בוקר יום הזיכרון. בסלון של דוד ולימור חטואל ביישוב כרמי קטיף שבלכיש מראה לי דוד שתי תמונות: בראשונה אישה צעירה וארבע בנות. "זאת המשפחה שאיבדתי", הוא אומר לי. ובתמונה השנייה דוד ולימור, סביבם ארבעה בנים ושתי בנות, לבושים בגדים חגיגיים, מחייכים למצלמה. "וזה האושר הגדול, המשפחה שלי היום".
זה קרה לפני 20 שנה. הוא היה אז מנהל בית ספר, היא עובדת סוציאלית. היו להן ארבע בנות יפות, והם חיכו בהתרגשות להולדת בן שאמור היה להצטרף למשפחה בעוד כמה שבועות. זמן קצר קודם לכן הם נכנסו לבית החלומות שלהם, שאותו בנו במושב קטיף.
אלה היו ימי המאבק נגד תוכנית ההתנתקות, והפעילים התמקדו במשאל מתפקדי הליכוד, שבו התבקשו חברי המפלגה להצביע בעד או נגד תוכניתו של ראש הממשלה אריאל שרון. ספוילר: רוב מוחלט הצביע נגד, אך שרון החליט להתעלם מתוצאות המשאל והצהיר: "אמשיך להוביל את מדינת ישראל על פי הבנתי". אבל הסיפור שלנו הוא לא על זה. כלומר, לא רק על זה.
באותו יום, י"א באייר, דוד היה בבית הספר שאותו ניהל באשקלון, וטלי היתה אמורה לאסוף את בנותיהם מבתי הספר ומהגנים, לגשת לבדיקת אולטרה־סאונד קצרה, ואז להצטרף לדוד. שניהם תכננו לעמוד ליד קלפי באשקלון ולשכנע מתלבטים של הרגע האחרון להצביע נגד התוכנית. הבנות קישטו שלט גדול, שעליו היה כתוב "אנחנו רוצים להמשיך לחיות בגוש קטיף". הכל היה מוכן. אבל אז הכל השתבש באופן נורא.
האש נפתחה כשנסעו בציר כיסופים. טלי, שהיתה בת 33 במותה, נורתה ונהרגה מייד. לאחר הירי הראשוני התקרבו המחבלים למכונית וירו בכל אחת מנוסעות הרכב כדי לוודא את הריגתן. כולם נרצחו: טלי, העובר שבבטנה, הילה (10.5), הדר (9), רוני (6) ומירב (2). הפיגוע הזה היה כל כך נורא, שאפילו ארגון אמנסטי הגדיר אותו "פשע נגד האנושות". ביום ראשון יתקיים באשקלון אירוע לזכרן של טלי ובנותיה, במלאת 20 שנה להירצחן.
זמן לדבר
לוקח לדוד זמן להירגע. הוא נמנע עד עכשיו כמעט בכלל מלקיים ראיונות. אבל לאחר שנוצר אמון והוא נינוח יותר, הוא נפתח, ודיבורו קולח, מלא כנות. הוא מסביר את השינוי בגישה לתקשורת בכמה סיבות. "עיקר הכוחות והזמן שלי הוקדשו לשיקום עצמי. לא ראיתי במתן ראיונות משהו שיכול לעזור לי או למישהו אחר. אבל עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, יש עוד 'דוד חטואלים', כאלה שאיבדו בני משפחה רבים בבת אחת, או אפילו משפחות שלמות שנרצחו, ואולי אם הם יקראו את הכתבה הזאת הם יוכלו לשאוב ממנה קצת נחמה.
"הסיבה השנייה היא להראות שחמאס העמלק הזה היה אכזרי ונשאר אכזרי. האכזריות של 7 באוקטובר היא אותה אכזריות של אלה שרצחו את אשתי והבנות שלי מטווח אפס, ממש וידאו הריגה.
"הסיבה השלישית היא שכשאני הולך לניחומים ולהלוויות אני מרגיש שהאבלים משוועים לראות את התקווה, לראות איך הם יכולים להיראות בעוד כמה שנים. כשהם רואים אותי הם רואים שאפשר להקים משפחה חדשה, להמשיך לחיות. זה המעט שאני יכול לעשות. כי אנחנו עוברים משברים, ויש עצב ושכול ואובדן, אבל מצד שני יש תקווה. זאת בחירה. לבחור בחיים ולראות איך ממשיכים הלאה".
"טלי באמצע, בין הבנות"
דוד, יליד אשדוד, למד בישיבת ההסדר בנווה דקלים שבגוש קטיף: "התאהבתי במקום, בחום של האנשים, בדיונות, בים הכחול ובלימוד התורה". אחרי שנה התגייס לצנחנים, אחר חזר לישיבה, עשה תעודת הוראה ובגיל 22 הכיר את טלי, עובדת סוציאלית מאשקלון, והשניים נישאו. הם החליטו לגור במושב קטיף, בסמוך לישיבה. אחרי שנה החל דוד ללמד באופקים, וטלי עבדה במחלקת הרווחה של המועצה האזורית. בשמונה השנים הבאות נולדו לבני הזוג ארבע בנות. לאחר התלבטות החליטו בני הזוג חטואל לקבוע את ביתם במושב, למרות הגזרה שהתחילה להתחמם באותם ימים. הם בנו את בית החלומות שלהם במקום ("בית עם גינה גדולה..." נזכר דוד בגעגוע), וקשרו את גורלם עם הקהילה הקטנה והחמה של המושב.
בגיל 27 קיבל דוד משרה של מנהל בית ספר יסודי באשקלון. באותו יום נורא הוא נסע באוטובוס לעבודה והשאיר את הרכב לטלי, כדי שתוכל לאסוף את הבנות ולחבור אליו. "היתה לנו ישיבת מנהלים, ובמהלך הישיבה נכנסת אחת המנהלות ואומרת שהיה פיגוע בציר כיסופים. מייד התקשרתי לטלי בשביל לשאול אותה במי מדובר, אם יש פצועים, אם אנחנו מכירים אותם, כי טלי היתה עובדת סוציאלית שטיפלה גם במשפחות שנפגעו מטרור. היא לא עונה, ובינתיים אבא שלי מתקשר אלי ושואל אם אני בסדר. הם דאגו לי כי אני הייתי זה שנוסע יום־יום על הציר. אמרתי לו שכן, ושאני עדיין לא יודע מה קורה עם טלי, אבל כנראה הכל בסדר.
"ואז חבר מהיישוב מתקשר אלי ושואל אותי איפה טלי, כי היא לא עונה וצריך אותה כעובדת סוציאלית, כי המשפחה שנפגעה היא מהיישוב. עכשיו אני כבר יודע שזה מהיישוב שלי, ואני מתחיל להילחץ יותר. בגלל שהייתי בכיתת כוננות ונהג אמבולנס, הכרתי את מערך הביטחון וההצלה של היישוב והתחלתי להרים טלפונים. התקשרתי לכולם, ואף אחד לא נתן לי תשובה. בדיעבד נודע לי שהם ידעו מה קרה אך לא ידעו איך לספר לי. ואז אני מתחיל להיות ממש חרד. אני מתקשר לחמי מומי, ומבקש ממנו לאסוף אותי. לאן? הוא שואל, אני אומר לו שאני לא ממש יודע, אבל שייסע לציר כיסופים".
השניים נוסעים ושומעים דיווח ברדיו על משפחה שלמה שנרצחה. הם מסרבים להאמין שזה קשור אליהם וממשיכים בדרך. בצומת אשקלון מתקשר אל דוד רב היישוב ומבקש ממנו לפגוש אותו ביד מרדכי. שם מספר לו הרב בפשטות נוראה: היה פיגוע בציר כיסופים. טלי והבנות נהרגו. דוד מסתכל עליו בלי להבין ושואל: "מה זאת אומרת נהרגו, מישהי ניצלה? מישהי נפצעה? הצליחו להציל את העובר? מה זה נהרגו?" והרב עונה - "כולם".
