השופטים ברק ושטרסברג-כהן התנגדו לניסיון של שופט בית המשפט העליון, יעקב טירקל, לשנות את ההלכה הפסוקה בנוגע לזמן הסביר בו ניתן לבטל חוזה בעקבות הפרה יסודית שהפר הצד השני.
טירקל ניסה לשנות את ההלכה הקיימת, שמקורה בסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות). ההוראה קובעת, כי הודעת הביטול צריכה להינתן למפר "תוך זמן סביר" מרגע שנודע לו על ההפרה. ההוראה אינה גוררת חסינות מלאה של המפר, לאחר שחלף אותו "זמן סביר", אלא מעניקה לו חסינות רק נגד הפעלה מפתיעה של זכות הביטול.
כלומר, על-פי ההלכה הקיימת, ניתן להודיע על ביטול החוזה גם לאחר חלוף זמן סביר, אולם לא במפתיע, אלא לאחר קבלת אורכה.
השופט טירקל ניסה להציע גישה, לפיה אורכה להודעת ביטול תהיה תקפה רק אם ניתנה בטרם תם אותו "זמן סביר" שבו היתה חובה להודיע על הביטול. למעשה, לפי גישה זו, תום הזמן הסביר מעניק חסינות למפר החוזה, אף שהפר אותו "הפרה יסודית", כהגדרתה בחוק החוזים (תרופות).
השופטים שטרסברג-כהן וברק אינם מקבלים דעה זו.
בפסק הדין עצמו מתייחסים לערעור ברשות של חברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, נגד עיריית מעלה אדומים. המערערת היא חברה העוסקת במימוש פרויקטים לבנייה, אירגונם, הקמתם ומכירתם. לפי החלטת משרד השיכון בתחילת שנות ה-80', ניתנו לחברה הוראות להעביר משרדים בבעלותה לידי עיריית מעלה אדומים. המשרדים היו ממוקמים במרכז המסחרי במעלה אדומים.
החזקה נמסרה ללא חתימת ההסכם וללא כל תשלום. לאחר מכן נתגלעה מחלוקת לגבי מקורות המימון לתשלום עבור ההחזקה במשרדים, ולגבי גובה התמורה המגיעה בגינה.
לבסוף נראה היה כי הגיעו להסכמה, שמחצית התמורה תשולם על-ידי משרד הפנים, והמחצית השניה על-ידי משרד הבינוי והשיכון. הצדדים כרתו הסכם, לפיו רכשה עיריית מעלה אדומים את זכויות השימוש במשרדים, ועליה להעביר לרשות חברת שיכון ופיתוח לישראל 909,988 ש"ח. מחצית התמורה אכן שולמה על-ידי משרד הפנים. לגבי המחצית השניה נקבע שמשרד הבינוי והשיכון ישלם אותה, ואם לא יעשה כן מסיבה כלשהי עד יום 30.6.89, זכאית החברה לבטל את ההסכם בהודעה של 30 יום מראש.
על-פי החוזה, היה אמור משרד הבינוי והשיכון לשלם את התשלום בתאריך 1.5.89, אך לא שילם אותו עד היום. למרות זאת הודיעה חברת השיכון והפיתוח על ביטול החוזה במידה ולא יוסדר התשלום, רק ביום 9.8.94.
בבית משפט השלום בתל אביב נקבע, כי דין התביעה להידחות, מאחר ופג פרק הזמן הסביר שבו ניתן למסור את הודעת הביטול. לדעת הערכאה הראשונה, חלוף הזמן מעיד על ויתור על זכות הביטול. גם בבית המשפט המחוזי התקבלה ההחלטה, ונדחה העירעור.
הנשיא ברק מנתח בפסק דינו את ההחלטה של הערכאה הראשונה. "חמש השנים שחלפו בין הפרת ההסכם לבין הודעת הביטול לא ביססו ויתור של המערערת על החוב שחבה לה המשיבה. כך קבע בית משפט השלום". עם החלטה זו מסכים הנשיא ברק. לגישתו, בניגוד לדעה שמציע טירקל בדעת המיעוט של פסק הדין, אין העובדה שעבר הזמן הסביר יוצרת הנחה של ויתור על זכות הביטול. (בניגוד לעבור הזמן הסביר של דיווח על פגם בכריתת החוזה, שאז כן יעיד הזמן הרב על ויתור על זכות הביטול).
השופט טירקל בפסק דינו גורס אחרת: יש לצמצם את ההלכה ולקבוע כי אורכה תהיה ברת תוקף רק אם ניתנה בפרק הזמן הסביר למתן הביטול.
לבסוף פסק ברק, בהסכמת השופטת טובה שטרסברג-כהן, כנגד דעתו החולקת של השופט יעקב טירקל, כי חברת השיכון והבינוי רשאית לבטל את החוזה, ולדרוש את השבת המשרדים. ההלכה הקיימת נשמרה: אורכה לביטול החוזה היא תקפה גם אם ניתנה מעבר לפרק הזמן הסביר למתן הודעה על ביטול החוזה.
רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים