חודש האביב הישראלי, התקופה הקצרה שבין פסח לבין תחילתו של עוד קיץ לבנטיני מייסר ומיוזע, הוא האמביוולנטי שבחודשי השנה. גם בשנים מאתגרות פחות, מהסוג שלא נחווה כאן כמעט, השילוב הבלתי הגיוני בין אושר לעצבות, ובין אבל לחגיגה, יצר עבור היושבים בציון תקופה דו־קוטבית שזר לא יצליח להבין.
על החיבור הבלתי אפשרי הזה מנצח, כמובן, חג העצמאות הישראלי. יום בשנה שבו מדינה בהפרעה תמידית חוגגת את כוחה, הישגיה ועצם קיומה (לא דבר מובן מאליו בימים אלה), ומצד שני - מתבוננת בערגה נוסטלגית בגרסתה הצעירה, המבטיחה והשובבה. "ישראל של פעם".
זהו מבט לאחור אל מה שהיה ואיננו עוד, זמנים אחרים של מדינה שהמציאה את עצמה תמידית ושאזרחיה היו חדורי תקווה ולהט. מצד אחד הבנה שמדובר בסטארט־אפ שהצליח, לא פחות מנס גלוי. ומנגד - החלום והתנפצותו. השאיפה הלא ממומשת, המטרה הנכספת שהכזיבה. מי שהיינו - אל מול מה שנהיה מאיתנו.
לנהרות הנוסטלגיה הבי־פולאריים הללו אחראי במידה רבה שצף השידורים שמציעים ערוצי הטלוויזיה לציון יום העצמאות. פה "גבעת חלפון", שם "סיבה למסיבה". ואיפשהו בין אסי דיין, חבורת "לול", שוקולד מנטה מסטיק והגשש, משובץ לו ז'אנר קומי חשוב בדברי ימי הקולנוע הישראלי - סרטי המתיחות, שזרח ככוכב שביט במשך כעשור, עד שלבסוף התפייד ונכחד.
במובן מסוים, סרטי המתיחות של יגאל שילון, בועז דוידזון, צמד הבטלנים ומי שנחשב לשליט הבלתי מעורער של התחום - יהודה ברקן (או בארקן, כפי שייקרא בערוב ימיו), הם ייצוג מדויק של המתח בין ישראל של היום לזו של פעם. סרטים שהציעו אסקפיזם טהור, לעיתים תוך גלישה לוולגריות דוחה ולשוביניזם.
ז'אנר אהוב בזמן אמת, אך מושמץ כיום מטעמי קורקטיות פוליטית. סוגה ישראלית באופייה ששגשגה במקום שבו בכל אדם ברחוב טמון פוטנציאל מבדח, בתוספת חוצפה מובנית והיעדר משמעת חברתית - שאפשרו גם למופרכות שבסיטואציות להתממש.
במילים אחרות, לכו חפשו ז'אנר קולנועי שיצחיק רבים כל כך בעבר, יכעיס צקצקנים בהווה, וישמש קפסולת זמן לתקופה תמימה ולחלוטין פרוצה במונחי קודים של התנהגות במציאות הישראלית.
"חשמל יוצא מהקיר"
תקופת הזוהר של המצלמה שהסתתרה בין שיחים, עצים ופחים, לא נמשכה זמן רב. היא התחילה ב־1978, עם "ישראלים מצחיקים" של צבי שיסל ובועז דוידזון, הסתיימה ב־1992 עם "גברת תפתחי זה אני" של יהודה ברקן, והולידה קצת יותר מתריסר סרטים.
לעומת יצירות שהזמן שכח, דוגמת "אוכלים לוקשים" (1989), של הצמד דוידזון־שיסל, או "על הפנים" (1990) של דבי ונולי - הבולטים שבסרטי המתיחות, דוגמת "חייך, אכלת אותה", "המתיחה הגדולה", "עבודה בעיניים" מ־1989 או סדרת סרטי "ניפגש ב..." (בסיבוב, בחוף, בספארי), עדיין צרובים בזיכרון התרבותי־קולקטיבי המקומי כהד מישראל האייטיזית ודלת האמצעים.