"אני מגיע הביתה ומתחילים לשאול אותי שאלות הזויות בנוגע להלוויה. איפה אני רוצה לקבור אותן, באיזה סדר, מי ליד מי. אני לא מבין כלום, הכל הזיה. ברוך השם שאבא של טלי החליט שהן ייקברו באשקלון. אחרת, אם היינו קוברים אותן במושב, היינו צריכים לעבור את הייסורים של לעקור את הקברים שלהן ולקבור אותן מחדש במקום אחר בגירוש מגוש קטיף. ובנוגע למיקום הקברים, החלטתי שטלי תהיה באמצע, בין הבנות".
חבריו של דוד היו פזורים בקלפיות ברחבי הארץ באותן שעות ורצו להגיע להלוויה. דוד ביקש מכל אחד לדבוק במשימה שלו ולהמשיך להילחם על הבית, "יהיו מספיק אנשים בהלוויה". הוא נזכר בתמונות מההלוויה עצמה, כי חלקים שלמים מחוקים לו מאותו היום. "אתה לא מאמין באיזו סיטואציה אתה נמצא. גם אם אתה לא בוכה אתה בהלם, אתה פשוט לא מבין. גוררים אותך, לוקחים אותך. חלק מההלוויה אני לא זוכר. לא היה לי זמן להכין הספד, אז דיברתי מהלב. אמרתי שלא אשכח אותן לעולם, שאשא אותן בליבי כל החיים, ושכל מה שעשיתי בחיים היה בזכות טלי והבנות שנתנו לי המון כוח להתקדם".
לשבעה הגיעו מנחמים מכל קצות החברה הישראלית, אפילו טסו במיוחד מחוץ לארץ כדי להציע נחמה ועזרה. דוד זוכר במיוחד את שונטל ומארק מעמותת 'משפחה אחת', שתמכו בו מאז. היום משמש דוד חבר הנהלה בארגון, ויחד הם מנסים לחשוב איך להרחיב אותו כדי לעזור למאות המשפחות שנוספו למעגל השכול בחודשים האחרונים.
"הוספתי הרבה מים לים"
זום אאוט: במהלך השבעה התקבלו תוצאות המשאל. הן היו חד־משמעיות נגד יציאה מגוש קטיף. גם ראש הממשלה היה חד־משמעי בהתעלמותו מהן. מבחינת דוד היה זה אסון על גבי אסון, האסון הפרטי ונוסף עליו האסון הלאומי, והשנה נוסף על כל אלה אסון נוסף: "התסכול היה קשה מנשוא. הן נסעו להשפיע וזה לא שינה כלום. ההחלטה הנוראית של אריאל שרון היא זו שהביאה לנו את האסון הגדול של 7 באוקטובר, כי גוש קטיף היה יכול למנוע את זה. אני מאמין בכך בלב שלם".
