כמדי שנה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, הוא יום קשה במיוחד עבור משפחת זהבי. זה קרה אי שם בחודש יולי בשנת 2003, כאשר מחבל המתין במסגד ביפו כדי לקבל חגורת נפץ על מנת לבצע פיגוע המוני נוסף בזמן האינתיפאדה השנייה. ברגע האחרון הוא מקבל הוראה לצאת לטיילת ולדקור יהודים - והקורבן הוא עמיר שמחון ז"ל, שוטר בתפקיד, אח של שני זהבי, גיסתו של ערן כוכב מכבי ת"א.
שני מספרת על הגיבור של המשפחה ל"ישראל היום": "עמיר היה עמוד התווך של הבית, השני מתוך 6 אחים. אומרים לפעמים שבגלל שהוא איננו, אומרים עליו את הדברים הכי טובים. אבל אצלנו לא היה משהו רע לזכור ממנו, לכולנו יש זכרונות מושלמים איתו. היתה לו אהבה אחרת למדינה שלנו. אם הוא היה במלחמה היום, הוא היה אומר שטוב למות בעד ארצנו. עמיר שירת במג"ב, קרבי זה הכי אחי, זה מה שהיה אומר.
"אחרי השירות הצבאי שלו, היה לו חשוב לעבוד במשטרת ישראל. הוא גם עבד כפקח בעיריית ת"א. לפני כשנה, נרצח בפיגוע בזמן משמרת פיקוח בעירייה חן אמיר ז"ל, ואותי ישר זה לקח לעמיר שלנו. עמיר שלנו היה בן 24 במותו, וחן אמיר בן 42".
שני מסבירה: "לשניהם קראו באותו שם, ושניהם עבדו באגף הפיקוח של עיריית ת״א. שניהם לא פחדו להתעמת עם המחבל ושניהם סיימו את חייהם באותה הצורה. זה ישר הריץ לי צירוף מקרים מטורף שליווה אותי באותו פיגוע".
את זוכרת את הרגע הזה, שבו שהחיים השתנו?
"בשנת 2003 באינתיפאדה, היו הרבה פיגועים. זה היה ה-15/7, חופש גדול, היינו אצל דודה שלי בבית ועמיר גם הגיע. הוא סיפר שהוא יוצא עם ידידה מהעבודה וביקש מאמא שלי לא לחייג אליו בלילה כי זה עושה לו פאדיחות. היא לא חייגה בלילה הזה, אבל חייגו אליה. אנחנו ישנו, אבל הטלפון בבית לא הפסיק לצלצל.
"אמא ענתה, אבל ביקשו לדבר עם אבא. הוא ענה ואמרו לו להגיע לבית החולים, כי עמיר עשה תאונה. לא רצו להגיד לנו בטלפון. תוך כדי אני מנסה לחייג לפלאפון של עמיר, אבל הוא כבר לא ענה".
שני מספרת את השתלשלות האירועים: "עמיר ישב עם ידידה בטיילת. המחבל התחבא במסגד במהלך היום וחיכה שיביאו לו חגורת נפץ. התכנון שלו היה להתפוצץ במסעדת ה"טרבין". כאמור, את החגורה לא הביאו, אבל הביאו לו סכין. הוא הגיע למסעדה, דקר את המאבטח בצוואר, ואז אנשים שהיו שם ניסו להשתלט עליו, אבל המחבל נמלט לכיוון הטיילת.
"עמיר ישב על ספסל עם הידידה, באותו יום הוא לא לקח איתו את האקדח האישי שלו. המחבל הגיע אליו מאחור. אני בטוחה עד היום שאם הוא היה בא מלפנים, הייתי כאן כדי לספר לך סיפור אחר. הוא דקר אותו בגב והידידה פשוט קפאה במקום ולא הצליחה לדבר. עמיר נלחם בכל כוחותיו לשמור על ידידתו ,וכך היה, הוא הגן עליה בגופו ולא נתן לו לפגוע בה.
שני כואבת: "זה היה אחי. עם הביטחון שהוא נתן לנו, יכולנו לישון בלילה עם דלת פתוחה. בתור ילדה האמנתי שאם הוא איתי לא יקרה לי כלום. הוא היה כזה שלא מפחד מכלום - וזה מה שניסה להעביר לנו כל הזמן".
מה קרה אחרי הדקירה?
"המחבל נמלט כשהבין שאין לו סיכוי מולו, ועמיר החל לרוץ לכיוון הכביש עד שהאמבולנס הגיע. באיזשהו שלב הוא פשוט התמוטט כי נכנס לו אוויר לריאה דרך החור בגב כתוצאה מהדקירה. מה אני אגיד לך, אני מספרת את הסיפור הזה כבר 21 שנים, וההרגשה בגוף כאילו זה היה אתמול. עמיר כבר נפטר באמבולנס, לא הצליחו להציל אותו".
מה התמונה שהכי חקוקה לך?
"אבא מלווה בשוטרים ובצוות מד״א. התמונה שחקוקה בזכרוני היא כשהוא נעמד על הקיר ולאט לאט מתמוטט ואומר: 'זה לא תאונה, מחבל הרג לנו את הילד'. אני פה איבדתי הכרה, הצעקה של אמא נשמעת באוזניי, מתעוררת לאלפי אנשים שמקיפים את הבית שלנו".
הכרת את אבי, אח של ערן, באותה תקופה?
"אני וערן הכרנו לפני, היינו כמו אחים. ידידים ממש טובים. ככה הכרתי את אבי, אח של ערן. אבי וערן הכירו את אחים שלי עוד שהיינו ילדים קטנים. גרנו ביפו, בבניין צמוד לסבתא של אבי וערן, וככה היינו מבלים בערך כל יום. אחי אהב כדורגל, היה אוהד של מכבי".
כאמא את מרגישה שזה משפיע עלייך יותר?
״כנערה בת 16 היו לי קצת כעסים על אמא שלי, כי לא הצלחתי להבין למה היא לא מוצאת בנו קצת נחמה. היא פשוט הפסיקה לחיות מאותו היום, החיים שלה נגמרו. זה לחיות ליד בן אדם חי, אבל מת מבפנים. את תפקיד האמא במשפחה לקחה אז אחותי הגדולה קרן, שמאז ועד היום היא האמא השניה שלי וחלק בלתי נפרד מחיי. היא גידלה אותי,את כל האחים שלנו. בלעדיה אני בטוחה שכלום לא היה יכול להיות אותו הדבר.
"היום, כשאני אמא בעצמי, כל כעס ולו הכי קטן נמחק. אי אפשר לשפוט אמא שאיבדה את הדבר הכי יקר לה בעולם. זה כאב שאי אפשר לשאת, זה מחרפן זה מתסכל וזה משגע. אני מבינה לגמרי אי אפשר להשאר שפוי אחרי דבר כזה. זה השאיר בי חרדה מטורפת שהתפרצה כשהפכתי לאמא. אם עובר אמבולנס ברחוב ולא יענו לי בפלאפון הבטן מתהפכת. אני אסע לחפש אותם בחוץ"..
בימים כאלה את מרגישה שהיום הזה מקבל יותר משמעות?
"בהחלט. הכל גדול יותר, בעיקר המחשבה על כמה אחים ואחיות מרגישים בדיוק את מה שאני מרגישה. כמה משפחות התווספו לכאב הנורא. להיות אחות שכולה זה לשאת כאב שהוא לכל החיים".
כמה עמיר חסר לך?
"וואו, הוא חסר לי המון. ברגעי שמחה וברגעים עצובים, לפעמים אני אומרת לעצמי: 'אם הוא היה פה הוא בטח היה אומר ככה, ובטח היה עושה ככה'. היינו כל כך קרובים, הוא היה כמו עוד אבא עבורי, דאג לי ושמר עליי. הספקתי להבטיח לו דברים שלדעתי הוא רואה שאני מיישמת וגאה בי מלמעלה. תופס אותי בכל מיני מקומות בחיים כשאני צריכה אותו פה לידי. להתגעגע למישהו שלא תוכלי לראות שוב זה צלקת כואבת לכל החיים".
איך מתמודדים? איך ממשיכים?
"אני הולכת מאז שזה קרה עם משפט שאין משהו שבאמת יכול לרפא כאב כזה, את רק לומדת איך לחיות לצד הכאב. וזה הדבר שאני תמיד אומרת שיצא לי לדבר עם אחים שכולים, או כאלה שאיבדו מישהו קרוב. שלא יספרו לכם סיפורים, הזמן הוא לא התרופה לרפא כאב, הזמן הוא תרופה ללמד איך לחיות עם הכאב".
והמעבר ליום העצמאות?
"זה מעבר חד וקשה מעצב לשמחה, מעבר שאני עושה הרבה שנים. אני נותנת את כל כולי ביום הזה לזכרו של אחי, אני מאמינה תמיד שהוא רוצה שאהיה שמחה".
ואבי בעלך, רגיש ביום הזה יתר על המידה?
"אבי מקדיש לי את היום הזה ולא עוזב. גם הילדים מאז שהם נולדו גדלו לתוך המציאות הזו והם יודעים בדיוק מה קרה ומלווים אותי לטקסים. זה היה לי מאוד חשוב שהם ידעו תמיד שיש להם עוד דוד, שהוא המלאך השומר שלהם. יש לי קעקוע עם השם שלו על הגב, בחרתי במיקום הזה כי אני מאמינה שהוא תמיד מאחורי".
"זכיתי להקים משפחה ועל זה אני תמיד מודה. אמא שלי עד היום לא חזרה לעצמה ,ואבא שלי, ככל שאני גדלה, אני מבינה כמה אני מעריצה את האדם שהוא, כי הוא לא עוזב אותה לשנייה".
והידידה שישבה עם עמיר, נשארתם בקשר?
"לא . זה היה קשה מדי".
מה את רוצה שיזכרו ממנו?
" את שמחת החיים, האהבה למדינה. הוא היה הראשון ברחבת הריקודים, מזכיר אותי בקטע הזה. מסתכל תמיד על כולם בגובה העיניים. גיבור".
אם היית יכולה לומר לו דבר אחרון, מה זה היה?
"שיכוון אותי תמיד לדרך הנכונה, שישמור על כולנו כמו שתמיד היה עושה. שייתן קצת אור לאמא ואבא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו