ממעצמת אירוויזיון הפכנו לפרסונה נון גרטה: כתב "ישראל היום" חזר מלב ההפגנות הפרו-פלשתיניות במאלמו

באירועים גדולים שדורשים ממני ריכוז אני מתמקם במקום שקט, מצטייד בארגז פחיות זירו, מטען לאייפון, ונשאב לאירוע. ככה היה בכל אירוויזיון, וגם בארבעת הימים האחרונים במאלמו. (בתוספת ארבעים חום שסירבו לרדת, אבל זה גם ענין אחר). אני עובד על אוטומט ומתפנה ראשון למלון שניה אחרי שיש תוצאות סופיות.

אבל האירוויזיון הזה, האירוויזיון ה-13 שאני נוסע לסקר, לא היה דומה לאף אירוע אחר. בשום אירוויזיון לא מצאתי את עצמי במרכז הפגנה של אלפי פרו-פלשתינים בכפיות ודגלים שקוראים להשמיד את ישראל. לבוש במעיל בצבעי כחול לבן וברקע מתנגן ״טיים גוז ביי״ (hung up) של מדונה. לעמוד שם ולדעת שבכל רגע הכל יכול להתהפך עלי ומפה אין דרך חזרה. מסוג הרגעים האלו שהמוח הרגשי והמציאותי נפגשים ואני מיד מתחיל לחשוב: "מה יקרה אם הסוף שלך ממש קרב?"

הדבר הראשון שעובר לי בראש הוא: "מזל שאין לאמא שלי אינסטגרם והיא באמת מאמינה לי שאני מסתובב עם ניקול ראיידמן והמשלחת מקפריסין". הדבר השני הוא: "מי ידאג ליבז, הכלב שלי?". הדבר השלישי: "אמאל'ה, איזו פדיחה למות באירוויזיון, ועוד במאלמו. ומה בכלל כותבים על המצבה במצב כזה? ״חרף את נפשו על הדוז פואה״"?.

מוזר, ולא בהכרח אופייני לי, אבל גם לא פחדתי. ומי שחשד בישראליות שלי, ״נעים מאוד״, הצגתי את עצמי, ״אני ניקוס מיוון״. הסיבה שבחרתי ביוון היא ההתאמה המושלמת לצבעי המעיל שלי- כחול לבן.

״יש פה ישראלי, הוא יהודי״

רגע אימה אחד היה כשאחת המפגינות מזהה את צלם ״ידיעות אחרונות״, גיל נחושתן, כישראלי. היא ניגשת אליו ואומרת לו ״שלום״, וברגע אחד מתחילה לצרוח: ״יש פה ישראלי, הוא יהודי״. למזלנו, ולמזלו, הקול הבהמי שלה נעלם בהמון והגובה המינימלי שלה לא סייע לה. היא לא מוותרת ומגייסת את חבריה למשימה, משהו שנראה כמו לינץ׳, אבל הוא כבר נעלם מהשטח. ואני? אני, כאמור, ניקוס מיוון, שעובר למצב ערנות קיצון וחושב מה עושים במקרה שהם קופצים עליו?

אל תטעו. כשהייתי צריך גם ידעתי להפגין אסרטיביות. מוזמנים לשאול את החובב ממלטה שברגע שראה שאני מעודד את עדן החל להתנכל ולהציק לי, כולל דחיפות, קללות וקריאות בוז.

אלו היו ימים מטלטלים, מרגשים ולא ניתנים לעיכול. איך ממדינה שהיא מעצמת אירוויזיון הפכנו למדינה שאסור להגיד את שמה, איך ממדינה שכמה מזמריה הם האייקונים הכי גדולים של התחרות הפכנו להיות המטרה של כל המשלחות האחרות, איך מדינה ששלחה את הדיווה הכי גדולה באירופה ושינתה את חייהם של כל ההומואים והטרנסג׳נדר בעולם, הפכנו לפרסונה נון גרטה. ואם כבר גרטה, מה לעזאזאל, פעילת האקלים, גרטה ט'ונברג, רוצה מאיתנו ואיך היא קשורה לסכסוך הזה?

רגע אחרי הביצוע של עדן יצאתי מהאולם לכיוון השירותים ובלי לשים לב או להרגיש שזה צף והולך להגיע, פרצתי בבכי. אין לי הסבר לבכי הזה. אולי התרגשות, אולי הפחד שהדחקתי, או שחרור או בכלל עלבון של האלפים שצרחו לי לפני דקה ״בוז״ ו״פאק ישראל״. כנראה שהכל יחד.

אי אפשר לסיים את הטור הזה בלי הכוכבת האמיתית של האירוע הזה: עדן גולן. ילדה בת 20 שעדיין עובדת על העברית שלה, עם רעל בעיניים, שהפכה בשבועיים הללו לכלי הנשק הכי יעיל שלנו. הקול, הביצוע, הנחישות, הפוקוס והפטריוטיות הבלתי נגמרת שזינקה אותנו למקום ה-5 וגרמה לנו לעזוב את מאלמו בראש מורם ודגל ביד. מלכה.