בית המשפט המחוזי פסק: יולי נודלמן הוציא לשון הרע על השר נתן שרנסקי

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, צבי סגל, קובע בהחלטה (11.8.02), כי ד"ר יולי נודלמן - אחד הפעילים בקרב העולים מרוסיה, הוציא לשון הרע על שר הבינוי והשיכון, נתן שרנסקי, ועל מפלגת ישראל בעליה, שבראשה עומד שרנסקי. התביעה הוגשה במקור גם נגד בוריס נודלמן (אחיו של יולי), שנפטר בתקופת בירור התביעה. "שאלת החבות הוכחה והנתבע אחראי כלפי התובעים בעילת לשון הרע", קובע השופט סגל. בפסק הדין קובע השופט סגל, כי הנתבע - יולי נודלמן, חייב בלשון הרע. הדיון בשאלת גובה הפיצויים ייקבע מאוחר יותר. השופט זימן את הצדדים לדיון במאי 2003. את שרנסקי וישראל בעליה ייצג עו"ד דן אבי-יצחק; את נודלמן ייצגו עורכי הדין יורם מושקט ושרון שפינט. בפסק הדין כותב השופט סגל, כי שרנסקי במדינת ישראל וברחבי העולם מוכר שרנסקי "כמי שהיה אסיר מצפון ומסורב עליה במשך שנים רבות, אשר לחם על זכותו ועל זכותם של יהודים לעלות מברית המועצות לישראל, ואשר הואשם עקב כך על-ידי שלטונות ברית-המועצות, בין היתר, בבגידה ובפעילות אנטי-סובייטית ונידון בשל כך ל-13 שנות מאסר, מתוכן ריצה 9 שנים בכלא הסובייטי, וכמי שגדולי עולם פעלו למען שחרורו מן הכלא". הפרסום העומד ביסוד התביעה, הינו ספר, אשר יצא לאור הן במהדורה רוסית והן במהדורה עברית, הזהות זו לזו מבחינת תוכנן. שמו העברי של הספר הינו "שרנסקי בלי מסכה" (בהוצאת "נגבפרס", 1999; נספח א'; להלן: "הספר"). נודלמן הינו מחבר הספר. אחיו, בוריס, היה המוציא לאור. מסיכומי התובעים ניתן ללמוד, כי הם ויתרו למעשה על טענותיהם כלפי בוריס (וכן נגד עזבונו), ועל כן דן השופט רק בתביעה ככל שהיא מתייחסת ליולי נודלמן. כותב השופט סגל (ציטוט): הספר, הנושא 312 עמודים ורשימה ביבליוגרפית, הוגדר בכתב התביעה כ"אסופה אין-סופית של דברי לשון הרע, דיבות והשמצות חסרות שחר" על התובע. מתוך הספר בחרו התובעים לתבוע בגין מספר קטעים המהווים, לטענתם, דיבות עיקריות. התובעים מבקשים לפסוק להם פיצוי בסך 2 מליון ש"ח בגין נזקיהם, אך בשלב זה, כמוסכם מראש בין הצדדים, תידון ותוכרע שאלת האחריות בלבד. ראש לכל אפרט את הקטעים המהווים את המסד לעילות התביעה; בהמשך אעבור לבחינת יסודות עוולת "לשון הרע", בגידרה אבחן גם את שאלת קיומה של עילת תביעה למפלגה, היא התובעת 2; לאחר מכן אבחן את ההגנות השונות להן טען הנתבע. בטרם אחל בדיון לגופו של עניין, לא אצא פטור מבלי לפתוח בתיאור קצר של ההליכים נשוא תיק זה מראשיתם.

עילת התביעה

שרנסקי וישראל בעליה הגישו את התביעה בגין שורה של קטעים בספר, המהווים, לגישתם, לשון הרע. השופט סגל הביאם בפסק הדין, ובהם את הערותיו. נביא הקטעים בשלמותם, למען ההשמטות המתחייבות: - הקטע הראשון אליו מפנים התובעים הינו קטע מפרק הפתיחה לספר, בו נכתבו על התובע הדברים הבאים: "מהו סוד דמותו? יש האומרים שהוא סוכן שירותי-הביון של ארצות-הברית, הסי.אי.אי., ואחרים טוענים שהוא סוכן של הק.ג.ב. ושירותי-הביון של רוסיה, ויש גם המשערים שהוא סוכן של המוסד, או אפילו של שירותי הביון בשלוש המדינות האלה כאחת. ואם אינו סוכן – אזי לפחות הוא קשור עם כל השירותים החשאיים הללו." (עמ' 12 לספר) הנה-כי-כן, האמור לעיל מזמין ומכין איפוא את הקורא לקבל את היסדקות, שלא לומר התרסקות דמותו הידועה והמוכרת לכל של התובע, תוך ניסיון לערום עליה תִּלֵי תִּלִים של פרטים מביכים. - בהמשך הדברים מציין הנתבע בספרו: "יש האומרים כי הוא מייצג את חוגי הימין הדתי הקיצוני בישראל ויש הטוענים כי להפך, הוא מייצג בחשאי את האינטרס הערבי, את האינטרס של הפלשתינים." (עמ' 12 לספר); - ובהמשך: "אומרים שכוחו של שצ'רנסקי טמון בקשרים שיצר במהלך שהייתו במחיצת פושעים פליליים במחנות-מאסר ובבתי-סוהר." (עמ' 12 בספר) - קטע נוסף, אשר לטענת התובעים מהווה לשון הרע, מופיע בעמ' 112 לספר: "זמן קצר לאחר-מכן התפנה מקום בבית-החולים ואנטולי הועבר לשם. נתנו לו חלב, בשר, חמאה, סוכר, לחם לבן. הירשו טיול בן שעתיים, עשו זריקות, נתנו ויטמינים. לאחר שטיפלו בו בבית-החולים שבו והעבירו אותו לתא הכללי. הוא שוב סירב לצאת לעבוד, ושוב נשלח לצינוק. כך חזר הדבר על עצמו פעמים אחדות. אנטולי סירב לעבוד – וכאמתלה לסירוב שימשה הדרישה להחזיר את ספר התהילים. לגבי שהייה תכופה בצינוק יש דיעה מיוחדת לכמה אסירים-לשעבר. הם טוענים כי לעיתים קרובות הנהלת הכלא היתה מכניסה לצינוק את האנשים 'שלהם', כדי להרחיק אותם מעימותים עם שותפים-לתא, ושומרת עליהם בדרך זו מפני עשיית שפטים בהם." - קטע נוסף מופיע בעמ' 133: "לאחר חודשיים בתפקיד של מלשין בכיר, הועבר שצ'רנסקי להיות חרט במפעל." - קטע נוסף מופיע בעמ' 152: "אל הגשר הוצא שצ'רנסקי ראשון מבין המוחלפים. לקראתו הלכו סוכני הגוש המזרחי – בני הזוג קחר, סמליאקוב, קשמריק, ואחריהם גם