ספורטאית מצטיינת בחייה ובמותה: סיפור הגבורה של סרן עדן נימרי ז"ל

כשנכנסים לבית הוריה של סרן עדן נימרי ז"ל, העיניים נמשכות באופן אוטומטי ולא עוזבות את קיר ההנצחה הגדול לזכרה בסלון. שם, מונחים עשרות תמונות ואיורים של עדן, שמכל אחד מהם בוקע חיוך מאוזן לאוזן, כזה שגורם לך לחייך אליו בחזרה, אפילו שבכלל לא הכרת אותה. קל וחומר למי שכן.

למעלה מחצי שנה עברה מאז אותה שבת שחורה שהפכה את חיינו ב־7 באוקטובר. שבת שהותירה צלקת עמוקה אצל כל אחד ואחת מאיתנו, וזו שהולידה סיפורי גבורה חדשים שנוספו לזיכרון הלאומי של מדינת ישראל. סרן נימרי ז"ל עומדת במרכז אחד הסיפורים המצמררים, הכואבים והאמיצים ביותר מאותו יום ארור. היא שירתה כמפקדת צוות ביחידת רוכב שמיים ונפלה בקרב עם מחבלים על מוצב נחל עוז, שספג את הפגיעה הקשה ביותר בלחימה. בגופה ובנחישות פיקודית ואנושית, הצילה 11 חיילות (4 לוחמות ופקודות שלה ועוד 7 אחרות), ואפשרה להן לברוח מהמיגונית בה שהו ולהינצל.

האתר לזכרה של סרן עדן נימרי ז"ל >>

"לא חשבתי לעולם שאמצא את עצמי מדברת על עדן מעל כל כך הרבה במות, נהייתי מין מרצה", מספרת שרון נימרי, אמה של עדן בראיון מלא רגש ל"ישראל היום". "מבחינתי זו שליחות, אני מדברת אותה, כמו השופר שלה".

"עדן היתה אמורה לעבור לתפקיד חדש ב־9 באוקטובר, וב-7 באוקטובר היא היתה במוצב נחל עוז כדי להחליף צוות אחר שיצא לחופשת החג", מספר בצער אביה של עדן, מיכאל. "תכננו באותה שבת לנסוע אליה ולעשות פיקניק. בשבת נוגה (הבת הקטנה) העירה אותנו ואמרה שיש בלאגן במדינה, ולמעשה כבר לא הספקנו לדבר עם עדן באותו יום".

"במהלך הבוקר הבנו שיש כאן משהו אחר", מתארת אמה של עדן, שרון, את השעות הראשונות במתקפה של חמאס. "ראינו שהיא שלחה לנו בשבע בבוקר הודעה ודאגה לנו שניכנס למרחבים המוגנים ונהיה בטוחים. עד שעות הלילה אמרו לנו 'ראו אותה פה, ראו אותה שם' ועדן איננה. יום למחרת אנחנו כבר מתחילים להתפלל. רואים שהיתה זוועה ואף אחד לא יוצר קשר. ביום שני ב־11:30 הגיעו לפה המודיעים".

עדן הקריבה את חייה למען אחרות. זו תחושת גאווה שמתערבבת עם כאב אינסופי.

"מה שקרה שם זה הסיוט של כל הורה", מספרת שרון. "עדן יכולה היתה לשבת בחדר ולחכות עם הלוחמות שלה, אבל היא לא עשתה את זה. היא לא היתה קשורה לנחל עוז, היא היתה אמורה לספק מודיעין ולא להיות חלק מצוותי ההגנה על המוצב. אנחנו מרגישים תסכול כי לא זוכרים אותה כמו שצריך. בחיל הגנת הגבולות לא יודעים מי זאת עדן נימרי. אמנם שומעים עליה מהסיפורים של הניצולות ומוחאים כפיים, אבל אז מתפנים לחללים שלהם. היא מקסמה את מספר הניצולות בגופה. זה כואב, יש בי גאווה גדולה מאוד אבל כגודל הגאווה כך גם גודל העצב".

"הזכירה את מייקל ג'ורדן"

לא מופרך לומר שענף השחייה בישראל פספס את אחת משחייניות העתיד תוצרת כחול־לבן. עדן היתה שחיינית תחרותית, וחברה בנבחרת ישראל עד גיל 19. היא הצטרפה למועדון "מכבי פארק המים רעות" בגיל 6, ולא עזבה את הבריכה מאז ועד הגיוס.

לקראת השירות הצבאי, בחרה לוותר על קבלה למסלול של ספורטאית מצטיינת לטובת שירות קרבי ומשמעותי בצה"ל. המשחים החזקים שלה היו 100 ו־200 מטר גב, 200 ו־400 מטר מעורב אישי. נוסף על כך, התחרתה גם במשחי מים פתוחים ל־5 ו־10 ק"מ.

"היא תמיד היתה מצטיינת, דרשה מעצמה יותר", אומרת שרון. "עדן היתה מאוד צנועה, היא תמיד כיוונה להישגים גדולים יותר אבל רק ביחס לעצמה ולא ביחס לאחרים. היו כאלה שכעסו 'למה היא תמיד מקום ראשון?'".

גם הדר, אחותה הגדולה של עדן, זוכרת היטב את הרגעים המשפחתיים בבריכה: "מאוד אהבתי לראות אותה שוחה. נסעתי איתה למקומות הזויים ותמיד זה היה שווה את זה. שמחתי לראות מהצד איך היא היתה שקטה, תמיד במרכז, חברה מדהימה. פעם מישהי אמרה לה: 'אנחנו מתחרות, אף פעם לא נהיה חברות'. עדן ענתה לה: 'אנחנו עוד נהיה'. והן באמת נהיו חברות'".

עד כמה היותה ספורטאית מצטיינת הנחה אותה בניהול הלחימה?
"עדן אף פעם לא חיפשה את הדברים הקלים, תמיד חיפשה לאתגר את עצמה", משחזר אביה מיכאל. "הרבה כלים מהשחייה נתנו לה את הכוחות האלה. גם המצוינות, העמידה בלוחות זמנים, ההישגיות, הלא להתייאש".

ככל הנראה, אין אחד שהכיר את היכולות הפיזיות והספורטיביות של עדן, כמו כרמל לויתן. כרמל, משמש כיום כמאמן נבחרת הנוער והאקדמיה במרכז למצוינות במכון וינגייט, והוא גם מאמנה לשעבר של עדן במועדון השחייה ברעות.

"את עדן אני מכיר 15 שנה פחות או יותר", מספר לויתן. "מכמה בחינות, הבריכה היתה הבית שלה. היא הרגישה בנוח. מגיל צעיר המים נתנו לה שקט נפשי. היא מאוד אהבה גם להתאמן וגם להתחרות. עדן היתה עקשנית מאוד, חרוצה מאוד. לפעמים היה קשה לאמן אותה כי היא 'לא ספרה אותי'. היא תמיד כיוונה גבוה ואף פעם לא אהבה את ה'קו הריאלי' שלי.

"הרבה פעמים היא גם הוכיחה שהיתה לה סיבה לכך. בעצם, בלי כוונה עזרתי לה להצליח בגלל הקו הזה. היא ממש הזכירה לי את מייקל ג'ורדן בקטע של ההדלקות ממשהו והמינוף שלו להישג. גם כשלא הצליח לה, היא אף פעם לא הורידה את הראש. עדן נלחמה בכל החולשות שלה. שום דבר לא פגע בה".

במבט לאחור, לאן עדן עוד יכלה להגיע ומה היו החלומות שלה?
"לדעתי עדן ניצלה כמעט את כל היכולות שלה, אבל אני ריאלי. היא כמובן לא היתה מסכימה לזה. לא יודע לאן המים הפתוחים למשל היו לוקחים אותה, אבל היא היתה מגיעה רחוק אם היתה ממשיכה. היא לא דיברה על אולימפיאדה למשל, אבל אני לא אתפלא אם היא חלמה גם על זה. הכי גבוה שאפשר".

"מהרגע הראשון עדן בלטה ביכולות הפיזיות שלה, הצטיינה בשיעורי חינוך גופני", נזכרת אביבית גמליאל, המורה לחינוך גופני של עדן בבית הספר. "אני זוכרת שסיימנו בוחן של ריצה ארוכה שלא עברה בקלות, היא סיימה ראשונה בציון 100. היתה ילדה מהכיתה שהשתרכה מאחור ולא רצתה לסיים, אז עדן התאוששה, שטפה פנים והלכה לעזור לה. אלו הדברים שהכי זכורים לי ממנה".

מיכאל, עדן התחברה לשחייה ישר, או שזה היה תהליך?
"היא מאוד התחברה לזה. נתנו לה לטעום מהכל אבל לשחייה היא התחברה יותר מהכל. בכיתה י' רוב הילדים פורשים בגלל הבגרויות, אבל היא לא פרשה. היתה לה היכולת להתמיד ולשלב בין הכל, יחד עם תשעה אימונים בשבוע. המורים זוכרים שהיא היתה באה עם שיער רטוב לכיתה כי היה לה אימון ב־6 בבוקר. בסיום יום הלימודים היה לה אימון ערב. היא חשבה שהיא תהיה ספורטאית מצטיינת וחלמה על המסלול הזה".

