בית המשפט המחוזי בתל אביב נתן לחברת היהלומים "פפיר ר. בע"מ" רשות להתגונן בתביעה שהגיש נגדה בנק לאומי, בגין יתרת חוב של כ- 4.7 מיליון שקל. החלטת בית המשפט לתת לחברה רשות להתגונן נבעה מכך שהחברה הגישה לבית המשפט מסמכים על הסכם שנחתם לכאורה בינה לבנק, לפירעון חובה כלפיו, אך, למרות ההסכם בין הצדדים, פעל הבנק באופן חד-צדדי וחילט את ערבות החברה לבנק.
הפרשה החלה בסוף 1999, אז פתחה חברת היהלומים "פפיר ר. בע"מ" חשבון בנק, בסניף בנק לאומי שבבורסת היהלומים. החשבון יועד להוות קו אשראי קבוע לחברה, בסכום של 5 מיליון שקל. כעבור שנתיים ביקש הבנק להקטין את מסגרת האשראי לחברה ובתום משא-ומתן בין הצדדים הוסכם, כי לצורך הקטנת החוב יממש הבנק ערבויות בנקאיות, שנמסרו לו בעת פתיחת החשבון ויתרת ההלוואות יוחזרו בתשלום חודשי קבוע של 25,000 דולר.
למרות ההסכם, הגיש בנק לאומי, ביוני 2003, תביעה בבית משפט המחוזי בתל אביב על סך של כ-4.7 מיליון שקל, בגין יתרת חוב בחשבון החברה ויתרת חוב בהלוואה. בעקבות תביעת הבנק פנתה חברת "פפיר" לבית המשפט בבקשת רשות להתגונן.
בבקשה ציינה החברה, באמצעות עו"ד סיני אליאס, כי במשך שנה וחצי, עד לחודש מרס 2003, עמדה החברה בהסכם עם הבנק ומדי חודש הופקד בחשבון החברה ההחזר החודשי המוסכם. באותו חודש חילט הבנק את הערבות שניתנה לו, בסכום של 350 אלף דולר, על חשבון חובות החברה ושלושה שבועות אחר-כך הגיש הבנק תביעה נגד החברה בסדר דין מקוצר.
לבקשתה למתן רשות להתגונן, צירפה החברה חוות דעת של דוד אברון, מנכ"ל חברת מ.א. בקרה וניהול, המתמחה בבדיקת ריביות וחשבונות בנקים, לפיה דרישת הבנק להעמיד את יתרת החובה לפירעון מיידי גרמה לחברה נזק כספי גדול. בחוות דעתו קבע אברון כי החברה שילמה תשלומי יתר בעקבות חילוט הערבות. "לאור הפקדת התשלום החודשי במועדו, הוראת הבנק לחלט את ערבות החברה, הביאה אותה למצב בו שילמה תשלומים ביתר", נאמר בחוות הדעת.
מחוות הדעת של מ.א. בקרה וניהול עלה עוד, כי חשבון הבנק של החברה זוכה בסכומים שונים, בהתאם להסכמות, דבר המצביע על קיומו של ההסכם, דבר שהבנק לא סתר. לטענת החברה, לא היה בפועל חוב שהיה עליה לפרוע, ומכתבו של הבנק המעמיד את יתרת החוב לפירעון מיידי, מהווה הפרה יסודית וחד-צדדית של ההסכם. בא כוחה של החברה, עו"ד סיני אליאס, טען בנוסף, כי הבנק סירב להעביר את המסמכים המצויים ברשותו על ההסכם עם החברה, דבר שלדבריו הינו "הפרה בוטה של חובת הבנק".
השופט דוד גלדשטיין, החליט, כי היות ובין הצדדים יש מחלוקת עובדתית בסיסית באשר לקיומו של הסכם מחייב בין הצדדים, כאשר מצד אחד טענת החברה שיש להתייחס לפרוטוקול ישיבת האשראי ליהלומנים, המאשר מתן האשראי לחברה כאל הסכם מחייב, ומצד שני טענת הבנק, כי האמור בפרוטוקול אינו אלא הסכמת הבנק ליתן לחברה אישור למסגרת אשראי, שהותנתה בהפקדה חודשית של 25,000 דולר כמו כן בקבלת ערבות, הרי שיש מקום לתת לנתבעים רשות להתגונן בגין טענה זו.