עינב צנגאוקר בטקס "כיבוי המשואות": יש לנו עם אבל המדינה שלנו חטופה"

את "משואת ההפקרה" (השנייה), כיבו ליאור ועמוס אלון - תושבי בארי וניצולי הטבח. "את המתים לא נוכל להשיב אך את החטופים כן", אמרו. "נעשה כל מה שביכולתנו כדי שמי שהיו מנהיגי המדינה באותו היום לא ימישכו להנהיג אותה. אנחנו מכבים את המשואה הזו למען עתידנו למען תכבה אש ההפקרה שכילתה אותנו, למען תתעורר ישראל". 

"לא עוד זלזול' לא עוד התעלמות מכוחו של האויב"

איל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל שנרצחה בנחל עוז, הוזמן לכבות את משואת היוהרה: "הלהבה מאירה באור גדול את היהירות שפשטה בדרגים הגבוהים ושגורמת לנו לשכול וכאב גדול שחולקים כולנו. אני עומד כאן הערב להזכיר לכולנו לא רק את אלה שחייהם ניטלו בכוח, אלא כדי להכיר בכשלונה של כל המערכת כי משהו חייב להשתנות.

"שנים של התעלמות מהשטח המבעבע וסימני המצוקה של התצפיתניות בנחל עוז. אנו כאן להתריע -  לא עוד זלזול לא עוד התעלמות מכוחו של האויב, אנחנו כאן כדי להבטיח שלא נפקיר אף אחד ואחת מאתנו מאחור. כאן כדי להבטיח שנבנה חברה חזקה יותר עם אחריות הדדית. אש משואה זו תכבה כסמל לאור היוהרה של הממשלה".  

את משואת "נטישת האזרחים לגורלם" כיבו טמיר רייכר, ליאת קובריגרו ונועה זמברג. "אזרחים חפים מפשע בעוטף זעקו לעזרה ולא היה מי ששמע, משפחות תחת אש פצועים בביתם ובשטח מפוחדים פחד מוות. בני משפחה מתחננים שנמצא את היקרים. מבלי להבין את גודל האחריות והאסון הפכנו לחמ"ל הצלה בהיעדר מערכת מסודרת הכוונו בשטח כוחות.

"תחת מתקפת הטרור הקשה שידעה המדינה אנחנו כאזרחים הכוונו חילוצים. כוחות צבא ואזרחים הוכוונו עם צילומי מסך וגוגל מפות. חמ"ל החילוץ וההצלה שהקמנו הפך לחמ"ל ראשון שהוקם יש מאין. בימים ובשעות לאחר המתקפה הבנו שאת תפקיד הרשויות תפסו האזרחים. את תפקיד המדינה בהשבת החטופים אף חמ"ל ואזרח לא יכול למלא".   

"אנחנו שבויים בידי הממשלה ששבויה בידי קיצוניים"

מרב סבירסקי וכרמית פלטי קציר מכבות את משואת הפקרת החטופים. "זה לא כבוד גדול להיות פה. לא עשינו דבר כדי לזכות בתארים שקיבלנו השנה. המציאות כפתה אותם עלינו, אנחנו משפחות הנרצחים, משפחות החטופים, משפחות החטופים שנרצחו בשבי.

בני משפחותינו הופקרו למותם בממ"ד. הם עברו שעות בהם לא הגיעו להצלתם. בני משפחותינו נחטפו באלימות לעזה הם עברו שם סיוט, טרור אימה ופחד מוות, סבלו מכאב ורעב ובסופם הופקרו להירצח.

"אור של תקווה הגיע עם שחרורה של אמי אבל הוא כבה מהר ברגע הבחירה לחזרה ללחימה על פני עסקה להשבת חטופים. המשכנו במאבק נלחמנו וזעקנו והזהרנו והתרענו מהגרוע מכל אבל קולנו לא נשמע והגרוע מכל אכן קרה, איתי ואלעד נרצחו בשבי החמאס והם הופקרו בפעם השנייה על ידי מדינת ישראל - מדינה שהעומד בראשה מתעדף לחימה על פני הצלת חיים - של אלעד ואיתי.

"זה כל כך כואב כשהחלטות פוליטיות פוגעות ישירות בחיי משפחתנו, כואב להיות שבויים בידי ממשלתנו שבעצה שבויה בידי הקיצוניים. הופקרנו, הופקרה המדינה והופקרו כל הערכים עליהם גדלנו. ובתוך כל זה אנחנו אמהות לילדים צעירים, מנסות לגדל אותם להיות בני אדם טובים ונדרשות לייצר תקווה ולהיאחז בה למען עתיד טוב יותר, אך זה יתאפשר רק כאשר יחזרו החטופים והחטופות".

"כל עוד החטופים בשבי אין החלמה"

דפנה שפט, פסיכיאטרית בשירות הציבורי: "במחאה על הפקרת הבריאות הנפשית. השבעה באוקטובר הביא נחשול של אנשים הנזקקים לטיפול נפשי. למרות הזנחה של נשים, המערך תפקד היטב. החלמה מטראומה דורשת קודם כל שהטראומה תסתיים וכל עוד החטופים בשבי אין החלמה, כל עוד פגזים נופלים אין החלמה, כל עוד ההנהגה מפלגת ביננו אפילו נגד משפחות החטופים אין החלמה, כל עוד האזרח עומד מול אטימות וכוחנות אין החלמה.

"התנהלות השלטון פוצעת את נפשנו שוב ושוב. אבל אני כאן היום כי אני מסרבת להתייאש ומתעקשת להילחם על מדינתי. כמי שמטפלת שנים בניצולי שואה אני יודעת בוודאות שגם אחרי האסונות הכבדים ביותר יש חייים ותקומה. אני מכבה את המשואה אבל מה שכבה יידלק שוב". 

"יש לנו אנשים מדהימים אבל אין לנו שלטון שמוביל אותנו"

את הערב סיימה אמו של מתן צנגאוקר, עינב, ממובילות מחאת משפחות החטופים. אל מול קהל שלם שנעמד על רגליו באמפי שוני, אמרה עינב: "אני אמו של מתן החטוף בעזה כבר 220 יום. הערב אני מדברת בשם עמנו אני מתעקשת שכולנו נתעורר. מתן יקר שלי אם אתה שומע, אני לא מפסיקה הלילחם למען חזרתך ואיתי המשפחה האוהבת שלך וציבור גדול".

"אתמול חלמתי עליך. איזה סיוט אתה עובר, ילד שלי, אתה ועוד 131 אזרחים. חלקם ללא אמהות שיילחמו עליהם. יש לנו עם אבל המדינה שלנו חטופה - יש לנו אנשים מדהימים אבל אין לנו שלטון שמוביל אותנו. אנחנו נהיה עמוד האש שיוביל את המחנה - אנחנו נהיה התיקון. אנחנו שמבינים שמה שהכי חשוב הוא חיים - חיי אדם - החיים של כולנו. ערבות הדדית היא אותה התעקשות משותפת לקיים את מצוות פידיון השבויים והשבויות ולהחזיר אותך הביתה מתן, אותך ואת 131 החטופים. אני מדליקה משואה זו של ערבות הדדית ותקווה למען הצלת החטופים - היא הצלת המדינה - עכשיו".

"ממשלת ישראל מקיימת מיצג ראווה פחדני"

הטקס נחתם בהקראת כל שמות החטופים על פי סדר א-ב', של המוחזקים בשבי, חללים וחיים. לוסי אהריש, מנחת הטקס, הודתה לנוכחים ולמשתתפים בבכי מתייפח, בעודה מבקשת סליחה מהקהל - שהודה לה במחיאות כפים. "כולנו חייבים לכבות את האש שמלחכת את ביתנו", אמרה אהריש. 

הטקס שבו השתתפו חטופים ששוחררו ובני משפחות החטופים שעוד מוחזקים בשבי התקיים באמפי שוני והועבר בשידור ישיר במספר אתרים ועל מסכים ברחבי הארץ, ובהם תל אביב (הבימה), ירושלים (כיכר פריז), חיפה, צומת כרכור, טבעון, הוד השרון, מזכרת בתיה ועוד.

תרגילי סדר אלטרנטיביים

בהודעה מטעם המארגנים נכתב: "בזמן שממשלת ישראל תקיים מיצג ראווה פחדני, בזוי, מנותק ונטול קהל, משפחות חטופים ואזרחים מודאגים יקיימו טקס מכבד וראוי המחובר לרגשות הציבור. טקס המכיר בכאב ובאובדן, מישיר מבט אל האסון המשותף אך עם זאת מעצים ומעורר תקווה. מדינה מתוקנת לא יכולה לחגוג כש-132 אזרחים ואזרחיות מוחזקים בשבי. במהלך הטקס נכבה את משואות ההפקרה, ההזנחה, הזלזול והנטישה, ונדליק תקווה לעתיד טוב יותר, ערבות הדדית והשבת כל החטופים".

מכבי המשואות

מכבי ומדליקות המשואות: עינב צנגאוקר - אימו של מתן צנגאוקר החטוף בעזה, איל ושרון אשל – הוריה של רוני אשל ז"ל שנרצחה בחמ"ל התצפיתניות, מרב סבירסקי - ביתם של אורית ורפי שנרצחו בבארי, אחותו של איתי שנרצח בשבי החמאס, כרמית פלטי קציר - אחותו של אלעד קציר שנרצח בשבי החמאס. 

גלית דן - אימה של נויה דן ובתה של כרמלה דן אשר נרצחו בניר עוז, שלושה מבני משפחתה נחטפו, רביד מנשה - ממקימות המטה להכרה בפגיעה בנשים במלחמה,  דפנה שפט - פסיכיאטרית בשירות הציבורי, ליאור ועמוס אלון - תושבי בארי וניצולי הטבח, טמיר רייכר - מקים חמ"ל החילוץ וההצלה ויוזם דיסקיות החטופים, ליאת קובריגרו ונעה זמברג קרסיק - שותפות להקמת החמ"ל האזרחי. 

שיר ודורון שבתאי - עורכת דין ועובד סוציאלי, תושבי שדרות, תא"ל (במיל') דוד אגמון - נלחם בקרבות בעוטף,  יסמין פורת - ניצולה ממסיבת הנובה ומאירוע ירי הטנק בבארי,  מיכל להב - עקורה מביתה בצפון מזה 7 חודשים, יעל אלון - בת ואם שכולה.