חגית ואלון חן בהאג (ארכיון). צילום: אייל רדושיצקי

אימו של סמ"ר איתי חן, חלל צה"ל שחטוף בעזה: איך אפשר להגיד "לתפארת מדינת ישראל"?

לבן שלי מגיע לו מקום שבו הנשמה שלו תוכל לנוח, ומגיע לנו, המשפחה, מקום מכובד להתייחד עם זכרו • לא ייתכן שהמדינה לא תעשה הכל כדי לתת לו כבוד אחרון • שבעה נשב כשהמדינה תסיים את ההתחייבות שלה לאיתי, גיבור ישראל

שמי חגית, ואני אמו של סמ"ר איתי חן. איתי שלי, חייל שריון, נחטף ב־7 באוקטובר ממוצב נחל עוז, לפני 220 ימים. הוא הבן האמצעי שלי ושל בעלי רובי, אח לרועי ולאלון.

מחאת משפחות חטופים: ארון קבורה וטקס זיכרון מול הכנסת // יוני ריקנר

במשך 158 ימים ולילות החזקתי באמונה שאיתי יחזור אלי בחיים, ושאזכה לחבק אותו שוב. זוכרים את החטופות והחטופים ששבו בנובמבר עם הצלב האדום? כזה חלום בדיוק היה לי על איתי. זה היה כל כך מוחשי. איתי במיניבוס, מנופף מתוכו לשלום בחיוך גדול. כל כך רציתי והאמנתי שהחלום יתגשם.

סמ"ר איתי חן, צילום: ללא

ביום ה־158 קיבלנו את דפיקת הדלת הכי נוראה שהורים יכולים לקבל. פמליה של הצבא הודיעה לנו שעל סמך מידע מודיעני, איתי נפל בקרב באותו בוקר ארור של 7 באוקטובר, והוא חטוף בידי חמאס. התקווה התנפצה. הלב שלי, שגם ככה כואב, התרסק.

איתי, הילד הגיבור שלי, שכל כך רציתי כבר לראות אותו בבית, לא יחזור לחיי. אין לי אפשרות של קבורה, כי הוא עדיין חטוף. גם לא הייתי רוצה לקבור חפצים, מה הטעם? רובי ואני הסתכלנו זה על זה, ובהחלטה של מבט כאוב הודענו שאנחנו לא מסכימים לשבת שבעה. הבית שלנו הוא בית מסורתי, אבל שבעה נשב כשהמדינה תסיים את ההתחייבות שלה לאיתי, גיבור ישראל. מגיע לו מקום שבו הנשמה שלו תוכל לנוח. מגיע לנו, המשפחה, מקום מכובד להתייחד עם זכרו.

טקס אשכבה בכנסת ביוזמת משפחות החללים החטופים, צילום: רויטרס

היום חל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. אין לי היום מקום מהמדינה ללכת אליו, שמכבד את המצב שלי. אם זה נכון, ואיתי המלאך שלי אכן נפל בקרב - המדינה חייבת לדאוג לו לקבורה מכבדת, בדיוק כפי שמגיע לגיבור ישראל שנלחם באויב האכזר והציל רבים. פחות מזה אני לא מוכנה לקבל.

בני משפחת חן (ארכיון), צילום: שמואל בוכריס

לא ייתכן שאדם שכל חייו התנדב ועזר לאחרים, שאהב את ארץ ישראל, שעודד אחרים לעשות כמוהו ושהקריב את חייו למען המולדת - לא יזכה לכך שהמדינה תעשה הכל כדי לחלוק לו כבוד אחרון.

לתחושתי, המדינה לא עושה כל שביכולתה כדי להחזיר את איתי ואת 131 החטופים, החיים והחללים. איך אפשר להגיד ביום העצמאות השנה "לתפארת מדינת ישראל"? אני לא יכולה. אני קרועה, ואין לי אפילו רגע של מנוחה. לא אלך לאף טקס, כי אני לא מסוגלת. ביום חמישי השתתפתי בטקס היחיד שהרגשתי שאני יכולה להיות בו - טקס אשכבה ברחבת הכנסת ביוזמה של משפחות החללים החטופים.

טקס אזכרה של משפחות חטופים, עבור יקיריהם שמותם נקבע בעודם בשבי חמאס בעזה, צילום: חיים גולדברג/פלאש90

מאחוריי המנורה, ולפניי מונח ארון קבורה פתוח ותמונות החללים החטופים בתוכו. הסתכלתי בעיניים דומעות לתוך הארון, וחשבתי: שאלוהים יעזור לי, לאיזה מצב הגעתי ש"הבשורות הטובות" שנותר לי לקוות להן יגיעו בצורה של קבר ללכת אליו ביום הזיכרון?

האחריות של המדינה, ובמיוחד של ראש הממשלה, של שר הביטחון ושל הרמטכ"ל, האבא של החיילים, היא להחזיר את כולם, כדי שיהיו למדינה תקומה ותקווה. החיים - לשיקום. החללים - לקבורה יהודית מכובדת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו