שלושה עשורים לטראומה: בחזרה אל פיגוע ההתאבדות הראשון בישראל

זה קרה בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה לפני 30 שנה, ב-6 באפריל 1994, כשפיצוץ אדיר החריד את עפולה. ראיד זכארנה, מחבל מתאבד, התפוצץ במכונית תופת סמוך לאוטובוס ורצח שמונה: מיה אלהרר (18), מירב בן־משה (17), ורד מרדכי (13), איילה והבה דורון (39), אהובה כהן (37), אשר עטיה (48), פאדיה שלבי (25) ואילנה שרייבר מרחב (54).

הפיגוע הזה נחשב לפיגוע ההתאבדות הראשון בשטח ישראל והוא זעזע את המדינה כי היה חריג בהיקפו לאותם ימים. בין הנרצחים היה גם נהג האוטובוס, אשר עטיה ז"ל. בסביבות השעה 12:10 בצהריים הגיע המחבל במכוניתו לרחוב חטיבה תשע בעפולה, נצמד לאוטובוס אגד מספר 348 בקו עפולה-מגדל העמק בעת שאסף נוסעים בתחנה העמוסה, פוצץ את עצמו עם מכוניתו וגרם להרג השמונה ולפציעת 54 נוסעים. חמאס טען שזו נקמה על הטבח במערת המכפלה, שאירע 40 יום קודם לכן.

"כמעט כל עפולאי זוכר איפה הוא היה ומה הוא עשה באותו יום", אומרת מיטל, אחותה של ורד מרדכי ז"ל. "הפיגוע הזה השאיר חותם מאוד גדול בעיר, הוא היה זעזוע גדול".

"אלוהים אוהב את הנשמות הטובות לידו": מירב בן־משה

"בתי הבכורה מירב היתה יד-ימיני. הייתי בעבודה מעשית באיזשהו מעון, שמענו שמועות על פיגוע ובכלל לא חשבתי שזה נוגע אלי, אפילו הרגעתי מטפלות אחרות", נזכרת סימי בן־משה, אמה של מירב ז"ל, ביום האיום בחייה.

סימי ובעלה הרצל מיהרו למקום הפיגוע ולא מצאו את בתם. גם בבית החולים היא לא נמצאה.

"הקצו לנו ולמשפחות נוספות חדר", מספרת האם, "ובכל כמה דקות נכנס מישהו עם אביזר ושאל אם הוא של הקרוב הנעדר שלנו. זה היה סיוט. 30 שנה עברו ואני עדיין תקועה שם, בקטע הבלתי נתפס הזה".

לקראת השעה עשר בערב הם גילו שמירב פונתה במסוק ממקום הפיגוע לבית החולים רמב"ם, אך נפטרה עוד בדרך לחדר המיון. כשסימי מספרת על תהליך זיהוי הגופה היא נשברת בבכי למרות השנים הרבות שעברו מאותו רגע נורא.

כאשר חזרו הביתה גילו כי עיתונאים כבר סיפרו לילדיהם שאחותם נרצחה. "טלי היתה בת 15, אבי בן תשע, ורותם, בת הזקונים שלנו, רק בת חמש. אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות, פשוט התחלתי לתפקד כמו רובוט, בלי רגש. חברים הציעו לקחת את הילדים לפחות לתקופת השבעה ולא הסכמתי. רציתי שהם יעברו את התהליך, שיבינו.

"מאז אנחנו חיים־מתים. לא היתה לנו פריבילגיה להישבר, כי יש לנו עוד שלושה ילדים והחלטנו לגדל אותם בבריאות נפשית. אחרי שנה ראינו שכל ילד בפינה שלו, הוצאנו את כל החסכונות ויצאנו לטיול ארוך בארה"ב. כך היתה לנו הזדמנות להיות ביחד, לעבד את האבל שלנו יחד, לצחוק ולבכות ולזכור את מירב כילדה שמחה.

"לאחרונה, הילדים סיפרו כמה הטיול ההוא עזר להם וכמה הם מודים לנו. היום הילדים בריאים בנפשם ובגופם".

מירב, בת 17 במותה, היתה באותו יום נורא בדרכה לחיפה, שם התכוונה להכין עבודת ביוטופ (עבודת סמינריון מצומצמת שמגישים תיכוניסטים הנבחנים בחמש יחידות בגרות בביולוגיה) במסגרת לימודי הביולוגיה שלה כתלמידת כיתה י"א.

"מירב ראתה את הטוב בכל אדם. לא היתה שנאה בליבה, לא דיברה רעה על איש. היום אנחנו מדברים עליה בלי פחד, על המצבים שהיא היתה מתגלגלת מצחוק, על זה שהיא לא היתה רק בת, אלא גם עזרה לי בכל. אנחנו ממשיכים לחיות כדי שיזכרו אותה", מספרת סימי בקול שבור.

"כשאני שומעת היום על הנופלים במלחמה, אני אומרת - לא יכול להיות! אותן תכונות היו גם למירב! כנראה אלוהים אוהב את הנשמות הטובות האלה לידו. כל הרוג ונרצח מחזיר אותנו אחורה, ואני חושבת על מה שהמשפחה הזו תצטרך להתמודד איתו".

"עד היום אני כואבת את מותה": איילה והבה, בת 39

"אפילו שעברו 30 שנה, איילה מאוד חסרה לי עד היום. היינו אחיות מאוד קרובות וכשהיא נהרגה נפלתי לקרשים, איבדתי את הצפון לגמרי", אומרת בהתרגשות עפרה גזית, אחותה של איילה והבה ז"ל, מנרצחי הפיגוע ב־94'.

"עד היום", היא מספרת, "בכל פעם שקורה לי משהו גדול, כמו הולדת הנכדים שלי או כשקיבלתי תואר יקירת העיר, אני מתחילה לחייג לאיילה ואז נזכרת שהיא איננה. גם עכשיו אני דומעת. זה לא נרגע".

שתיהן היו נשות חינוך. עפרה לימדה בכיתות א' ו־ב', ואיילה היתה מורה לחינוך מיוחד. הן למדו יחד בסמינר למורים. באותו יום נורא עפרה היתה בלימודי התואר הראשון, כשהמורה נכנס לכיתה וסיפר על שאירע. "מקום הפיגוע היה המסלול היומי של אמי לקופת חולים. רצתי לטלפון ציבורי והיא אמרה שהכל בסדר ושהיא בבית.

"חזרתי לכיתה רגועה, אבל בדרך הביתה שמעתי מעין לחישה באוזן: 'לכו תחפשו אותי, אני לא פה'. באותו רגע ידעתי שאיילה נהרגה. כשאחותי מירושלים התקשרה לשאול על איילה, אמרתי לה 'איילה איננה'. היא אמרה שאני סתם מדברת ושהיא תוכיח לי שזה לא נכון. לצערי, היא לא הצליחה. פשוט ישבתי וחיכיתי שיבואו להודיע לי. היינו כל כך קרובות, שחשתי שהיא כבר לא נמצאת".

עפרה זוכרת את הזעזוע שפקד את עפולה באותו היום, שלמרות קרבתה לג'נין ידעה עד אז "רק" דקירות ויריות. פיגוע התאבדות היה מאוד טראומטי. כשאני שואלת אותה אם חשבה לעזוב את העיר, היא מתקוממת ועונה נחרצות: "בכלל לא עלה על דעתי! נולדתי וגדלתי פה. נראה לך שזה מה שיגרום לי לעזוב את העיר?! המחשבה בכלל לא חלפה במוחי".

"היתה לי אחות מקסימה ולקחו לי אותה. אני עדיין כואבת את המוות שלה, כאילו זה קרה אתמול. איילה היתה ראש המשפחה. הכאב לא נרגע, היא חסרה לי ברמה היומיומית. אמא שלי נפטרה לפני כמה שנים, וזה מוות שאפשר להשלים איתו, אבל את לא משלימה עם מוות של אחות שבגיל 39 לוקחים אותה בחטף.

"איילה היתה אמא מדהימה לארבעה ילדים, נתנה להם את כל הנשמה. אני בקשר חזק מאוד עם הילדים שלה. כשהבת שלה ילדה היא רצתה את אמא שלה לידה, ואמא שלה לא היתה איתה. זה לא קל. היא גם היתה מורה בחסד. עד היום אני פוגשת אנשים ברחוב, חלקם בתפקידים בכירים, שמספרים שהכל בזכות האמון והעידוד של אחותי".

"אבא נכנס לקבר ולא רצה לצאת": ורד מרדכי, בת 13

מיטל ארגמן (39) היתה בת תשע כשאחותה, ורד מרדכי, נרצחה. "הייתי בטיול בית הספר וכשחזרתי פגשתי ליד הבית את אחותי סיוון בדרך לקנות לאמא סיגריות, אמרה לי שוורד עוד לא חזרה. בערוץ הקהילתי התחילו לשדר תמונות מהפיגוע, אמרו שהנהג נהרג וגם נערה בת 18. היינו רגועים, כי ורד היתה בת 13.

"אמא יצאה לחפש אותה, אחרי שעה היא חזרה ובדיוק עבר אוטו גלידה. המוכר קלט את הסיטואציה לפני שאנחנו הבנו ופשוט נתן לנו גלידה, ואז אמא הכניסה אותי ואת סיוון לחדר ואמרה שוורד איננה.

"סיוון ישר התחילה לבכות, כי היא היתה גדולה יותר וכנראה הבינה. אני לא הבנתי. התברר שבגלל שוורד נראתה בוגרת לגילה טעו בגיל שלה".

אבא של מיטל, שהיה כל אותה העת בעבודה ולא היה ברשותו טלפון נייד, לא ידע עדיין שבתו הבכורה, שאליה היה קשור באופן מיוחד, נרצחה. לקראת 17:30 ביקשה אמה מכל הקרובים והחברים שגדשו את הבית לצאת, כי היא רוצה לבשר לו לבד. ליתר ביטחון הוצב אמבולנס מעבר לפינת הרחוב.

כאשר האב שמע את הבשורה המרה, הוא קרס והתעלף. "בהלוויה הוא נכנס לקבר ולא רצה לצאת. זה היה המראה הכי קשה", מתארת מיטל את האירוע שנחקק בזיכרונה.

מיטל זוכרת במדויק את היום הארור. "באותו בוקר ורד ואמא התווכחו. ורד לא רצתה ללכת לבית הספר, ואמא לא הסכימה שהיא תישאר בבית. אמא שלי מלאה רגשי אשמה מאותו יום. אחר כך ניצלנו את זה ואמרנו לאמא שאנחנו לא רוצות לפעמים ללכת לבית הספר, והיא לא יכלה לסרב", היא אומרת בחיוך מר.

כל המשפחה נשארה לגור בעפולה. ההורים גרים באותו בית שוורד עזרה להם לבחור שנתיים לפני שנרצחה. היא ביקשה מהוריה עוד אח או אחות, והם מילאו אחר צוואתה: בדיוק שנה לאחר הפיגוע, בערב יום השואה, נולדה לידור.

מיטל מסבירה: "משמעות השם היא 'יש לי המשך', מה גם ש'דור' ו'ורד' זה אותן אותיות. בכל ערב יום השואה אנחנו חוגגים יום הולדת ואזכרה ביחד".

החיים מאז השתנו. מיטל ואחיותיה כבר לא יצאו לטיולים, לא נסעו באוטובוס לבית הספר. את החרדות היא העבירה הלאה, באופן הטיפול בילדיה. "אני לא נותנת להם ללכת לבד אפילו ארבע דקות, מסיעה אותם לכל מקום. בטיולים שנתיים אני תמיד המבוגר המלווה. אני סופר־חרדתית. ככה נראים החיים אחרי ורד".