היום לפני 37 שנה, ב-7 ביולי, 1969, נבחרת גולדה מאיר לראשות הממשלה.
גולדה מאיר נולדה בשנת 1898, בקייב, בירת אוקראינה, כגולדה מבוביץ'. היתה בת למשפחה יהודית ענייה, מסורתית אך לא דתית אדוקה.
המשפחה היגרה לארצות הברית ב-1906 והשתכנה בעיר מילווקי. בגיל 15 עזבה גולדה את הבית אליו חזרה רק לאחר שנתיים.
גולדה גילתה עניין רב בפעילות במסגרת פועלי ציון ואף ארגנה הפגנה כנגד רדיפת היהודים באוקראינה. בהדרגה, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ, והיא הצליחה לשכנע את אהובה מוריס לעלות איתה. השניים נישאו בסוף 1917 בבית הוריה במילווקי.
באמצע שנת 1921 הפליגו היא ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינה רעועה. גולדה הגיעה לתל אביב בחמסין של חודש יולי.
גולדה בארץ ישראל אחרי מגורים בדירה שכורה בתל אביב יחד עם אחותה היה היעד הבא קיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל. גולדה נהנתה מחיי הקיבוץ, אך לא כך בעלה שהיה טרוד מתנאי החיים הקשים. הזוג חזר לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם עבדו גולדה ובעלה במשרדי סולל בונה. בירושלים נולדו להם בן ובת, מנחם ושרה.
אשת ציבור השינוי בחייה אירע כאשר הציע לה דוד רמז לשמש כמזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאיר, שהייתה שייכת לפלג "אחדות העבודה" שלימים הפך למרכיב במפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול.
בשנים 1932-1934 שהתה בארה"ב בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות, ועם חזרתה נתמנתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של הסוכנות היהודית, שבה כיהנה לצידם של אישים כדוד בן-גוריון, כדוד רמז, וכברל כצנלסון.
ב-14 במאי, 1948, חתמה גולדה מאיר על הכרזת העצמאות במוזיאון תל אביב, ומייד לאחר מכן נשלחה לגייס כספים בארה"ב למען המאמץ המלחמתי, ובאותה שנה, למען אותה מטרה, נשלחה לרוסיה.
שרה בממשלה ב-1949 חזרה מאיר לישראל כדי לכהן כשרת העבודה, אחרי שנבחרה לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. שבע שנים הייתה מאיר שרת העבודה. כחברת ממשלה תמכה מאיר בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הניצית של בן-גוריון. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הציע למאיר להחליף אותו כשרת חוץ. כשנכנסה לתפקידה עיברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר" בהוראתו של בן-גוריון.
במשרד החוץ כיהנה מאיר עשר שנים, מעט אחרי כניסתה לתפקיד התחולל מבצע קדש. כשהגיעה לעצרות האו"ם נתקלה שם בבידוד בינלאומי הולך וגובר ובעקשנות הערבים שהדפה כל פשרה.
ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד. בריאותה הרופפת אילצה אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. מחלת הסרטן תקפה אותה, אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים שאחר כך. את טיפוליה הכימותרפיים קיבלה בחשאי.
מאיר חזרה לתפקיד פוליטי מרכזי במהרה - למזכ"לות מפא"י. עם מותו של לוי אשכול ב-1969 הועדפה מאיר על-פני מועמדים כיגאל אלון וכפנחס ספיר.
ב-7 ביולי, 1969, מונתה כאמור על-ידי מרכז מפלגת המערך ברוב של 287 חברים ו-45 נמנעים לראש ממשלה מטעמה. בסופו של דבר כיהנה במשרה במשך 5 שנים. עד היום היא האשה היחידה בישראל שמילאה תפקיד זה, והיתה גם אחת משלוש הנשים הראשונות בעולם שכיהנו כראש־ממשלה, והראשונה מביניהן שנבחרה בבחירה דמוקרטית ולא בגלל שיוך משפחתי.
בהקשר הפלשתיני זכורה אמירתה "אין עם פלשתיני". מאיר התירה התיישבות של יהודים באזור חברון אחרי התלבטות ממושכת. הישוב שהוקם היה קריית ארבע.
מלחמת יום הכיפורים באמצע שנת 1973 רחשה דעת הקהל אהדה גדולה לגולדה מאיר, אך למרות התחושה כי תוביל את העם עוד שנים רבות העניינים התנהלו בצורה שונה מהצפוי.
באוקטובר 1973 תקפו מצרים וסוריה את ישראל, במלחמת יום הכיפורים, שהיתה קשה במיוחד עקב תנאי פתיחה גרועים שנבעו מההפתעה שנגרמה לצה"ל. את טעותה הגדולה ביותר ראתה גולדה מאיר בהחלטתה שלא לקרוא לגיוס מילואים כללי בערב יום כיפור, זאת בהסתמך על חוות דעתם של אנשי ביטחון מובהקים כמשה דיין וכחיים בר לב.
ועדת אגרנט, הוועדה שהוקמה לשם חקירת מחדל מלחמת יום הכיפורים, קבעה כי בניגוד לבכירים אחרים, ראש הממשלה פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות.
חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות שהיו זמן קצר לאחר המלחמה, אך נאלצה להתפטר בעקבות פעילות תנועות המחאה, שמחאתן התגברה עם פרסום דוח הביניים של ועדת אגרנט. לאחר פרישתה עברה להתגורר בקיבוץ רביבים, בו חיה בתה. ברביבים היא חיה עד ליום מותה.
היא נפטרה ב-8 בדצמבר 1978, ח' בכסלו התשל"ט.