים שתמיד ייחרטו כשירים שלי ושלו: "כל אחד, לפעמים, שורק בחושך / זה נעים, זה תמים, לשרוק בחושך / גם אני לעצמי, גם אחר במקומי / כל אחד קצת פוחד לבד בחושך / כל אחד קצת בודד בתוך החושך / שום דבר באמת, רק טיפה לא שקט" (אריק איינשטיין ויענקל'ה רוטבליט).

הזיכרון הוא המקף הקטן שבין תאריך הלידה של יותם, 2 בינואר 1995, לבין תאריך היציאה שלו לעולם שכולו בטוב. המקף הזה הוא הזמן שבילינו ביחד, שגדלנו ביחד. כל כך הרבה אירועי חיים. חלקם טובים, חלקם קשים ועצובים.

יום בשביל הזיכרון, בשביל שנזכור את הסיבה לכך שאנחנו חיים כאן. יש לי זיכרון פרטי, זיכרון שלי עם הבן שלי - צוחק, בוכה, עובד, מחבק חזק את אמא שלו. הזיכרון הזה טבוע בי. זיכרונות של קולות ודיבורים, יותם קורא לי "מאמו", נכנס הביתה עם עוד קעקוע חדש כשהוא מחזיק משחת בפנטן ואומר בביישנות: "אמא, תמרחי לי". זיכרונות של מגע גופני שאף אחד לא יוכל לקחת ממני.

ובאותה הנשימה, יש לי גם זיכרון לאומי. הזיכרון של כל האנשים האהובים שסיימו את חייהם בגיל צעיר, בעת ההגנה על המולדת שלנו. זיכרון שיש לנו מולדת, זיכרון שפעם לא היתה. זיכרון שפעם לא היה צבא שיגן עלינו, זיכרון שעכשיו יש. זיכרון לומר תודה בכל יום על הזכות לחיות כאן, וגם למות כאן, כי אין לנו מקום אחר.

זיכרון הוא היכולת שלי להתחבר להיסטוריה של העם שלי, ולדעת שהפעם, בעת הזאת, אני, יותם בני, תובל, נויה ורביב, המשפחה המורחבת, אנשים בעם ישראל - כולנו נרשמים בדפי ההיסטוריה. ההיסטוריה שלנו שנכתבת בדם, שבכל דור ודור קמים עלינו, ובכל דור ודור אנחנו ממשיכים ומתקיימים.

הזיכרון מחייה את מה שהסתיים. לפעמים הוא קשה מנשוא, לפעמים לא רוצים לזכור. לזיכרון יש תפקיד חשוב - בלעדיו הכל היה נמחק מייד, כמו אצל חולי דמנציה. יש לנו זיכרון קולקטיבי וזיכרון פרטי, ספרי זיכרונות, אלבומי תמונות וימים מיוחדים בעם היהודי שנועדו להזכיר את חולשת האדם, את הקיום הרעוע של כולנו ואת העובדה שבדרך כלל, המציאות לא תלויה בהכרח במה שאנחנו עושים.

ביום הזיכרון הזה, הראשון שבו אני נקראת "אם שכולה", אני מצטרפת לכל אותן האימהות שזוכרות את בניהן ובנותיהן ללא הצורך לציין יום מיוחד. מצטרפת ל-827 המשפחות נפגעות פעולות האיבה מאותו היום שכולנו נזכור לעד.