מייד אחרי תום השבעה, שמונה ימים לאחר ששכל את משפחתו כולה, חזר דוד לעבודה. כלומר, הוא חזר לעבודה, אבל קשה לומר שהוא חזר לעבוד. הוא זוכר שהאבל שלו היה כל כך סמיך, שמזכירות ומורות היו מתרחקות ממנו, לא ידעו מה לומר, איך לנחם. ילד אחד בכיתה ב' הושיט לו ציור של כל משפחתו המתה, כי ראה את הסיפור בטלוויזיה. "ילדים הם יותר ישירים. זה טוב", הוא אומר בדיעבד. הוא היה מגיע בכל יום לבית הספר, אבל לפעמים הכאב היה גדול מדי והוא היה עושה הפסקה באמצע היום והולך לים. "הוספתי הרבה מים לים", הוא אומר בחיוך עקום. "זאת היתה תקופה נורא קשה. הייתי בוכה המון, בכל לילה. הייתי צועק ומתפלל לקב"ה שייתן לי כוח. כשהיה מגיע יום הולדת של אחת הבנות - בום, הייתי נופל מרוב כאב. ופתאום מגיע חג, ועם מי אני חוגג את החג הזה, לבד? איפה טלי והבנות? וחופש גדול, צריך לתכנן טיולים ונופשים - ואין בשביל מה, אין בשביל מי. להגיד לך את האמת, עד היום יש נפילות, במיוחד לפני כל אזכרה. הכאב כאן, הגעגוע נוכח".
הורים שכולים רבים מעידים שאם לא היו להם ילדים נוספים, הם היו שוקלים לשים קץ לחייהם. דוד מודה שאפילו לא חשב על זה, אף שכל משפחתו נרצחה. "החברים ביישוב לקחו לי את הנשק כי הם פחדו עלי, אבל זה לא עבר לי בראש. אף פעם לא שקלתי את זה כאפשרות".
דוד מספר שלמרות המצב האיום שבו היה, הוא גם החליט באופן מודע לחזור לשגרה מייד לאחר מכן. אולי כי פחד שאם יעצור לרגע - ישקע בצער וישתגע. "חברים הציעו לי לצאת לחופש, אולי לנסוע לחו"ל לכמה חודשים לעכל את מה שקרה. אמרתי להם שאני חושש שהעוצמה של הכאב תחזיר אותי לא שפוי, היא לא תרפה. לכן החלטתי שאני קם ופועל. מעבר לעבודה התחלתי לעשות כל מיני מפעלי הנצחה, שאולי ישלימו קצת מהחוסר הגדול. נכון, פחדתי מהפגישה עם הכאב הזה".
דוד בחר שלא ללכת לטיפול פסיכולוגי אך הוא כמובן לא שולל את עצם האפשרות: "זה תלוי בבן אדם עצמו. יש לי חבר טוב שנדקר בגוש קטיף והיה לו מאוד קשה להתקדם משם. הטיפול הפסיכולוגי שהוא קיבל עזר לו לעלות על דרך המלך ולחזור לשגרה. אין מתכון להתמודד עם הקושי, אבל צריך לבדוק כל הזמן שאתה בדרך הנכונה לך. איך תדע? במבחן התוצאה: אם אתה פועל, אתה בדרך. אם אתה לא קם מהמיטה מרוב ייאוש - כדאי לחשוב מחדש. אבל גם אני לא עשוי מבטון. האחיות של טלי ואני היינו מדברים על האסון המון, והיו שיחות עם חברים טובים מהיישוב שעזרו לי לעבד את הכאב. יש גם תהיות מן הסתם, מה היה יכול להיות אם לא היה קורה האסון הזה. הילה היתה היום בת 30 ובטח היו לי נכדים ממנה, אולי גם מהבנות האחרות".
בחזרה לעולם הדייטים
שנה לאחר הפיגוע גורשו היהודים מגוש קטיף. כשהפור נפל, הגיעה משפחתה של טלי לארוז את ביתה. "אני לא עמדתי בזה. כשהם ארזו אני הייתי יוצא החוצה לבכות. לא יכולתי לסבול את העובדה הזאת שמה שנשאר לי מהן, המיטות שלהן, הבגדים שלהן, המשחקים, הקירות שבנינו לכבודן - הכל כבר לא יהיה. הבית הזה זה כל מה שנשאר לי מהן, וגם את זה לוקחים לי.