אז מה קרה בדרך?
"בסוף י"ב היא בחנה כל מיני כיוונים. שובר השוויון היה כשהיא התקבלה לקורס טיס. היא עדיין לא רצה לשם אוטומטית, היא מאוד התלבטה. היה לה קשה לקחת החלטות".

בניגוד לעכשיו?
"אז זהו, שכל מי שהתחבר לדמות שלה אמר 'מרשים שהיא עושה כל כך הרבה דברים'. היא נתפסה כמי שלוקחת החלטות בקלות אבל כל ההחלטות שלה היו מדודות, עם טבלאות בעד ונגד".

"היו לה חלומות מפה ועד להונולולו" אומרת בכאב רב שרון. "היא למדה להיות מאמנת ומדריכת שחייה והיא כן חשבה אחרי הצבא לחזור לשחייה, אבל במקביל לעסוק בנדל"ן ואולי אפילו להיות חוקרת מוח. אפילו באופנה היא אהבה להתעסק. היא היתה מאוד נשית. חוזרת מסריחה מהשטח, אחרי שישנה בקושי בלילה, מגיעה הביתה, מתקלחת וחוזרת עם הבגדים הכי יפים. יפהפייה אמיתית".

עד כמה הייתם מעורבים בהחלטה לוותר על הספורט לטובת הצבא?
"אני לא הייתי מודעת בהתחלה למשמעות של לוחמת קרבית", חוזרת אחורה שרון. "אחרי שהיא נפלה מהטיס היא דיברה על עוקץ ועל עוד כל מיני יחידות. אמרנו לה לא ללכת למשהו מסוכן".

"כשהיא הודחה מקורס טיס היא היתה עם דמעות", מוסיף מיכאל. "היתה לה תחושת מסוגלות להכל והיא לא הבינה למה היא נפלה. אמרתי 'יופי, היא לא תעשה עכשיו משהו מסוכן'. אבל בסוף היא החליטה שכן". "אולי אנחנו אשמים", כועסת על עצמה שרון.

מרגישים אשמה?
"כן. יש תחושת אשמה שלא 'הפחדתי אותה' מספיק.

הרגעים האחרונים

אביה, אמה, אחיותיה וכל מי שהכיר את עדן היו עושים הכל כדי להחזיר את הגלגל אחורה. לכל אחד מבני המשפחה יהיו אינספור רגעים וזיכרונות מעדן שלקח עימו. "עדן ארגנה לנו ערב אחיות אחרון, לי ולנוגה", כואבת הדר, הבכורה. "היא יצאה לחופשה בסוכות, שבוע לפני ה־7 באוקטובר. בן הזוג שלה היה צריך להישאר בצבא והוא לא יכול היה לצאת לנופש שהוא ועדן קבעו בתל אביב, אז היא פשוט הזמינה אותנו איתה במקומו. מצאנו את עצמנו בתל אביב כולנו, אוכלות, ישנות ביחד, רואות סרטים, שבוע לפני שהכל קרה".

אפשר להגיד שזה הזיכרון האחרון שלך מעדן?
"כן, זו פעם אחרונה שראיתי אותה".

אם היתה לכם הזדמנות להגיד לעדן דבר אחרון, מה הייתם אומרים לה?
מיכאל: "שאנחנו גאים בה. בהתנהלות, באינסטינקטים החמלתיים שלה, בהקרבה שלה".

שרון: "קודם כל שתברח. אחרי זה הייתי אומרת לה שאני מצדיעה לה. היא היתה המודל לחיקוי בשבילי".

נוגה, אחותה הקטנה של עדן לא נכחה בראיון אבל היה לה חשוב למסור את הדברים הבאים: "אני ועדן היינו מאוד מחוברות באופן כללי ובעיקר בנושא השחייה. במהלך השנים אני ועדן הגענו למצב שהיינו חופפות באימונים ותמיד זה היה נחמד.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"היינו הולכות יחד לאימונים והיה לנו הרבה על מה לדבר, גם על האנשים וגם על השחייה. היינו קמות ביחד לאימוני בוקר עפוצות וגמורות והולכות לפעמים גם ביחד לאימוני ערב. זה היה חלק מאוד גדול מהחוויות שלנו יחד. תמיד היא שימשה לי למקום מפלט ברגעים קשים כשפחות הלך לי טוב וכנ"ל אני לה".