כיצד ישפיעו השינויים על המלחמה בעירק, על המלחמה בטרור, על המערכה נגד אירן ועוד סוגיות הנוגעות במישרין ובעקיפין לישראל? המומחים של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (
www.jcpa.org.il) - יחיאל לייטר, צבי מזאל, ג'ראלד שטיינברג, מאיר רוזן, דן דייקר, דנים בדבר "המשמעות של תוצאות הבחירות האחרונות בארה"ב?".
- פרופ' ג'ראלד שטיינברג
- פרופ' למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן וראש פרויקט NGO-MONITOR:
ברור שתוצאות הבחירות מבטאים דחייה של מדיניות בוש בעירק. אנחנו כבר רואים היערכות מחדש עם עזיבתו של ראמספלד. בארה"ב מבינים שהדמוקרטיה לא תשטוף את המזה"ת בסערה ואנחנו נראה יותר עניין בצמצום הנוכחות האמריקנית. זה לא אומר שארה"ב תעזוב את עירק מחר, אך היא תחפש מדיניות שתקטין את הפגיעות שלה, אולי יותר מדיניות של "הכלה".
בנוגע לאירן קשה לדבר על שינוי מדיניות, משום שעד עכשיו לא הייתה לארה"ב מדיניות ברורה. כמו כן צריך לזכור שלא הכול תלוי בקונגרס והמושכות עדיין בידיים של ג'ורג' בוש. יש בידו להוביל מהלכים וגם לשכנע את הקונגרס לתמוך בו בנושאים מסוימים.
על הדמוקרטים יהיה בשנתיים הקרובות לצאת מ"עמדת המבקר" ולהציג מדיניות חלופית. אם הם ייכשלו בכך הם ישלמו את המחיר בבחירות הבאות לנשיאות בעוד שנתיים.
- יחיאל לייטר
, לשעבר יועץ לח"כ אריאל שרון, משנה למנכ"ל משרד החינוך וראש מטה שר האוצר בנימין נתניהו:
עד עכשיו היה ויכוח בתוך ממשל בוש בין הקו של בוש האב המיוצג על-ידי קונדוליזה רייס המקורבת למזכיר המדינה לשעבר בייקר וליועץ לביטחון לאומי סקוקרופט. גישה זו איננה פרו-ישראלית במיוחד. זו גישה מאוד אוטליטארית, גישה ששיתפה פעולה עם משטרים לא דמוקרטיים במזרח התיכון כל עוד זה נתפס כמשרת את המדיניות האמריקנית. גישה זו למעשה משווה בין ישראל ומדינות ערב הדוגלים בה לא נרתעו מלנסות מלכפות על ישראל פתרונות מדיניים.
בניגוד לגישה זו ייצגו דונלד ראמספלד ודיק צ'ייני את הדעה של הניאו-שמרנים או "הרפובליקנים החדשים", לפיה לארה"ב יש חובה מוסרית לקדם את ערכי החופש והשוויון בעולם. גישה זו סלדה מנרמול יחסים עם משטרים רודניים, באופן טבעי הדבר הוביל לתמיכה בלתי מסויגת במדינת ישראל.
הנשיא בוש הכריע עד עתה לטובת הניאו-שמרנים ותמך תמיכה בלתי מסויגת בישראל. עלייתם של הדמוקרטים שמבקרים את הנשיא על פעולותיו בעירק ועם התפטרותו של דונלד ראמספלד תביא לעליית קרנם של הרפובליקנים הישנים, שלא תמיד רואים במדינת ישראל נכס במישור הערכי-מוסרי או במישור האסטרטגי. לא מן הנמנע שנראה את חזרתו של ג'יימס בייקר לסביבה, ויותר עוצמה מדינית בידי מזכירת המדינה קונדוליזה רייס, שהתבטאה כבר מספר פעמים בדבר הצורך לפתח מהלכים מדיניים מול הפלשתינים בלי תנאים מוקדמים.
נגלה גם רצון להיכנס לשיח עם המדינות הקיצוניות כמו סוריה ואירן. המחיר שעלול להידרש מישראל על-מנת להיכנס לשיח הזה יהיה וויתורים מסוכנים.
- צבי מזאל
לשעבר שגריר ישראל במצרים ובשבדיה:
העם האמריקני נתן דוגמא של דמוקרטיה במיטבה. הבחירות מגיעות אחרי תקופה די ארוכה של מלחמה שבתחילה הייתה מוצלחת, אך שבהמשך הסתבכה והביאה להרוגים רבים ולדעת קהל עוינת נגד ארה"ב בעולם.
האתגר העומד בפני בוש בשנתיים הבאות הוא לראות אם יוכל בכל זאת למצוא אסטרטגיה חדשה או מתוקנת, יחד עם שר ההגנה החדש. הוא ייאלץ לבחון האם אפשר יהיה לפגוע בטרור ולהוריד אותו למינימום לפני שיוצאים מעירק, משום שחשוב לבוש לצאת מעירק כשהטרור איננו נמצא בשיאו. ארה"ב לא יכולה להרשות לעצמה לצאת מעירק עם הזנב בין הרגליים, משום שהמלחמה שלה שם קשורה קשר אמיץ עם החזית העולמית נגד האיסלאם הרדיקלי.
מבחינה כלכלית נמצאת ארה"ב במצב מצוין, עם צמיחה טובה וירידה באבטלה, והעם בכל זאת בחר להצביע נגד בוש - בגלל עירק. כנראה שהיה צורך ב"מכה" או בלחץ גדול שהגיע באמצעות תוצאות הבחירות כדי להכריח את הממשל לחשוב על אסטרטגיה אחרת.
- מאיר רוזן
, לשעבר שגריר צרפת וארה"ב:
על-פי הניסיון שלי, גם כשגריר וגם כנשיא ומנכ"ל הבונדס וקונסול בניו-יורק, אני משוכנע שלא יחול שינוי במדיניות של ארה"ב ביחס לישראל, משום שזה נתון קבוע שארה"ב זקוקה לישראל חזקה. הדבר היה נכון בעבר, וודאי שהוא נכון היום אחרי מלחמת הלבנון השנייה עם התחזקות הגורמים הלא אחראיים באזור. השת"פ עם ארה"ב בכל מישור רק תגבר - והוכחה היא ההתקרבות לנאט"ו.
רוברט גייטס ידוע כמכיר את האזור, ועל-פי הניסיון שהיה לנו אין ספק שלא יחול שינוי לרעה מבחינה ביטחונית. באשר לחזרתו של ג'יימס בייקר לזירה, השפעתו של בייקר בתקופת בוש הוכיחה שמי שמנסה להשתמש בחילוקי דעות פנימיים כדי לגזור קופונים נכשל בד"כ, וגם יחסו של בייקר בשנים האחרונות השתנה לטובה.
דיבורים על פתרונות כפויים הם חסרי בסיס. נוצר שלום בין ישראל למצרים ושקיים 28 שנים למרות מותו של סאדאת ובגין וכל השינויים והמשברים שהיו, ההסכם יציב. אומנם היחסים הם קרים, ובכל זאת: יש יציבות, משום שהמו"מ התנהל ישירות בין הצדדים והיוזמה למו"מ הגיע מהאזור.
מכל התוכניות שניסו פה בעבר כולל תוכנית רוג'רס ויארין ורייגן ב-82 למדנו שארה"ב לא יכולה לכפות הסכם על ישראל. הפעם היחידה שישראל ניסתה להעמיד את ארה"ב בפני עובדה מוגמרות עם מו"מ מול ערפאת - זה לא הצליח. כלומר, כל פיתרון יבוא רק בהסכמת כל הצדדים ושיתופה המלא של ארה"ב.
- דן דייקר
, מנהל הפרויקט של המרכז הירושלמי "גבולות בני הגנה":
על-פי רוב ההערכות, ניצחון הדמוקרטים לא ישנה באופן דרמטי את הגישה בנוגע לישראל, משום ששני הבתים ושתי המפלגות באופן מסורתי תומכים בישראל בצורה גורפת. לדוגמא, טום לנטוס, חבר קונגרס דמוקרטי מקליפורניה שהוא מהתומכים הגדולים ביותר של ישראל בשני הבתים, ישמש כיו"ר הוועדה ליחסים בינלאומיים שהיא מהוועדות החשובות בגבעת הקפיטול. לאור העובדה של הטרור המחריף, לא צפוי שינוי משמעותי ברף התמיכה בישראל שימשיך להיות רחב. הרקורד של ההצבעות הפרו-ישראליות בקונגרס הוא חיובי יותר מאשר בכנסת עצמה. לדוגמא, לא היה ולא יהיה מצב שארבעה אנשי קונגרס ירוצו אחרי תקלה ישראלית בעזה כדי לקרוא לישראל פושעי מלחמה כפי שקרה השבוע בכנסת.
ידיד קרוב שעבד בעבר כאיש מטה בקונגרס בתקופה בה הקונגרס נשלט בידי הדמוקרטים והיום גר בישראל, מחזק את העמדה הזו ומסביר שאישור הסיוע התקציבי לישראל תמיד עבר בקונגרס ברוב מוחץ של למעלה מ-400 מתוך 435 נציגים, וזאת פעם אחר פעם. בשנות השבעים היו 12 חברי קונגרס יהודים ו 2 סנאטורים. היום יש 30 חברי קונגרס יהודים ו- 13 סנאטורים. גם אם הם אינם פרו-ישראלים הם לא יהיו אלה שיובילו מהלכים נגד ישראל.
בנוסף, כשכל בית הנבחרים עומד בפני בחירות כל שנתיים, הלובי הפרו-ישראלי שם לו במהירות למטרה את קומץ חברי הקונגרס האנטי-ישראלים.
למעשה, הביקורת על ישראל רווחת יותר בקרב פקידי ממשל ממונים במחלקת המדינה ולא על-ידי המחוקקים הנבחרים. אלו מבקשים להימנע מלקחת עמדה חד-משמעית בנושאים מעוררי מחלוקת.
בפועל, מדיניות החוץ של ארה"ב נשארת במשמורת של הנשיא, השינוי בקונגרס מקבל את המשמעות שלו דווקא בהשפעה שלו על הממשל. השבוע כבר חזינו במינויו של בוב גייטס, שהוא איש של ג'יימס בייקר, במקומו של דונלד ראמספלד.