"יום ההולדת ה־36 שלי, ט"ז באב, היה היום האחרון שלי בגוש קטיף. עברתי בין המשפחות, נכנסתי לבתים של החברים שלי, בכיתי איתם יחד. חלק מהמשפחות אמרו לי שזה עודד אותם שנכנסתי. למה? כי עצם היותי היווה עבורם מד. הכנסתי אותן לפרופורציה. הן אמרו לעצמן, 'נכון, אנחנו מגורשים מהבית שלנו ומכל מה שבנינו, אבל לפחות יש לנו משפחה, לפחות אנחנו ביחד'. כשהן ראו אותי, הן הבינו שיכול להיות יותר גרוע".
בבוקר באו אנשי מושב קטיף להיפרד מבית משפחת חטואל. הם שמו חמישה כיסאות ריקים בגינה, ועליהם הציבו נרות נשמה. תפילת מנחה בבית הכנסת היתה התפילה האחרונה במושב. רב היישוב ביקש מדוד להיות חזן, לומר כמה פרקי תהילים ולקבל בשם הקהילה עול מלכות שמיים. כשאמר את הפסוקים המוכרים "ה' הוא האלוקים" ענתה הקהילה כולה בבכי. הם פתחו את ארון הקודש ונשאו את ספרי התורה לאוטובוסים, שחיכו לקחת את הקהילה הלאה. "זה היה כאב נורא", נזכר חטואל, "יצאנו מהמושב שלא נראה יותר לעולם". לאחר תפילה בכותל נסעו האוטובוסים לכפר פינס, אבל דוד בחר להישאר באותו הלילה בירושלים.
"גרתי באוטו. היו לי שם בגדים, ובכל פעם ישנתי במקום אחר. פעם אצל ההורים שלי, פעם אצל ההורים של טלי, פעם אצל חברים, מדי פעם הייתי עושה שבתות עם הקהילה, ככה הייתי חצי שנה. תלוש. שאלתי את עצמי, איך אפשר להמשיך לחיות לבד? במיוחד מי שחווה זוגיות טובה, שמחה, ילדים, בית, ולחיות ככה, בלי בית, בלי משפחה... הבנתי שאני חייב להקים משפחה חדשה. לא היה אדמו"ר או רב גדול שלא התייעצתי איתו, וכולם אמרו לי אותו הדבר: שאני חייב להתחתן שוב".
בגיל 36 מוצא את עצמו דוד שוב יוצא לדייטים, אבל עם מטען לא פשוט. "הלב לא היה פנוי. הייתי חסום רגשית. ואז פגשתי את לימור", הוא אומר ומביט בה. לימור היתה אז רווקה ירושלמית בת 32, מרפאה בעיסוק שידעה להכיל את המורכבות של הסיפור של דוד. "היא הבינה שאנחנו מקימים בית על ההריסות של הבית הישן, בלי להתנתק ממנו. הכרתי את לימור למשפחה, להורים שלי, להורים של טלי, לקהילה, וכולם התאהבו בה. גם בגלל מי שהיא, וגם בגלל היכולת שלה להתחבר לטלי ולבנות ממקום אמיתי, ומצד שני להקים משהו חדש, בית חדש".
נישואי דוד ולימור היו מרגשים במיוחד. את דוד ליוו לחופה שני זוגות הורים: הוריו והוריה של טלי. מאז הירצחה הם הצהירו שהוא כמו בן בשבילם, וללימור הם מתייחסים עד היום כמו אל כלתם. הם החליטו לבנות בית במקום מושבה החדש של קהילת קטיף, למרות הקושי במפגש עם העבר בכל יום. "האנשים האלה נתנו לי את כל התמיכה והליווי שניתן לבקש. היה לנו טוב לבוא לקהילה כזאת". מאז נולדו לבני הזוג שישה ילדים. אף אחד לא קרוי על שם בנותיו המנוחות של דוד, אבל חלק מהשמות מבטאים התנערות מהשכול והליכה קדימה: תחייה, עמיחי ובניה. "אבא של טלי היה הסנדק של הבן הראשון, עמיחי. לפני אבא שלי, לפני אבא של לימור".
