שופט בית המשפט השלום בירושלים, נעם סולברג, קיבל את תביעת הדיבה של שרה נתניהו - אשת רה"מ לשעבר, בנימין נתניהו, וחייב את עיתון "כל העיר", מרשת שוקן, לשלם 90 אלף ש"ח בגין הוצאת לשון הרע ועוד 20 אלף ש"ח, בגין הוצאות משפט.
בית המשפט חייב בנוסף את העיתון בפרסום הודעת התנצלות בפני נתניהו.
בכתב התביעה שהגישה שרה נתניהו נגד עיתון "כל העיר", הכתבת סיון כהן, והעורך יוסף כהן, נסוב סביב שתי ידיעות שפורסמו במדור הרכילות בעיתון. עיקרי הדברים באותו פרסום, בגינם הוגשה התביעה: בעת שהיתה בסיור בקנדה היא קיבלה פינוקים ומסאז'ים על-חשבון המארחים; רכשה מוצרים בסכומים ניכרים בחנות של המעצב היוקרתי פראדה; וכאילו היא "שיגעה" מתקינים שהזמינה לשידורי הלווין YES.
נתניהו טענה: "הציגו אותי בתור נהנתנית על חשבון מארחים וניסו לטעון שרמת המשכל שלי אינה מתאימה. כל זאת מבלי לדבר איתי, או מבלי שאי פעם ראו את פני. זה זדון ורשע בהתגלמותו".
נתניהו אמרה עוד, כי בבית הכלל לא מותקן ממיר של חברת הלווין YES. היא מתחה ביקורת קשה על כלי התקשורת בכלל ועל דרך סיקור משפחתה בשנים האחרונות. "רוב הדברים הם שקרים, מעולם לא כתבו עלי במדור דבר נכון, שהוא טוב או אמיתי. זה זדוני שמתעסקים בילדים שלי, הם קטנים, שיניחו להם לנפשם. לא ראיתי, אחרי שבעלי הפסיד בבחירות שכתבו רכילות דומה על אשת ראש הממשלה החדש, או על ילדיו", אמרה נתניהו.
התביעה הוגשה באמצעות עורכי הדין דוד שמרון ומיכאל ראביליו; רשת שוקן ואנשיה יוצגו על-ידי עורכי הדין זאב ליאונד ואלון נדב. "כל העיר" ואנשיו טענו בדיון בבית המשפט, כי עומדת להם הגנת אמת דיברתי והגנת תום לב, במיוחד נוכח מעמדה של נתניהו כאשת ראש הממשלה לשעבר.
השופט סולברג החליט לחייב את כל הנתבעים לפרסם, תוך 30 יום, בעיתון כל העיר (בעמודי החדשות או הכתבות, מכיוון שהמדור לחיפוש קרובים אינו מתפרסם עוד), הודעה כדקלמן:
"ביום 29.9.00 פורסמו במדור לחיפוש קרובים שתי ידיעות בעניין ביקורה של גברת שרה נתניהו במונטריאול, קנדה. האמור בידיעות לגבי גב' נתניהו, לא היה נכון.
ביום 5.1.01 פורסמה במדור לחיפוש קרובים ידיעה בעניין ביקור אנשי חברת YES בביתה של גב' שרה נתניהו. גם האמור בידיעה זו לא היה נכון [מערכת עיתון כל העיר וכותבת המדור מתנצלים בפני גב' נתניהו על עוגמת הנפש שנגרמה לה]".
השופט סולברג פסק, כי את המשפט האחרון שבסוגריים, ובו התנצלות ראיתי להציע, אך לא כעניין שבחובה. זאת, מחמת ספק משפטי אם קיימת סמכות להורות על פרסום התנצלות, להבדיל מתיקון או הכחשה (ראו סעיף 9 בהשוואה לסעיף 19 לחוק, וכן האמור אצל שנהר, שם בעמוד (360). לא רק ספק משפטי יש כאן, אלא גם ספק ענייני, אם יש טעם בהתנצלות בכפייה. אך טוב יעשו הנתבעים אם ישקלו להוסיף על התיקון, גם התנצלות.
דברי זלזול שפורסמו על התובעת רווים בלשון הרע, פסק השופט וקבע: "היא מצטיירת כפי שמסוגלותה להאזין בקשב להרצאתו של בעלה, מוגבלת; וכי עיקר מעייניה נתונים לנהנתנות, נצלנות ובזבזנות. הדברים שפורסמו עלולים להשפיל את התובעת בעיני הבריות, או לעשותה מטרה לבוז או ללעג מצידם, או לבזותה במעשים, התנהגות, או תכונות שיוחסו לה.
דברי לשון הרע שפורסמו, הינם דברים בדויים, שלא היו ולא נבראו. לנתבעים לא עומדת הגנת אמת דיברתי, אין מדובר במעשה של מה בכך. הנתבעים לא היו זהירים דיים, לא נקטו לפי הפרסום אמצעי סבירים כדי להיווכח, אין מדובר בדרי אמת, אם לאו. לא עומדת להם הגנת תום הלב, הנתבעים נמצאו אחראים לפרסום לשון הרע.
התובעת ביכרה פיצוי סטטוטורי בשיעור מוגבל, לפי סעיף 7א לחוק, ללא הוכחת נזק. זכותה לעשות כן, וממילא לא דנו בראיות מטעמה ולא מטעם הנתבעים לעניין שיעור הנזק. חרף חומרת הפרסומים, הרי שלא הוכח שנעשו בכוונה לפגוע בתובעת. לפיכך, שיעור הפיצוי המירבי שניתן לפסוק עומד על 50,000 ש"ח (משוערך בהתאם לשיעור עליית מדד המחירים לצרכן לעומת מדד חודש ספטמבר 1998) לכל אחד משני הפרסומים, ולא על כפל הסכום.
מרבית השיקולים לעניין פסיקת הפיצויים נוטים לצד החומרה, אך בהתחשב באופיו של המדור שבו מדובר, ראיתי להפחית קמעא מסכום הפיצוי הסטטוטורי המירבי.