"סרטי המתיחות היו ז'אנר מדהים לישראל, כי אין פה כסף. הנמתחים הם לא שחקנים שאתה משלם להם, ומצד שני זו צורת צילום שלפעמים גובלת בפעולה של המוסד", מסביר אלון גור אריה, במאי, תסריטאי ומרצה לקולנוע, את הסיבה לפריחת הז'אנר במדבר הצחיח. "הסרטים האלה עלו מעט להפקה, וחלקם עברו את ה־800 אלף צופים במדינה שחיו בה אז משהו כמו 4 מיליון איש. זה מטורף. אנחנו כל הזמן מנסים לייצר דברים זולים שיביאו הרבה קהל, וזה בדיוק מה שזה היה.
"וגם היתה כאן טלוויזיה מאוד דלה יחסית למה שהיה אז בעולם. צריך לזכור שישראל היא המדינה היחידה בתבל שזה היה בה ז'אנר קולנועי. אולי קצת בדרום אפריקה. אין מקום בעולם שזה היה בו ז'אנר כל כך מצליח, או ז'אנר קולנועי בכלל. כאמור, זה התחיל משיסל ודוידזון ו'ישראלים מצחיקים' שלהם, שהיתה במקור תוכנית רדיו, ומשם שילון וברקן התחילו גם, במתיחות טלפוניות.
"יהודה היה מתקשר לעיריית תל אביב ואומר לפקיד, 'אני עומד ליד הפירמידה ההפוכה בכיכר רבין, והיא נופלת עלי. אני מחזיק אותה, בואו מהר עם ציוד לטפל בזה'. משה טימור, באחת התוכניות, התקשר לחברת החשמל ואמר להם, 'החשמל יוצא לי מהקיר, יש לו צורה של חץ והוא רץ אחריי'. דברים כאלה. ואז הם עברו לקולנוע".
גור אריה, שביים את הסרט הדוקומנטרי המוערך על אודות חייו של בארקן "אנחנו לא ניפרד לעולם", מ־2022, אומר כי מעבר להתאמתם לתנאי ההפקה בארץ ולדלות האמצעים הטכנית, לאופי הישראלי, למבנה החברתי ולהוויית הרחוב כאן בשנות ה־80 היה מרכיב מהותי בהצלחתם של הסרטים הללו. אלה, הוא אומר, הסיבות שבגללן הפכו הסרטים לסוגה כל כך אפקטיבית ומצליחה בארץ.
"יהודה אמר שבחו"ל, אם אתה דורך למישהו על הרגל, הוא אומר לך 'אקסקיוז מי', ובארץ אם אתה דורך על מישהו - הוא מוציא נבוט ורודף אחריך. בישראל יש משהו שכיף לעשות מתיחות על האנשים שחיים בה. היתה פה גם קצת תחושה של שכונה. כולם בסוף חתמו על הריליס, הצו שמאפשר הצגה שלהם במתיחה בקולנוע. והיה משהו מיוחד בחבורה של יהודה ואיגור (בוריסוב, מהשחקנים המזוהים עם הסרטים, שהלך לעולמו ב־2022, ע"פ) והחברים שלהם. קבוצה כזאת של טיפוסים שנאספה לה, משהו באמת מקסים".
"אבא שלי - היה לו ראש מופרע", אומר רועי ברקן, בנו של יהודה ומי שכילד הסתובב בין רגליה של חבורת המותחים הלאומית, בין מצלמות, רמקולים ויתר כלי התיעוד המוכמנים של אביו. "האמת היא שהזיכרון הראשון שלי הוא מהסרט 'המתיחה הגדולה' (1984). בסרט הזה אבא שלי מתח את אחותו, דודה שלי, בברית המילה של הבן שלה. אבא אמר לדודה שלי שהמתנה שלו להולדת בנה היא שהוא יצלם לה את הברית, ובעצם כל המצלמות באולם היו של הסרט.