דוד הוא איש חינוך בכל רמ"ח איבריו. הוא תולה את השיקום שלו גם בזה. "העבודה בחינוך לאורך השנים ובתפקידים מגוונים נתנה ונותנת לי כוחות, ההבנה שעיצוב הערכים של הדור הבא הוא תהליך ושיש לנו כוח להשפיע. בפני הילדים שלנו עומדים אתגרים משמעותיים, שאני מאמין שיש לנו כוחות לעמוד בהם. ערכים של אחדות, מסירות למען עם ישראל, סובלנות, מהווים עבורי את הבסיס לחוסן ולעמידה איתנה באתגרים אלו".
במקביל לעבודתו, התנדב דוד שנים רבות במפעלים חברתיים. "הייתי חבר ויו"ר המרכז למורשת גוש קטיף, המשמש מפעל הנצחה ממלכתי למורשת גוש קטיף וצפון השומרון ומביא לידי ביטוי את סיפור ההתיישבות במקומות אלה ואת הערכים הלאומיים הגלומים בסיפור זה", הוא מעיד. הוא גם פועל להנצחת טלי והבנות במגוון דרכים. הוא מתפלל בבית הכנסת שנבנה לזכרן ביישוב, ואף הקים עמותה בשם "טלי ביד רמ"ה" (ר"ת של רוני, מירב, הילה והדר), המסייעת כלכלית לזוגות מאותגרי פוריות. היום הוא בן 54, מפקח מחוז דרום של החינוך הממלכתי־דתי.
כששואלים את דוד איך קם מהאסון שלו, הוא אומר שיש ארבעה דברים שעזרו לו: הראשון - האמונה: "דרך אמונה בחרתי". הוא לא מנסה להבין למה קרה האסון, בשביל מה ולמה דווקא לו, ומאמין שהקב"ה עושה את מה שהוא מוצא לנכון. השני - ההיאחזות בשגרה ("פחדתי שאם לא אחזור לעבוד - לא אצליח לחיות"). השלישי - תמיכה וחיבוק של המשפחה המורחבת ושל הקהילה. ולבסוף - התקווה: "לא להתייאש, לקוות שיהיה בסדר. לקוות שאקים משפחה חדשה, שיהיו לנו שמחות במשפחה ושאוכל לתרום לעולם".
מאז עמד על רגליו אחרי הפיגוע, וביתר שאת עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, פוקד חטואל הלוויות ושבעות רבות. הוא זוכר שמי שניחמו אותו ונתנו לו כוח כשישב שבעה, היו משפחות שכולות שנעמדו על הרגליים. "בכל פעם אני פוגש שוב את העוצמה של הכאב. אני מסתכל ורואה איזה מסע הם עומדים לעבור. הייתי חוזר מהלוויות מפורק לגמרי, ישר למיטה, מלא רחמים וכאב. אני יודע שיהיו להם ימים קשים מאוד, הרבה בכי וצער, געגועים נוראים, כל יום הולדת או שמחה משפחתית יעצימו את החוסר של האדם שהלך. החוסר הזה פוגש אותך, ולא נותן לך מנוח ולא נותן לך להתקדם. הוא עוצר את התנועה הזאת שדיברנו עליה.
"פעם מישהו שאל אותי אם אני לא כועס על הקב"ה, ובלי לחשוב אמרתי לו שההפך, אני מודה לו. אני מודה לו על 12 שנים של אושר. זה המוטו שלי. אני מאוד אופטימי, מנסה להסתכל על הצדדים החיוביים. גם בשמחת תורה - היה חילול השם גדול שם, נוכחות של עמלק בלי רחמים, אבל מצד שני מייד אתה רואה את האחדות בעם, את ההתגייסות, את מסירות הנפש של כל כך הרבה אנשים שהלכו להילחם. האחווה זאת - זה קידוש השם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו