מחלקת המחקר של בנק ישראל מדווחת, כי עלות העסקת זרים בבנייה וחקלאות נמוכה ב-40% מזו של ישראלים.
במחצית הראשונה של שנות התשעים, במקביל להתרחשות אירועים ביטחוניים והטלת מגבלות על כניסת פלשתינים לעבודה בישראל, נרשמה כניסה המונית של עובדים זרים, ובשנת 2002 נאמד מספרם בלמעלה מ-260 אלף, כשני שלישים מהם בלתי חוקיים. בעוד שבשנת 1992 עמד שיעור העובדים הלא-ישראלים במגזר העסקי על כ-10%, מרביתם פלשתינים, בשנת 2002 הוא הגיע ל-15%, מיעוטם פלשתינים, כאשר בענפי הבנייה והחקלאות משקלם של הזרים גבוה הרבה יותר. שיעור העובדים הלא-ישראלים בארץ גבוה בהשוואה למדינות ה-OECD, כך עולה מבדיקה שנערכה במחלקת המחקר של בנק ישראל.
על-פי ממצאי בנק ישראל, השכר החודשי הממוצע למשרת שכיר של עובד זר (למעט בענף הסיעוד), כפי שדווח עליו למוסד לביטוח לאומי, עמד במחצית הראשונה של שנת 2002 על כ-4,200 ש"ח. קיימת שונות ענפית גדולה בשכר (לוח 1) - השכר החודשי הממוצע בחודשים ינואר-יוני 2002 עמד על כ-4,900 ש"ח בענף שירותי אירוח ואוכל, על כ-4,700 ש"ח בבינוי ועל כ-3,800 ש"ח בחקלאות. בתעשיה עמד השכר החודשי הממוצע של עובד זר על כ-6,800 ש"ח, והוא כפי הנראה גבוה בשל העסקת מומחים רבים.
השוואת שכר עובדים זרים לישראלים ולפלשתינים, מחייבת התחשבות בהיקף שעות העבודה, ובהרכב העיסוקים שעות העבודה של עובדים זרים, הרבה יותר ארוכות מאלו של ישראלים ושל פלשתינים.
כך לדוגמא, עובדים זרים בענף הבנייה, מועסקים לפי אומדנים שונים כ-210 עד כ-260 שעות לחודש, בהשוואה לכ-186 לשכירים ישראלים וקרוב ל-180 לפלשתינים. העובדים הזרים הם רובם ככולם עובדי "צווארון כחול". לעומת זאת, חלק לא מבוטל מהעובדים הישראלים הם עובדי "צווארון לבן".
כאשר משווים את השכר הענפי לשעת עבודה של העובדים הזרים, המדווחים לזה של גברים ישראלים שכירים, באותם משלחי יד בהם מועסקים העובדים הלא-ישראלים, מתגלים פערי שכר משמעותיים - השכר ברוטו לשעת עבודה של זרים מדווחים בענפי הבנייה והחקלאות היה נמוך בשנת 2000 בכ-30% מזה של עובדי "צווארון כחול" ישראלים; השכר ברוטו לשעת עבודה של העובדים הזרים המדווחים בענף הבנייה היה דומה לזה של הפלשתינים וגבוה ברבע בענף החקלאות.
מנקודת ראות המעסיק, עלות העסקה של עובד כוללת לא רק את השכר ברוטו, אלא גם עלויות נלוות כמו דמי ביטוח לאומי והפרשות לתנאים סוציאליים.
מעסיקי עובדים זרים ופלשתינים חייבים בדמי ביטוח לאומי בשיעור הנמוך מ-1%, כיוון שהם מבוטחים רק בחלק מענפי הביטוח (נפגעי עבודה, זכויות עובדים בפשיטות רגל ופירוק תאגיד ואימהות), לעומת 4.93% על מעסיקי ישראלים.
חוקי העבודה, ובכללם תנאים סוציאליים וחוק שכר מינימום, חלים על כלל המועסקים במשק. הלכה למעשה מעסיקי זרים ממעטים כפי הנראה, להפריש לתנאים סוציאליים, אם כי הם עשויים לשאת בעלויות הכרוכות בגיוס העובדים, הבאתם לארץ ושהייתם בה. על מעסיקי פלשתינים מושת היטל השוואה בשיעור של 3.42%, והם גם נדרשים להעניק תנאים סוציאליים שעלותם עולה על 20% משכר היסוד בענפי הבנייה והחקלאות. הפרשות מעסיקי ישראלים בגין עובדים מאוגדים בענף הבנייה עומדות על כ-18% והערכה היא כי בענף החקלאות מדובר על סדר גודל דומה.
כיוון ששיעור התעסוקה הלא מדווחת של עובדים לא-ישראלים עולה כמה מונים על זו של ישראלים, ומעסיקיהם נמנעים מתשלום דמי ביטוח לאומי ומלוא התנאים הסוציאליים כחוק, הפער בעלויות הנלוות הממוצעות של כלל העובדים הלא-ישראלים לעומת ישראלים יכול להיות רחב עוד יותר.
ההבדלים בשכר ברוטו לשעת עבודה ובעלויות הנלוות מביאים לכך שעלות העסקה לשעת עבודה של עובדים זרים מדווחים בענפי הבנייה והחקלאות היא בסדר גודל של 60% מעלות העסקה של גברים שכירים ישראלים עובדי "צווארון כחול" (גרף 2). עלות העסקה של הפלשתינים בבנייה עומדת על כ-70% מזו של ישראלים דומים ועל כ-60% בחקלאות.
לסיכום, מציינים במחלקת המחקר של בנק ישראל, עלות העסקתם של עובדים זרים נמוכה מאוד בהשוואה לזו של ישראלים. הדבר נובע מאפלייתם לטובה של העובדים הזרים בכל הקשור לאכיפת חוקי העבודה. כתוצאה מכך קטן התמריץ להעסיק עובדים ישראלים והנפגעים הראשונים הם בעלי השכלה נמוכה. לפיכך, וכדי לצמצם את מספר העובדים הזרים במשק, יש להגדיל את עלות העסקתם ולהגביר את אכיפת חוקי העבודה. וועדה ממשלתית המליצה כבר בשנת 1997 להשית על מעסיקים היטל שנתי בגין כל אחד ואחד מעובדיהם הזרים, אולם וועדת העבודה והרווחה של הכנסת לא אישרה פעמים אחדות את ההיטל. הצעה להיטל שנתי בסך 4,000 ש"ח מונחת עתה על שולחן הכנסת במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה לשנת 2003.