"המתיחה היתה שאבא שלי הביא את מושון, שהתפרסם שם לראשונה, במקום המוהל שהיה אמור לבצע את המילה. מושון מספר לדודה שלי שהמוהל חולה ושהוא המחליף שלו, ואז הוא מסביר ליד סבא שלי, שהיה הסנדק, איך הוא הולך לבצע את החיתוך באמצעות סכין חשמלית, שבעצם היתה סכין מהבית שלנו שהיינו חותכים איתה לחם.
"אחר כך הוא הוציא גם צבת וכל מיני דברים אחרים, וסבא שלי כמעט קיבל התקף לב. יש קטע מצחיק באמצע המתיחה, כשדודה שלי אומרת לאבא, 'זה לא המוהל שהזמנתי, מי זה?' והוא עונה לה בוויס־אובר 'מצאה לה את מי לשאול'".
איך היה מתבצע תהליך של מתיחה, משלב הרעיון?
"רוב המתיחות תוכננו באמת במשרד של אבא, ברחוב אהרונוביץ' בתל אביב. לשם היו כולם מגיעים ומתכננים את הכל. הוא היה מעלה את הרעיונות ומשתף את עובדי המשרד, ולפעמים גם אותי ואת אחי ואחותי. אבא שלי תמיד אמר שהשמחה הכי גדולה היא השמחה לאיד. אין שמחה גדולה מזו, ועל זה מתבססת בעצם כל הפילוסופיה של סרטי המתיחות. אין מה לעשות, כשמישהו מחליק על בננה זה מצחיק, אנשים צוחקים. מזה בעצם הכל התחיל. זו היתה תקופה מאוד יפה, עם הרבה צחוקים".
התברר שאביך צדק. בשנים מסוימות זה היה סוג הסרטים האהוב ביותר בארץ.
"הסרט 'ניפגש בסיבוב' (1986) הביא כמעט 900 אלף צופים לקולנוע, זה היה דבר פסיכי. אני זוכר את עצמי כילד נוסע עם אבא במכונית, והוא היה אחד הראשונים בארץ שהיה לו טלפון באוטו. בזמנו היו מקרינים סרטים ביום שישי בשעה עשר בערב ובחצות. יום אחד אבא שלי מתקשר אל מנהל בית הקולנוע בן יהודה, שאומר לו: 'שמע, ההקרנה של עשר נמכרה, גם של חצות, פתחתי הקרנה של שתיים בלילה וסגרתי גם בה קופה'. זה היה מדהים.
"אבא גם אהב לראות את התגובות של הקהל, מתי הם צוחקים ומתי מוחאים כפיים. באחר צהריים של שבת אחת נסענו ליד בית הקולנוע, וראיתי קילומטרים של אנשים עומדים על המדרכה. שאלתי אותו מה זה, והוא ענה 'רועיקי, זה תור של אנשים שמחכים לקנות כרטיס'".
"לא התעסקנו עם ילדים"
"יהודה היה איש מאוד דומיננטי. הוא היה מתכנן את רוב המתיחות בעצמו", מסביר מושון אלבוחר, השם המזוהה ביותר עם אותם סרטים, או כפי שרוב הישראלים מזהים אותו - "מושון שלנו".
אלבוחר, היום עורך דין במקצועו, נזכר גם היום בחיוך בתקופה ההיא, ומספר איך התגלגל לשחק דווקא בסרטי מתיחות. "יהודה ואני הכרנו בתחילת שנות ה־80. הוא חיפש צוות בידור למלון מוריה באילת, אז עבדתי שם כל הקיץ. זאת היתה העבודה הראשונה שלי, ממש עם סיום הלימודים.
"יהודה היה איש מאוד נחמד, לבבי, אוהב אדם, ונוצרה בינינו היכרות ממש טובה. יום אחד הוא צלצל אלי ואמר לי, 'שמע, אני רוצה שתהיה מוכן בעוד שעה'. כשנפגשנו הוא בכלל לא אמר לי במה מדובר. הוא אסף אותי עם האוטו ואמר לי שאנחנו הולכים למתוח את אחותו בבית מלון בנתניה, בברית מילה. זאת היתה הפעם הראשונה שבכלל מתחתי מישהו, לא הכרתי בכלל את החומר הזה. מאז היינו יוצאים בכל יום למתיחות בכל מיני מקומות בארץ".