שרפנוט. המכנסיים עמדו לצנוח מהמנהיג-לעתיד של מפלגת 'ישראל בעליה', כי הם ניתנו לאדם ממוצע, והנותנים לא שיערו שהגיבור קטן כל-כך. לאחר שעבר על גשר גליניקה לתוך מערב-ברלין – הובא לבסיס צבאי אמריקני. הוא מציין בהנאה כיצד החיילים האמריקנים מצדיעים לו. מהבסיס הצבאי האמריקני שצ'רנסקי טס במטוס מיוחד לפרנקפורט על-מיין כשהוא מלווה על-ידי שגריר ארצות-הברית בגרמניה. כאשר נודע לשצ'רנסקי כי השגריר הוא בן שלושים ותשע בלבד, הוא אומר לו: ' כה צעיר וכבר עשית קאריירה כזאת?' עונה לו השגריר: 'נו, הלא אתה, שצ'רנסקי, גם כן עשית קאריירה לא רעה.' 'אבל לי עזר הק.ג.ב., כך שזה לא מפליא', מגחך שצ'רנסקי 'והרי לך אני מקווה, הם לא עזרו.' צחוק-צחוק, אבל כמה שזה רציני!" - ובעמ' 229: "לגבי תפקיד התורן-אחראי, שמילא שצ'רנסקי במשך תקופה מסוימת, העיר אלטוניאן: 'אינני יודע למה הוא קיבל את התפקיד. לדעתי, תורן – אחראי – הוא תפקיד של הק.ג.ב. ." - ובעמ' 230-231: "לפני זמן קצר בלבד הצלחתי לשוחח עם עמיתי, רופא צבאי בעל דרגה בכירה, המתגורר בסנט-פטרבורג, וכשביקשתי ממנו לאתר כמה אנשים בסנט-פטרבורג, שהיו קשורים בעבר עם שצ'רנסקי, וזאת לפי המספרים שמסר לי פוריש, העיר עמיתי כדלהלן: 'מה יש לכתוב עליו, על שטטיורקה קאגבשנייה (על בוגד-מלשין המשרת את הק.ג.ב.)'. כשהתחלתי לשאול אותו במפורט על סמך מה הוא קובע זאת – הוא הסתמך על שתי נשים שלמדו יחד עם שצ'רנסקי במכון (בית-ספר גבוה), היום אחת מהן מתגוררת בסנט-פטרבורג ואילו השניה בארצות-הברית, והשתיים אמרו לו כי כך כינו את שצ'רנסקי במכון לפיסיקה ולטכנולוגיה שבו למדו. כשפניתי לאחת הנשים האלה, שלמדו פעם עם שצ'רנסקי וביקשתי לאשר או להכחיש את מה שסיפר עמיתי – היא ענתה לי, מבוהלת: 'אף פעם לא אגיד את זה שוב. תראה איזו סביבה קרימינאלית אצלנו. אתה יודע שלא מזמן רצחו כאן את סטרובויטובה." - ובעמ' 294: "בנתחה את הכוחות שהביאו את שצ'רנסקי לכנסת, מציינת דינה סגל: 'קיימת דעה, שהמאפייה הרוסית ניצלה את תנועת הדיסידנטים שהיגרו בהמשך, כדי להכניס את אנשיה לכנסת'". - ובעמ' 306: "ברור כשמש כי בראש ובראשונה יצרו את שצ'רנסקי השלטון הסובייטי, שירותי-הביטחון של ברית-המועצות, הק.ג.ב., וזאת לאחר שנוכחו לדעת, מייד עם מעצרו, שהוא עשוי לשמש 'חומר טוב', 'סחורה לחליפין' לצורכי הפגנת 'רצון טוב' של ברית-המועצות כלפי המערב. וכך הם טיפחו אותו, גידלו אותו, תיחזקו אותו היטב בבתי-הסוהר, לא הניחו לו להיפגע מתנאי מאסר קשים או ממעשי הסובבים (פושעים וסוהרים). הק.ג.ב. והביון של ברית-המועצות בנו על-כך שיוכלו להמשיך לנצל את האסירים-לשעבר גם בהמשך, לאחר שאלה יהגרו לארצות-הברית, לקנדה, לאוסטרליה, לגרמניה, לניו-זילנד ולישראל." כך, לאורך כל הספר, התרוצץ המספר – הנתבע – ותיאר באיזו פדאנטיות אובססיבית ובארשת של חשיבות את דמותו המאוסה, שלא לומר שנואה של התובע, על חמדנותו, יהירותו, התרפסותו ונכלוּליותו, ועוד כהנה וכהנה, מבלי לקמץ אפילו בתיאור פוגע עד מאוד במראהו החיצוני, כשהוא מותיר לקורא את מלאכת הפרדת העיקר מן התפל. אם נסכם את המקובץ בקטעים אלה, הרי שמובאים בהם דברים המייחסים לתובע פעילות כסוכן שירותי המודיעין האמריקניים, הרוסיים, הישראליים, או כולם ביחד. בנוסף עולה הטענה, כי התובע מייצג בחשאי את האינטרס הערבי ו/או הפלשתיני; כי "כוחו" של התובע נובע מקשריו עם פושעים פלילים, כאלה שנוצרו בעת שהייתו במחנות המאסר ובבתי הסוהר. כמו-כן, נכללים דברים המייחסים לתובע - לפי הנטען - שיתוף פעולה עם שלטונות הכלא בברית המועצות ועם שירותי הריגול הסובייטים (הק.ג.ב.). עוד משתמע מן הקטעים, כי התובע נודע כמלשין עוד במסגרת לימודיו במכון לפיסיקה; כזה, שמי שמדבר בו סרה או יחשוף את מעשיו עלול להיות קורבן למעשה רצח; כי התובע טוּפח, גוּדל ותוּחזק היטב על-ידי הק.ג.ב., אשר שמר עליו לבל ייפגע בבית הכלא; כי התובע מנוצל בידי הק.ג.ב. למטרותיו אף לאחר עלייתו לישראל, וכי לתובעים קשר עם המאפיה הרוסית, המבקשת להכניס מטעמה אנשים לכנסת. הנה-כי-כן, בנטיות ובהדגשים משותפים אלה מותר, כמדומה, לראות את המאפיינים או הסימפטומים של הכיוון הכולל שבו עוסק הספר, כמעין קרן שמש המפלחת את אבק האפלולית ומאירה באור שונה לחלוטין את התובע. בפרטים אלה מתנאה הנתבע בספרו. אין, לטעמי, ולא יכולה להיות מחלוקת, כי הקטעים המצוטטים לעיל מהווים לשון הרע כנגד התובע, כפי הקבוע בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965 (להלן: "החוק"), כיוון שהדברים עלולים לבזות, להשפיל אדם בעיני הבריות ולעשותו מטרה לשינאה, לבוז וללעג מצדם, ולפגוע במשרתו הציבורית של אדם.

האם שרנסקי היה קשור לאיש מאפיה (גרגורי לרנר)

השופט נדרש בהחלטתו להכריע גם בשאלה, האם על-פי הממצאים שהובאו במשפט (על-ידי נודלמן), לרנר אכן הינו איש מאפיה, ולכן - קשריו של שרנסקי עמו, והעובדה שקיבל תרומה מלרנר, הינה נגועה לכאורה בקשר פסול עם עבריין ואיש מאפיה. "גם בכל הקשור לדברים המייחסים לתובעים קשרים עם המאפיה הרוסית", קובע השופט, "לא עמד הנתבע בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליו. הנתבע כלל לא הוכיח במשפט זה - בדרך הראויה, המקובלת והמספקת - אם קיימת בכלל מאפיה רוסית בארץ; ואם כן - מיהם אותם אנשים המשתייכים אליה. כל שהוכח הוא, שהתקבלה תרומה מגרגורי לרנר בסך 300,000 ש"ח לעמותת "עולמי", שהתובע עמד בראשה והודה בעצמו בקיומה... הנתבע גם לא הוכיח, כי אותו גרגורי לרנר אכן משתייך למאפיה הרוסית, להבדיל מן העובדה הידועה לכל, כי הלה הורשע בעבירות חמורות ונידון למאסר. בנוסף, לא נסתרה גרסתו של התובע, לפיה, משנודע לו על החשדות הקיימים כנגד גרגורי לרנר הוא ניתק עמו מיד כל מגע... בנוסף, הנתבע גם לא הוכיח כי התובע קיבל ממר לוצ'אנסקי תרומה בסך של 100,000 דולר, אשר גם לגביו נטען – אך לא הוכח במשפט - כי הוא משתייך למאפיה הרוסית. לא-זו-אף-זו, תרומה זו אף לא נרשמה כלל בספרי העמותה... האדם היחיד שהעיד אודות התרומה כאמור היה העד קוזניצוב, אשר בצד ההערכה לה הוא זכאי בתוקף עברו המפואר – ועל כך סבורני אין איש שיחלוק - לא טרח כלל להסתיר את עוינותו הבולטת כלפי התובע (כנראה בשל תחושתו הסובייקטיבית העזה, שאין בידי הכלים המספיקים לקבוע אודותיה ממצא מוּכח, לפיה פיטוריו ממקום עבודתו נגרמו עקב מעורבותו של התובע), ואף להודות, ברוב הגינותו, כי חש לגבי התובע "רגש של בחילה קלה", וכי "היו הרבה דיבורים על כך שצריך לעצור את שרנסקי"... לדברי מר קוזניצוב, לו עצמו לא היה כל מידע ישיר אודות התרומה האמורה, אלא אך מפי השמועה. בהקשר זה יצוין, כי דברי מר קוזניצוב בנדון יכולים להיחשב בגדר "עדות כבושה", שכן הוא שימש במשך מספר שנים כעורך עיתון בשפה הרוסית, ובחר, מטעמים השמורים אך עמו, שלא לפרסם בעיתונו דבר אודות קיומה של התרומה הנ"ל, אלא להזכירה לראשונה רק במהלך עדותו במשפט זה. לא-זו-אף-זו, אף שהמחלוקת בעניין התרומה הנ"ל היתה ידועה לנתבע זה מכבר, שהרי התובע כפר בכך לחלוטין..., הוא בחר להגיש בקשה לצירוף תצהירו של מר לוצ'אנסקי (בגדר בש"א 1043/02) רק לאחר תום שמיעת הראיות והגשת סיכומי התובע. בקשה זו, אליה צורף התצהיר האמור של מר לוצ'אנסקי בטרם הותר הדבר, נדחתה כאמור עקב השיהוי הרב בהגשתה. גם מסמכים נוספים, אשר עליהם לכאורה הסתמך הנתבע בקביעותיו, כלל לא הוצגו לבית המשפט...". השופט סגל קובע, כי בנסיבות אלו, אין במצבור הטענות דלעיל דבר להוכחת הנטען על-ידי הנתבע, אשר לא הצליח להרים את הנטל המוגבר המוטל עליו גם בעניין זה. [הערה שלי, י.י.: משטרת ישראל קבעה פעמים רבות, כי גרגורי לרנר הוא אכן איש מאפיה, ועל-בסיס זאת נמנעת גם עתה יציאתו מהכלא לחופשות. לכן, בנקודה זו, החלטתו של השופט קצת בעייתית].

הערה בטרם נעילה

המשפט בין הצדדים ופרקליטיהם התנהל באווירה מתוחה. השופט סגל נאלץ, לא אחת, להטיל את מרותו על עורכי הדין - כדי להשיב את העימות למסלול המשפטי. לזאת נותן ביטוי השופט סגל בהחלטה (שהיא, בעצם, פסק דין בשאלת החבות), בדברים שלהלן (ציטוט): טרם יינעל פרק האחריות שנידון בהרחבה לעיל אבקש לייחד לבאי-כוח הצדדים מספר מילים. תיק זה אופיין באמוציות טעונות עד בלי די, שנגזרו ראש לכל מטבעה המורכב לכשעצמו של הפלוגתא, בגידרה ביקש כל צד מבית המשפט להעדיף את ערך ה"אמת" הטבוע בגרסתו על-פני זה של חברו. למותר לציין, כי שני הצדדים גם יחד ביצרו את עמדותיהם בקנאות ובאמונה, משוכנעים בצדקת דרכם, כל שכן – ביעדם. היות ובסופו של יום המדובר היה בפרשנות היסטורית מן המעלה הראשונה לא נותר לבית המשפט אלא ליישם את הדוקטרינה המשפטית לבדה תוך הותרת משימות לבר-משפטיות אל מחוץ לזירת ההכרעה. יודגש, כי חרף עוצמות הרגש שכאמור פיעמו בלבבות הצדדים וששיוו לא אחת לדיון המשפטי נופך אנושי עמוק ורב-מימדי, הרי שמידת יכולתם להתעלות עליהם, מאמץ שאף כמעט וגובש עד לכלל פשרה, היא שאפשרה להביא את השלב הנוכחי, מהר עד כמה שרק היה ניתן לאור הנסיבות, לכלל סיום.

בלי סעדים מידיים

על-אף ההכרעה דנן, דחה השופט סגל, בשלב זה, את בקשת התובעים להוציא סעדים מידיים, שעיקרן: חיוב הנתבע לפרסם החלטה זו, במלואה; וכן צו האוסר הפצה נוספת של הספר, ומורה על החרמת כל עותקיו, לרבות השמדתם. השופט קובע, כי הצדדים הסכימו מלכתחילה לפצל את המשפט לשני פרקים: שאלת האחריות ושאלת הנזק. על כן, וגם בשל זאת שהשופט לא מצא צורך אמיתי ומהותי בהוצאת צווים שכאלה, הוא החליט, כאמור, לדחות את ההכרעה לשלב השני של המשפט. ________________

הערות שלי (י.י.)

החלטת השופט סגל לא הפתיעה. במהלך המשפט רמז על כך השופט יותר מפעם אחת - הן בדברים כמעט מפורשים שאמר, והן בהתנהגותו המיטיבה, כלפי שרנסקי, והמחמירה, כלפי נודלמן. הנה כמה פרטים "קלים", שלא נמצאו בהחלטת השופט: - אחת הראיות שהוצגו בפני השופט, הוא מסמך בכתב ידו של שרנסקי, ממנו עולה כי הוא מסר שמות של סירובניקים לקג"ב. כל מה שהשופט אומר בהקשר זה: "אף אם יש בראיות אלו כדי להעלות לכאורה השערה, לפיה התובע "נשבר" בחקירתו ומסר שמות – עובדה שאני רחוק מאוד מלקובעה - ספק בעיני אם יש בכך כדי לבסס אחת מהדיבות בגינן הוגשה התביעה דנן"; - השופט לא נתן ביטוי בהחלטתו, לעדותה של אסירת ציון לשעבר, אידה נודל - שהעידה בבית המשפט, כי שרנסקי בגד בחבריו למאבק, ומעדותם של אסירי ציון נוספים, שהעידו כי התפקיד ששרנסקי קיבל בכלא: תפקיד של תורן צריף, הינו תפקיד שניתן אך ורק למשתפי פעולה עם השלטונות. - בית המשפט מתעלם גם מהראיות שהובאו לגבי התרומות שקיבל שרנסקי מאנשים הידועים כאנשי מאפיה רוסית. הוא סירב לקבל את תצהירו של לוצ'אנסקי על הכספים שתרם לשרנסקי. הוא קובע כי לרנר, שהוכח שתרם כסף לשרנסקי, לא הוכח כי הוא איש מאפיה. - השופט לא ניתן ביטוי לעדותו של שרנסקי במשטרה, ממנה עולה כי שרנסקי ניסה לסייע ללרנר גם לאחר שניתן לדבריו את הקשר עימו; - השופט לא נתן ביטוי לראיות שהובאו, לפיהן מפלגת ישראל בעליה מסייעת ללרנר - גם לאחר שהורשע - בבקשות לאפשר לו לצאת לחופשות. __________ מהי מאפיה: ארגון פשע חשאי בסיציליה ובארה"ב. ראשיתה בסיציליה במאה ה-13 כארגון סודי להגנת האחוזות הגדולות, תמורת חסות, מהשלטון המרכזי. השם מאפיה הוא מהמאה ה-19. בתחילת המאה ה-20 התבסס הארגון בארה"ב. עוסקת בתחומים שונים של הפשע המאורגן. בהשאלה: ארגון פשע הוא ארגון בעל השפעה [מתוך רב ערך, לקסיקון סטימצקי].