סגור

קיצוץ תקציב החקלאות משול לאיסוף הנשק מכיתות הכוננות לפני ה-7 באוקטובר

בבוקר ה -7 באוקטובר נוכח האסון הנוראי גילה הציבור לתדהמתו כי זה מכבר החליטה מדינת ישראל לאסוף את כלי הנשק מכיתות הכוננות כמעט בכל יישובי העוטף. למותר לציין כי היום ברור לכולם כי לו כיתות הכוננות היו חמושות יותר ומאובזרות לא מן הנמנע כי אסון ה-7 באוקטובר היה מסתיים קצת אחרת.
לכאורה נראה כי השיח אודות תקציב החקלאות והמו"פ החקלאי וסיפור הנשק של כיתות הכוננות הם סיפורים נפרדים בתכלית, אך למעשה שני האירועים הללו קשורים זה בזה: בלי כלי נשק, ובלי חקלאות יישובי הגבול של ישראל לא יכולים להתקיים.
בעוד כל התנועות הלאומיות האחרות נטשו בראשית המאה העשרים את החקלאות ופנו לתעשייה – הציונות בחרה לה נתיב אחר. מראשית הקמתה ראתה הציונות ערך מיוחד בחקלאות. אבות הציונות הבינו את מה שמנהיגי המדינה של היום אינם מבינים: החקלאות היא פיזור אוכלוסייה, החקלאות היא שמירה על הגבולות, החקלאות היא אחזקה של הקרקע, החקלאות היא בטחון המזון, החקלאות היא מקור פרנסה החקלאות היא סמל לריבונות בקרקע. היה זה טרומפלדור שאמר: במקום בו תחרוש המחרשה את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו.
1 צפייה בגלריה
ד"ר אבי שניידר סוציולוג בביה"ס למדעי ההתנהגות ודיקן הסטודנטים במכללה למינהל
ד"ר אבי שניידר סוציולוג בביה"ס למדעי ההתנהגות ודיקן הסטודנטים במכללה למינהל
ד"ר אבי שניידר סוציולוג בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה למינהל
(צילום: עידן גרוס)
אירועי השבעה באוקטובר וכל מה שקרה אחריהם החזירו לסדר היום הציבורי את תפקידם של יישובי הגבול החקלאים. מטעי האבוקדו של נירים ובארי, שדות גידול הזרעים של נתיב העשרה, לולי המטילות של אביבים ושתולה ומטעי הנשירים של מנרה – שבו ופתחו מהדורות חדשות. אבל העניין הוא לא רק השינוי בסדר היום הציבורי והעניין הזמני ביישובי הגבול החקלאים - העניין הוא יישובי הגבול החקלאים.
גם לפני השבעה באוקטובר הייתה החקלאות במובנים רבים עמוד תווך כלכלי וחברתי אשר על בסיסו התקיימו יישובי הגבול. קל וחומר שאחרי האסון זהו המצב. די כי נזכר בכתבות בתקשורת שעסקו בשתילת תפוחי האדמה בשדות בארי, בחממות נתיב העשרה ובלולי המטילות שעל גבול הצפון: כמו באמירתו של טרומפלדור, תמונות הטרקטורים בשדות העוטף הוצגו, ולא בכדי כסמל הניצחון והתקומה. כלומר גם היום, כמו בימי ראשית הציונות החקלאות היא האמצעי הפיזי לפיזור האוכלוסייה, לתפיסת הגבולות וליצור הביטחון הכלכלי. בטח ובטח היום החקלאות היא הגורם הסימלי המייצג את תקומתה של הפריפריה הישראלית.
לכל בר דעת ברור היום כי חימושן של כיתות הכוננות הוא תנאי מקדים לכל מהלך של החזרת ההתיישבות לגבולות המדינה. מה שלצערי יש כאלה שאינן מבינים, שגם החקלאות היא כזאת. ללא ביטחון כלכלי ביישובי הפריפריה יישובי הגבול יינטשו. ללא פרקטיקה יומיומית של טיפוח השדות החקלאים בישובים – השטחים בסמוך לגבול יהפכו שטחי הפקר, אזור דמדומים אשר מזמנים את אויבנו מבחוץ. ללא תמונתו של טרקטור ירוק או אדום חורש את שדות יכיני או את מטעי מנרה לא תושג תמונת ניצחון.
יואילו נא מקבלי ההחלטות להבין כי החקלאות אינה עוד ענף כלכלי במשק הישראלי. החקלאות הישראלית היא ענף בטחוני- במובן הפיזי של המילה ובמובן הסמלי שלה. שלילת תקציבים מענפי החקלאות ומגופי המחקר שלה משולים למניעת כלי נשק מיישובי הגבול.
ד"ר אבי שניידר הוא סוציולוג בביה"ס למדעי ההתנהגות ודיקן הסטודנטים במכללה למינהל, מומחה בהתיישבות הכפרית בישראל ומחבר הספר "במקום מושבו — סולידריות במושב העובדים המתחדש" שיצא לאחרונה בהוצאת יד טבנקין