עשית את זה בטבעיות? לא קל להיות במצבים כאלה, במיוחד מול נמתחים לא צפויים.
"קודם כל, אני שחקן, בוגר בית הספר למשחק בית צבי, וזאת פעולה משחקית טהורה. אם אתה טיפה מזייף בזמן מתיחה, ואתה לא נמצא ממש במצב, אז הנמתח, אפילו הטיפש ביותר, מצליח לזהות פה משהו שהוא קצת אבסורדי מדי. קרה פעם או פעמיים שעלו עלי, אנשים הבינו שזאת מתיחה. נכון, זה מורכב, אבל אם אתה שחקן טוב אתה ממש צריך להאמין במצב שאתה נמצא בו".
היו לכם גבולות אדומים? אנשים שהם מחוץ לתחום?
"הוחלט שלא מתעסקים עם אנשים מאוד מבוגרים, לא עם ילדים ולא עם אנשים חלשים. זה בא במיוחד מיהודה. ברגע שאתה מותח אדם חלש, הצופה מזהה את זה מייד - וזה טיפה מחליש אותך ביצירת מתיחה טובה. זאת גם הסיבה שבגללה אלי יצפאן ושילון היו מותחים בעיקר סלבים, אנשים כביכול חזקים".
אתה יכול להיזכר במתיחה שבה התגובה של הנמתח הפתיעה אפילו אותך?
"היתה פעם אחת שבמסגרתה הכניסו אותי לתוך ארון מתים, וקרוליין (לנגפורד, עוד נחזור אליה, ע"פ) ביקשה מאנשים שחולפים על פניה שישמרו על הארון. רוב האנשים ברחו ונבהלו, עד שנפלנו על אדם אחד שהסכים לשמור. ואז התחלתי לדפוק מבפנים, מתוך הארון. הוא פתח את המכסה, שאל אותי מה אני עושה שם ועניתי לו, 'אני מת, אני בדרך לשמיים. אתה יכול להביא לי סיגריה אחרונה?'
"הוא היה אמן, פסל אולי, היתה לו נפש מאוד יצירתית, והוא פשוט התחיל לדבר איתי. זה היה הזוי. ואז יהודה נכנס לסיטואציה, סגר את המכסה של הארון, התיישב עליו, אמר לי 'אתה לא יוצא מפה' - והסביר לנמתח: 'לא מעניין אותי, האיש הזה נשאר בפנים'".
מזהים אותך גם היום מהסרטים האלה?
"כן. זה קורה היום יותר בקרב חיילים שרואים את הסרטים בבסיסים ובקרב אנשים מעל גיל 50. אפילו היום, נכנסתי לאיזה בית מרזח ומישהו צעק לי 'אה, הנה מושון שלנו נכנס!' אמרתי לו 'אתה הראשון היום'".
הנמתח קיבל פיצוי
השחקן, הקריין ואיש התקשורת הוותיק מושיק טימור נמנה עם הצוות האיקוני שברקן אסף סביבו. לדבריו, אם היתה דרישה - הוא היה שב גם היום למתוח עוברים ושבים. "אצלי המתיחות התחילו ביום שיצאתי לעולם. כשילד נולד, פעם היו הופכים אותו עם הראש למטה ונותנים לו סטירות חלשות על הישבן, כדי שיבכה. כשאני נולדתי לא בכיתי. אפשר לומר שמתחתי את ההורים שלי. לאורך חיי תמיד מצאתי זמן למתיחה טובה.
"אחת האהובות עלי היתה כשהגענו לבית של אדם שהזמין דלת. הגענו אליו לבושים במדים של מפעל לייצור דלתות, ומה שהבאנו לו היה את מושון, לבוש כלוחם רומאי כזה, הכל עשוי מתכות ואי אפשר לראות את הפרצוף שלו. אמרנו לו, 'זאת הדלת'. האיש מסתכל על מושון, מסובב אותו, מקיף אותו ואומר 'מה זה?' אמרנו לו, 'תראה, אם אתה לוחץ על הכפתור הזה - הוא מרים את היד ואתה לא יכול לעבור. אם אתה לוחץ כאן, היא יורדת'.
"הוא עונה לנו 'אני לא הזמנתי את זה', ואנחנו מתעקשים 'זה טוב בשבילך'. היה שם משא ומתן ארוך, אבל בסוף הסברנו לו שזו בסך הכל מתיחה. תמורתה הוא באמת קיבל מאיתנו דלת בלי לשלם עליה".
פיצוי לא רע על עוגמת הנפש.
"בוודאי. לא הרגשתי שאנחנו גורמים למישהו נזק. היינו די שמים לב לעניינים האלה. לא להפיל נמתח בצורה כזאת שהוא יבכה, את זה לא עשינו.
"אני זוכר גם מתיחה שבה הודענו לאנשי מושב כלשהו שאמורים להגיע אליהם תורמים. אנשי המושב אירחו מאוד יפה מישהו משלנו, שאותו הם חשבו לתורם במשך כמה זמן, עד שהכנסנו לתמונה אדם אחר שטען 'אני התורם! הבחור שהכנסתם הוא סתם תימהוני שעבר פה במקרה'. הסוף היה שבאים אנשים לבושים כמו רופאים ולוקחים את הבחור הראשון, כאילו הוא ברח מבית משוגעים. אבל המושב הזה בסוף קיבל תרומה מיהודה, בדמות מכשירי טלוויזיה. אם סתם גזלנו מזמנו של נמתח, הוא קיבל פיצוי".
פה ושם, מודים היום אנשי הצוות, נעזרה ההפקה בשחקנים "שתולים", שזכו לכינוי "תולעים" ותפקידם היה להניע את הסובבים האותנטיים לפעולה. במתיחה זכורה במיוחד, למשל, שבה נעצרה רכבת באמצע נסיעה, והנוסעים התבקשו "לרדת ולעזור לדחוף אותה כדי להניע את הסטארטר", אותם "תולעים" היו הראשונים שניסו לדחוף את הרכבת בעצמם.
"בראיונות לסרט שביימתי על יהודה הוא לא אומר 'סרט מצלמה נסתרת', אלא 'סרט בסגנון מצלמה נסתרת', כי זה מה שעורכי הדין היו אומרים להגיד", מגלה גור אריה. אבל הצלחתה של מתיחה היתה תלויה ביכולות המשחק של המותח, ובאותה מידה - ביכולות ההסתתרות של הצלם שמתעד אותה.
ברקן והצלם שלמה אבידן היו חברים קרובים במשך שנים, ואף עבדו יחד גם על מלודרמות של יהודה, דוגמת "אבא גנוב" ו"נשיקה במצ"ח". ובכל פעם שנקרא להתחבא בשלל לוקיישנים ובדרגות נוחיות משתנות, אבידן התייצב כמו חייל מארינס שמסתתר בתוך שיח, עוטה קסדת קוצים על ראשו.
"אחד המחבואים הקבועים שלנו היה קופסת קרטון של מקרר, שהיינו מציבים באמצע הרחוב, נכנסים אליה ומצלמים מתוך חור קטן שעשינו בה", הוא חושף את שלל מקומות המסתור שבהם מצא את עצמו במהלך ימי עבודה שגרתיים. "היה גם רכב טרנזיט עם חלונות כהים שהיינו מוציאים מהחלון שלו רק עדשה החוצה, היו גם חנויות בסביבה, הרבה דברים".
אבידן עמד לא רק מאחורי המצלמה, לעיתים הוא גם היה מוצא את עצמו לפניה. ולא שיש סיכוי שמישהו מצופי הסרטים יזהה אותו ברחוב. "יום אחד יהודה חזר מלונדון עם תחפושת של גורילה, משהו שנראה ממש כמו קוף אמיתי", הוא נזכר.
"השחקן שהיה אמור להיכנס לתוכה ולשחק גורילה שברחה מגן חיות ורצה ברחוב - חטף רגליים קרות. הוא ממש פחד ואמר 'אני לא מוכן לעשות את זה, מישהו עוד יירה בי'. יהודה הסתכל עלי, אמר, 'שלמה, תוריד את הבגדים, שים את התחפושת, אין ברירה'. אז נכנסתי לתחפושת והתחלתי לרוץ לאורך אבן גבירול. אבל שמרו עלי, שלא ייצא פתאום איזה שומר עם אקדח מאיפשהו ויירה בי".
בלי חולצה ברחוב
בין מתיחות תמימות בכיכובם של קופים, חיילים רומאים, כלות שהוחלפו בחתונתן בנשים זרות למול פניהם המשתאות של חתנים מופתעים, או פוקדי שירותים ציבוריים שזכו לתואר האקראי "המשתין המיליון", אי אפשר להתעלם משלל מעשי קונדס מצולמים בעלי אופי מיני בוטה.
אז, בישראל הגברית והשוביניסטית, לא מדובר היה בדבר חריג במיוחד, לנוכח העובדה שסרטים ישראליים רבים כללו סצנות עירום נשי, לא אחת ללא סיבה ראויה במיוחד. שילוב של מאצ'ואיזם מיליטנטי, חוסר הכרה בחוקי תקינות פוליטית (שאז עדיין לא היו ממש קיימים) והעובדה שמדובר ביצירה סינמטית שכמעט כל העומדים מאחוריה היו, ובכן, גברים - אפשרו ביצוע מתיחות שלא היו עוברות היום באף בית קולנוע או מדיום תקשורתי שמכבד את עצמו.
דנוטה לאטו, השחקנית והדוגמנית הפולנייה הזכורה, השתתפה בשלל מתיחות נועזות שכללו את גופה החשוף - ומפגש של נמתחים חפים מפשע עימו. ולא זרה לעירום היתה גם קרוליין לנגפורד, אז שחקנית צעירה שהתגלגלה לאודישן לסרט "חייך, אכלת אותה" מ־1980, ומאז הפכה לכוכבת קבועה בסרטיו של ברקן. בכל הנוגע לסצנות הנועזות יותר, היא אומרת, אין טעם לשפוט את הסרטים ההם בסטנדרטים (המחמירים במיוחד) של היום.
"בזמנו הייתי מופיעה בפני חיילים, ויום אחד המנהל שלי אמר לי שיש לו חבר שמצלם סרט ושעושים אודישנים לתפקיד של בחורה", היא משחזרת בשיחת טלפון מביתה שבלוס אנג'לס. "הלכתי לשם, ויהודה הסביר לי שמדובר במצלמה נסתרת. זה היה ממש מושלם עבורי, כי תמיד הייתי קצת שובבה. ואז פשוט הצעתי לו בעצמי המון רעיונות למתיחות. אחרי כמה ימים שאלתי את המנהל שלי אם קיבלתי את התפקיד ההוא. הוא ענה 'לא, כי זה היה תפקיד רק ליום אחד. לך הם תפרו תפקיד ראשי!'
"היה לי ראש לזה. יהודה אמר לי פעם, 'את נולדת לעשות מצלמה נסתרת'. זה כאילו אתה מקבל רשות ללכת לעשות משהו שלעולם לא תעשה בחיים האמיתיים, ואתה עושה את זה כי אתה יודע שהנמתחים יידעו על זה בסוף.
"אני זוכרת שכשצילמנו את 'חייך, אכלת אותה' אסור היה לי לספר למכרים שלי עד סוף הצילומים מה אני עושה. יום אחד התקשר אלי חבר ושאל 'מה הבעיה שלך? נסעתי בתל אביב וראיתי אותך מורידה את החולצה באמצע הרחוב!' לא יכולתי להגיד לו שאני מצלמת סרט מצלמה נסתרת, אז עניתי לו 'היה לי ממש חם, הייתי חייבת להוריד את החולצה'. אהבתי לעשות קומדיה, אבל מצלמה נסתרת זה משהו אחר לגמרי. גם היום הייתי מתה לעשות את זה".
זה היה מתקבל אחרת באקלים החברתי של היום.
"רוב המתיחות שלי היו באמת על גברים חרמנים, והצלחתי לעשות דברים שבחורות ישראליות לא היו מסוגלות לעשות, כי היה לי בלונד, עיניים כחולות ומבטא. צריך לזכור שזה היה באייטיז, יש דברים שהיום נחשבים לא פוליטיקלי קורקטיים. כל הדברים הסקסיים עם דנוטה גם, מובן שלא היינו יכולים לעשות אותם היום.
"היתה מתיחה אחרת שבה הסתובבתי ברחוב עם פתק, שלכאורה חבר שלי כתב לי, וביקשתי מגברים שעברו בסביבה לתרגם לי את מה שכתוב בו. היה כתוב שם שהוא לא מכניס אותי הביתה כי אני שוכבת עם המון גברים, ולנמתח שהתנדב להקריא לי את הפתק אני הייתי עונה: 'מה, באמת 20 בכל שבוע זה הרבה?'
"הגברים הישראלים הגיבו נהדר, לכולם היה מבט של מי שרוצים להיות מספר 21 השבוע, אבל כשביצענו את המתיחה הזו בדרום אפריקה - שם הגיבו אחרת. אחד קימט את הפתק וקרא לי 'Slut' (מופקרת), אישה אחת אמרה לי 'תשמרי את הפתק הזה, קחי אותו לבית משפט ותתבעי אותו'. זו גם היתה המתיחה היחידה שבה החזקתי את עצמי שלא לצחוק, כי ידעתי מה כתוב בפתק, אז עשיתי את עצמי משתעלת.
"זה היה גוד פאן בשביל האמנות, אם אפשר לקרוא לזה ככה. אם יסתכלו על זה היום - ישפטו את זה לרעה, אבל אז זה היה שונה. וחבל, כי הוציאו את הכיף מהמון דברים".
"היחס לנשים בהחלט לא היה מתקבל היום", מסכים גם אלבוחר. "היו מתיחות שחשפו בהן שדיים (זכורה במיוחד לרעה אחת שבה נמתחים מיששו חזה נשי חשוף והשוו אותו לפומלה, ע"פ) וכל מיני דברים בוטים, אבל אז באותם ימים לא היתה מודעות לנושאים כמו מיזוגיניה (שנאה וזלזול כלפי נשים, ע"פ). זה מה שאנשים רצו אז, אני יודע".
"צריך לזכור שרוב המתיחות לא היו גסות", אומר גור אריה. "נניח, היתה מתיחה שבה לעיני מבקרים במערה בכרמל יוצא איגור מחופש לאדם קדמון וחוטף את קרוליין. היו שם המון דברים מאוד טובים".
מתיחה בניתוח קיסרי?
החגיגה הסתיימה בתחילת שנות ה־90, עם "גברת תפתחי זה אני" מ־1992, שהרוויח בקופות פחות מקודמיו, משמעותית. אם סרטי המתיחות היו ייצוג מדויק למדי של עשור, רגע בזמן בחייה של ישראל המתפתחת, הכניסה לניינטיז ושינויים טבעיים שעוברת חברה הביאו למיאוס בז'אנר. לפחות בגרסתו הקולנועית, שכן בשלב מסוים הוא עבר לטלוויזיה.
קשה להאמין, אבל בשלבים מוקדמים של ערוץ 2 החדש, כל אחת משלוש הזכייניות - רשת, קשת וטלעד - התהדרה בתוכנית מתיחות משלה, ו"פספוסים" של יגאל שילון נחשבה לפופולרית ולמצליחה מכולן.
"כש'גברת תפתחי' יצא, זה היה כבר בשלב שאבא שלי התחיל לחזור בתשובה, וזה פחות התאים", מספר ברקן הבן. "אני חושב שהסרט הזה גרף בסביבות 180 אלף צופים, הרבה פחות מהאחרים. אבא גם הרגיש שזה קצת מיצה את עצמו, אבל אחר כך הוא חזר בטלוויזיה עם תוכנית המתיחות 'לא דופקים חשבון', שגם היא עשתה רייטינג מדהים".
"מבחינה קולנועית, ז'אנר המתיחות היה שלאגר במשך עשר שנים בערך", מסביר אלבוחר. "ובגלל שזה ייצר הרבה כסף, והיה מקור הכנסה נאה, התחילו כל מיני גופי שידור להיכנס לעניין הזה, ניסו לעשות סרטי מתיחות - חלקם טובים, חלקם פחות. ליצפאן זה הצליח, הוא באמת גאון, וגם אנחנו ניסינו קצת, עבדנו בקשת, אבל זה הפסיק כבר לדבר אל האנשים".
מרכיב מרכזי נוסף בהתפרקות הצוות של ברקן היה אובדן התמימות, וגם ההיכרות של רוב הצופים עם הנפשות הפועלות המותחות, אחרי יותר מעשור. "בסרט הרביעי הייתי כבר צריכה לחבוש פאה שחורה, כי כולם זיהו אותי", נזכרת לנגפורד. "גברים לא רצו לצאת איתי לדייטים, כי פחדו שאני עושה עליהם מתיחה.
"אני זוכרת שהייתי בחודש תשיעי עם ליאור (דיין, בנה, ע"פ), והיה לי פנצ'ר בגלגל. עמדתי ליד האוטו, ניסיתי לעצור אנשים שיעזרו לי להחליף. הם היו מאיטים את הרכבים, ובשנייה שהיו רואים שזאת אני, היו צועקים לי 'איפה יהודה ברקן?' ונוסעים. עמדתי שם ובכיתי.
"הכי מצחיק היה כשילדתי את ליאור בניתוח קיסרי. שני אחים בבית החולים הסיעו אותי על האלונקה, ופתאום ברגע אחד הם אמרו לי 'מה זה, את מהמצלמה הנסתרת? עושים עלינו מתיחה!' עניתי 'כן, אני כל כך מחויבת לעבודה שלי שנכנסתי להיריון ואני עוברת ניתוח קיסרי רק כדי לעבוד עליכם'".
בתוקף מעמדם כפרק מעניין בהתפתחותה התרבותית של ישראל, סרטי המתיחות הולידו גם שלל רפרנסים וחיקויים. הזכור שבהם הוא כנראה "חיים בלוף", פרודיה טלוויזיונית על ברקן מטעם חבורת "הקומדי סטור" בכיכובם של צביקה הדר וגיל ססובר - לשעבר חייל של אלבוחר בלהקת הנח"ל. יהודה, למקרה שתהיתם, אהב מאוד את המחווה.
עם השנים עבר ז'אנר המתיחות בקולנוע לשליטת סשה ברון כהן ושלל דמויותיו, מעלי ג'י, דרך בוראט וברונו, כשהוא מוסיף להן רובד ערכי וביקורתי. ברקן, שמתחילת שנות האלפיים כיכב בעיקר בסרטים חרדיים, הלך לעולמו באוקטובר 2020, בשיאה של מגיפת הקורונה. חבריו עברו לפרויקטים אחרים.
מושון לא מחזיק, לדבריו, כל מזכרת או עותקים מהסרטים ההם בביתו. בנותיו, הוא מספר, לא ממש צפו במה שיכול להיחשב תפקיד חייו. דור חדש, אולי מתוחכם יותר, אך ללא ספק רגיש מדי, כבר לא מוכן לקבל ז'אנר שבמהותו מתעלם ממושגים שהשנים האחרונות הפכו רווחים ופופולריים, דוגמת "מרחב אישי".
אנקדוטה אחת של לנגפורד ממחישה היטב את דעיכתו של הז'אנר ומסבירה את הסיפור כולו. "יש לי בת מנישואיי השניים, והיא אמריקנית", היא מספרת. "הראיתי לה את אחד הסרטים, והיא אמרה לי, 'אמא, אני לא יכולה לצפות בזה, האנשים האלה מסכנים'. אמרתי לה, 'אבל מתוקה, אנחנו אומרים להם שזו מצלמה נסתרת, והם יכולים להחליט שלא נקרין את זה'. ואז היא הסתכלה עלי ואמרה לי, 'כן, אמא, אבל איך יכולתם?'"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו