חלק מהמוסלמים בארץ - ממוצא סורי-ארמי

הנוצרים סבלו הרבה יותר מהיהודים מרדיפות. הנוצרים נקלעו בין הפטיש לסדן. היחס אליהם הושפע מהמאבק בין הערבים לביזאנטים. עושרן הרב של הכנסיות והמנזרים שמקורו היה מתרומות שהגיעו מהעולם הנוצרי עורר את חמדנותם של השליטים הערבים. גורם נוסף שיצר מתחים בין השליטים הערבים לנוצרים הייתה תלותם של הראשונים בפקידות הנוצרית, בהעדר שכבת משכילים ערבית שתחליף אותם. בשלהי השלטון האומיי היו רדיפות נגד הנוצרים. בימי השליט האומיי עבד אל-מלכ (685 – 705) היו פגיעות בכנסיות וגביית המיסים מהנוצרים נעשתה ביד קשה. בימי השליט הישאם בן עבד אל - מלכ ( 724 – 743) כשבעים עולי רגל נוצרים הוצאו להורג ע"י המושל הערבי של קיסריה ורק שבעה ניצלו כשהסכימו להתאסלם. ששים עולי רגל נוספים נצלבו בירושלים והנוצרים נאלצו מספר פעמים לפדות את כנסיית הקבר כדי למנוע הריסתה. בימי השלטון העבאסי היו לעתים רדיפות. בימי השליט אל-מנסור (745 – 775) הורדו הצלבים מעל הכנסיות, מס הגולגולת הועלה לגבי הנוצרים ואף הנזירים חויבו לשלמו. בימי השליט ארון אל-ראשיד (786 – 809) ניתנה הוראה להרוס כנסיות. בימי השליטאל-אמין (809 – 813) בוצע הרס כנסיות. בימי השליט אל-מאמון (813 – 833) נערכו פרעות בנזירים ופגיעה בכיפת כנסיית הקבר. בימי השליט אל-מותוואקי (847 – 861) הוטלו קנסות כבדים על-כנסיות. בימי אל-ראדי (934 – 940) נערכו פרעות בנוצרים בירושלים ושתי כנסיות נהרסו ובשלהי שלטונו או בראשית ימי אל מותאקי (940 – 943) נשרפה כנסייה באשקלון ולאחר שיקומה הפכוה למסגד. ההתאסלמות של הנוצרים הייתה איטית. עד אמצע המאה ה-20 החוקרים היו בדעה שבתקופה הערבית- מוסלמית הייתה התאסלמות המונית של נוצרים, בשל מס הכופרים שהטל עליהם. תזה זו הופרכה במחקר של דניאל ס. דנט ( Daniel.C.Dennet) כבר ב-1950 ונדונה בהרחבה, במחקרים של רוברט בולייט (Robert Bulliet) ב-1979 מיכאל ג. מוטוני (Michael G.Motony) ב-1990 ושל רוברט שיק (Robert Schick) ב-1995: על-פי המחקר של בולייט, רק כ-10% מהאוכלוסייה הנוצרית של א- שאם (שמה הערבי של פרובינקיה סוריה- א"י) התאסלמה בתקופת שלטון בית אומייה (640 – 750). היו 2 נקודות שיא בהתאסלמות בסוריה בשלהי המאה ה-9 ובשלהי המאה ה-10. הנימוקים להמרת הדת היו עול המיסים הכבד, סכנת הנישול מהקרקע, ותורת מוחמד שהייתה קרובה להם יותר מתורת ישו. נימוק נוסף שהובא ע"י המחברים: ההתאסלמות איפשרה להם להתקבל כחברים שווי זכויות בחברה השלטת והקלות בביצוע ההתאסלמות הקלה אף היא.:"די היה בהכרזה חד-פעמית שאין אלוהים בלעדי אללה ומוחמד שליח אללה". בולייט ביסס את התזה שלו על ביוגרפיות משפחתיות לפיהן ניתן היה להבחין בין משפחות בעלות שמות ערבייים לבין משפחות שאינן בעלות שמות ערבייים. בתקופה של העדר גידול דמוגרפי כתוצאה מהגירה יש עלייה במספר שמות משפחה ערביים והדבר מעיד על אימוץ שמות משפחה ערביים ע"י מתאסלמים. רוברט שיק ( Robert Schick) מאוניברסיטת אלקודס הפלשתינית, אישר בסיפרו שבעת הכיבוש הערבי-מוסלמי היה רוב נוצרי בארץ, ורוב המוסלמים בארץ לא היו מתאסלמים שבאו מקרב האוכלוסייה הנוצרית. לא הייתה תופעה המונית של התאסלמות. במקורות בני הזמן הסיפורים על התאסלמות בקרב האוכלוסייה הנוצרית היו נדירים. משה גיל הגיע למסקנה שבמאה השנים הראשונות לשלטון הערבי-מוסלמי אין כמעט עדויות על התאסלמות של נוצרים. נחמיה לבציון שהתמחה בנושא האסלמיזציה תחת השלטון הערבי והמוסלמי חילק את האיסלאמיזציה של האוכלוסייה הנוצרית בסוריה ופלשתינה לשלבים. הוא קבע שתהליך ההתאסלמות בסוריה ופלשתינה היה איטי וארוך ונמשך מאות שנים: שלב א' – תחת שלטון בית אומייה (640 – 750) לא הופעל כל לחץ על האוכלוסייה להתאסלם, מלבד תקופה קצרה בימיו של הכליף אבן עבד אלעזיז (717 – 720). במידה שהייתה התאסלמות, היא הייתה של בודדים משיקולים תועלתיים. שלב ב' - ימיה"ב המאוחרים, תקופת השלטון העבאסי (750 – 942 ). במאה ה-9, בימיו של הכליף אלמתוכיל (847 – 861), עם התחזקות השפעת אנשי הדת המוסלמים, העולמא, החלה אכיפה יותר קפדנית של "תנאי עומר", מערכת התקנות נגד הלא- מוסלמים. בתקופת השושלת הפאטימית (942 – 1099), הכליף אל-חאכים (996 -1021) גזר גזירות שמד נגד הלא-מוסלמים ורבים היגרו או המירו דתם למראית עין. עד סוף המאה ה-10 או המאה ה-11 כ-50% מהנוצרים – המזרחיים התאסלמו. לבציון קבע שלעומת תהליך האסלום האיטי, שלא הושלם, בתקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי, הייתה לתהליך השרעוב הצלחה רבה יותר. השרעוב (ערביזציה תרבותית) אף השפיע במידה מסוימת על קצב ההתאסלמות, בעיקר בקרב נוצרים, אם כי, כאמור, הוא לא הושלם תחת השלטון הערבי- מוסלמי. מילכה לוי הסתמכה על עדותם של אל-מוקאדאסי ואבן אל-ערבי מהמאה ה-11 שטענו שהרוב בפלשתין הוא נוצרי. תהליך האיסלאמיזציה היה, לדעתה, בעל שני שלבים: בתקופה הערבית- מוסלמית היו תופעות התאסלמות בעיקר של בודדים. רק בתקופה הממלוכית הייתה התאסלמות משמעותית. קיימת הסכמה בין החוקרים שערב הכיבוש הצלבני פחות מ-50% מהנוצרים התאסלמו. לא הייתה התאסלמות משמעותית בקרב היהודים אך על השומרונים עבר תהליך של איסלום בכפייה.

צלאח א-דין שלט למעשה על מרבית הארץ מלבד המבצרים לאחר נצחונו על הצלבנים בקרב חיטין ב-1187. ערי החוף מעכו עד יפו ולוד ורמלה שהועברו לידי הצלבנים בהסכם 1196. צלאח א-דין היה כורדי ורוב חייליו היו כורדים, תורכמנים ואירנים. השתלטותו של צלאח א-דין על הארץ השלימה, לדעת מיכאל אסף, את המעבר מערביות למוסלמיות. הערביות נשארה רק בקרב הבדווים. צלאח א-דין היה מוסלמי אדוק ובימיו נעשה מאמץ לאיסלומה של הארץ ע"י בניית מסגדים, מגדלי תפילה ומדרסות ברחבי הארץ. כמו-כן הוא יסד את הוואקף והעניק לו נכסים שהוחרמו מידי הצלבנים ונבנו בתי כינוס בהם נערכו כנסים במטרה להקנות את ערכי האיסלאם. צלאח א-דין החזיר בירושלים בלבד 28 מדרסות שהצלבנים הפכו למוסדות נוצריים לידי המוסלמים. ליד המסגדים הוקמו בתי"ס בהם לימודו לימודי יסוד ולימודי דת. צלאח א-דין בנה גם מנזרים רבים לנזירים הצופים. מוג'יר א-דין מנה 29 מנזרים ומקלטים בירושלים, חברון, רמלה ועוד... המאבק בין הצלבנים למוסלמים על השליטה בארץ הפכה את הארץ קדושה למוסלמים ולאחר ניצחונו של צלאח א-דין החלה עלייה לרגל לארץ מעירק, מצרים, אסה"ק וארצות נוספות. העלייה לירושלים נחשבה לחג' קטן בהשוואה לחג' הגדול של העלייה לרגל למכה. צלאח א-דין בנה מקלטים כדי לארח את עולי הרגל. לאחר מותו של צלאח א-דין חולקה האימפריה שלו בין שלושת בניו. אלמלכ אלאפצל, שליט דמשק קיבל את רוב שטחיה של ממלכת הצלבנים לשעבר פרט למישור החוף. יורשיו של צלאח א-דין המשיכו במדיניות האיסלום של הארץ ע"י יישוב פליטים מוסלמים בארץ ומתן היתר לממלוכים להתיישב בעמק הירדן, בירושלים ובעבה"י וע"י איסלום בכפייה של הנוצרים. רבי יעקב, שליחו של רבי יחיאל מפריס העיד על הכינוסים המוסלמיים בירושלים. אסף הגיע למסקנה שבתקופת צלאח א-דין ויורשיו הייתה התקדמות בתהליך האיסלום של הארץ ע"י עידוד מתיישבים מוסלמים להתיישב בה, ע"י הקמת מוסדות דתיים שונים וע"י איסלומם של הנוצרים המזרחיים. לדעת אסף המוסלמים הפכו לרוב בתקופה האיובית וזאת הייתה אחת התקופות בהן הגיע האיסלאם לשיא כוחו. הייתה גם אכיפה כפויה של האיסלאם. אסף הביא את דברי הסופר המוסלמי עמד א-דין שהגדיר את הארץ בראשית שלטונו של צלאח א- דין כ"ארץ נוצרית מוסלמית" אבל בהדרגה הפכה הארץ למוסלמית. אבל, חסרים נתונים על היקף האיסלום של הנוצרים וכנראה שלא היה איסלום משמעותי.

השלב העיקרי באיסלומם של הנוצרים נעשה בתקופה הממלוכית. השליטים הממלוכים המשיכו בתהליך האיסלאמיזציה של הארץ ע"י שיפוץ מוסדות דת ישנים והקמתם של מוסדות דת חדשים. הם תיקנו את כיפת מסגד הסלע, בנו בריכה משיש בהר-הבית, בית מרחץ בשער החדש וכיפה מעל קבר נבי מוסא. הם תיקנו מסגדים בירושלים וחברון והקציבו 500 דינרי זהב לשנה להוצאות של המסגדים בירושלים. כמו-כן, הוקמה רשת של מדרסות על-מנת להפיץ את לימוד האיסלאם בקרב הדור הצעיר. בירושלים נבנו ארבעים וארבע מדרסות, בחברון נבנו שלוש, אחת נבנתה בעכו, לאחר שיפוצה ומספר מדרסות נבנו בעזה. במדרסות למדו מאות תלמידים בהן הושם הדגש גם על לימוד השפה הערבית. המדרסות נהנו מנדיבותם של השליטים הממלוכים. מסגד בקהיר קיבל את ההכנסות מכפרים באזור עכו- דור. הממלוכים בססו את מעמדו של הווקף והגנו על רכושו. מאחר שתופעת העלייה לרגל של מוסלמים לארץ הלכה וגברה הקימו הממלוכים אכסניות (חאנים) לעולי הרגל. על-פי הוראת השליטים הממלוכים נאסרה הכניסה למערת המכפלה בחברון על לא- מוסלמים.

הנוצרים היו ברובם ממוצא סורי- ארמי או פיניקי, ומיעוטם נוצרים שהיו שרידי משפחות הלניסטיות מהתקופה הביזאנטית. הם כונו "נוצרי החגורה", מכיוון שחויבו ללבוש חגורה כדי להבדילם מהרוב המוסלמי. הנוצרים סבלו מעויינות מצד השליטים הממלוכים שהיו קנאים לדתם וראו בנוצרים אויב האיסלאם. השלטון הממלוכי התנכל לאוכלוסייה הנוצרית, הרס כנסיות ואתרים הקדושים לנצרות. בתקופה הממלוכית, הגיע לסיומו התהליך ארוך הטווח, שנמשך מאות שנים, מהמאה ה-7 לס', של האיסלום של האוכלוסייה הנוצרית. הנוצרים- המזרחיים, שהיו הקבוצה האתנית- דתית הגדולה ביותר מהתקופה הביזאנטית (סוף המאה 4 או המאה ה-5) ואילך הפכו לקבוצת מיעוט. הרוב הנוצרי מזרחי חוסל והמוסלמים הפכו לקבוצה הגדולה ביותר. המיעוטים, היהודי והשומרוני, היו קטנים. עד המאה ה-10 או המאה ה-11 כ-50% מהנוצרים – המזרחיים התאסלמו. בתקופה הממלוכית היה גל ההתאסלמות הגדול ביותר אם כי חסרים נתונים מספריים. מיד לאחר ביסוס שלטונו בארץ החל בייבראס, השליט הממלוכי בחיסול הרוב הנוצרי ע"י מעשי טבח ואיסלומם של השורדים בכפייה. לדעת מיכאל אסף נמשכה גם המרת הדת מאונס בקרב השומרונים. במאות 13 – 14, תחת השלטון הממלוכי, גברו הרדיפות, הפוגרומים, הריסת כנסיות ופגיעה בנפש ורכוש. העולמא, המנהיגות הדתית, ניהלה מאבק ללא פשרות לסילוקם של פקידים נוצרים מהמינהל הממלוכי. הממלוכים, שלא היו ערבים במוצאם, היו זקוקים ללגיטימציה לשלטונם והם עשו זאת באמצעות אימוץ התפקיד של מגיני דת האיסלאם. הגורמים להתאסלמות היו התבוללות תרבותית – לשונית, כלומר אימוץ השפה והתרבות הערבית, תהליך שהחל במאות ה-8-9 לס', פיתויים ועלתיים, לחצים, רדיפות, מעשי רצח וההתפוררות הפנימית של לכידות הקהילות הדתיות. לסיכום, חלק לא מבוטל מהמוסלמים בארץ הם צאצאי נוצרים ממוצא סורי- ארמי.