ועדת השחרורים שליד שרות בתי הסוהר, דחתה ביום 24.6.01 את בקשתה של האסירה מרגלית הר-שפי, לשחרור מוקדם לאחר שריצתה מחצית מתקופת המאסר שנגזרה עליה.
הדיון בבקשה התקיים בשבוע שחלף. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים, על-ידי חברי הוועדה: אלי שרון (יו"ר), משה תורג'מן וחנה חמו.
הר-שפי מרצה עונש מאסר ראשון של 9 חודשים על עבירה של אי מניעת פשע - אי מניעת רצח ראש הממשלה יצחק רבין (ז"ל). מועד ריצוי מחצית מתקופת המאסר חל ביום 24.6.01 (יום א') וריצוי מלוא תקופת המאסר יחול ביום 9.11.01 (כולל השחרור המינהלי). בבקשתה ביקשה איפוא הר-שפי להשתחרר כבר ביום א' השבוע.
חברי הוועדה דנו במכלול הטיעונים והשיקולים, בבואם לשקול את בקשתה. בפניהם הופיעה באת-כוח המדינה, שהתנגדה לשחרור מוקדם, לא לאחר שני שליש מהעונש. באת-כוח המדינה הציגה, בין היתר, החלטות של הוועדה בהם נדחו בקשות של אסירים לשחרור מוקדם, בגלל "מסוכנות". בא-כוחה של הר-שפי, לעומת זאת, טען כי אין להפלותה ביחס לאסירים אחרים, להם מגיע שחרור מוקדם על-פי החוק החדש.
חברי הוועדה שקלו את הטיעונים והבקשות, אלה מול אלה, ובסיכומו של דבר החליטו לדחות את בקשתה של הר-שפי. יחד עם זאת, קבעו, כי הר-שפי תוכל לבקש מחדש שחרור מוקדם לאחר ריצוי רבע נוסף ממאסרה. עם פירסום ההחלטה ביקרה אמה של הר-שפי את הוועדה. הדיון בשב"ס היה מכור", קבלה. בפרקליטות, לעומת זאת, הביעו סיפוק. מדובר בהחלטה שבמסגרתה נקבעו נורמות חשובות", נמסר.
החלטת הוועדה מחזיקה 7 עמודים. נביא כאן את עיקרי ההחלטה, כלשונם של חברי הוועדה (ציטוט):
- בשל חומרת הנסיבות המיוחדות של המקרה והתוצאה הטרגית, סבורה הוועדה ששחרורה של האסירה לאחר ריצוי מחצית מתקופת מאסרה יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק, ובהרתעת הרבים, וייצור פער גדול ובילתי סביר בין העונש שנגזר לעונש שהאסירה תישא בפועל;
- כאשר נגזר דינה של האסירה על-ידי בית משפט השלום והושת עליה העונש המקסימלי הקבוע בחוק, עמדה לנגד עיני בית המשפט זכותה של האסירה, ככל אסיר, להתייצב בפני ועדת השחרורים לאחר ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר ולא מחצית התקופה. זהו גורם בשיקולי הוועדה שיש לקחתו בחשבון...
- מחובתה של ועדת השחרורים לשקול את אינטרס הציבור. זהו מקרה מיוחד במינו, שבולט בו הצורך להגשים את אינטרס הציבור ולא לפגוע בתחושת הצדק שלו או לפרוץ את הכבלים המחזקים אותנו כחברה שומרת חוק. שחרורה של האסירה תסכל את מטרת הענישה של הוועדה להביא זאת בחשבון, בנוסף לשיקולי הגנה על שלום הציבור ושיקומה של האסירה (בג"צ 89/01 לעיל), לא כל שכן לאחר ריצוי מחצית מתקופת הענישה. זהו מקרה קיצוני המשליך על תחום הערכי, ציבורי חינוכי כפי שבא לביטוי בכל פסקי הדין. חוות דעת שב"כ היטיבה לציין את העניין שיש לעודד ולחזק בקרב הציבור את התודעה בדבר החובה האזרחית והחוקית למסור לרשויות החוק מידע שיש בו כדי לסייע למניעת עבירות, ובוודאי עבירות חמורות מן הסוג שבו הורשעה האסירה. לדעתנו, שחרור מוקדם לאחר ריצוי מחצית מתקופת המאסר תסכל מטרה זו;
- באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה טענה שהענקת השחרור המוקדם לאחר ריצוי מחצית מתקופת המאסר, ייצור יחס בלתי סביר בין התקופה שהאסירה תרצה בפועל לעומת תקופת המאסר. שכן, האסירה תזכה לשחרור מנהלי של שלושה שבועות, ואם להוסיף על כך שנלקחה בחשבון בגזר הדין תקופת מעצר של שלושים יום, יוותרו רק כשלושה חודשים לריצוי בפועל בבית הסוהר.
אין בידינו לקבל טענה זו. ב"כ האסיר ציין בצדק כי החזקת האסירה במעצר, ובמיוחד במתקני השב"כ, הכבידה על האסירה לא פחות מהמאסר, אם לא יותר, ולכן כב' השופטת לידסקי לא התעלמה מתקופת המעצר בגזר הדין. האסירה זכאית לשחרור המנהלי כקבוע בחוק (סעיף 68ג - פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש]) ובסמכותו של מנהל הכלא להעניקו, והוא מוענק למעשה לכל האסירים לפני כל שחרור;
- האסירה לא הביעה חרטה בעת חקירתה, לא בבית המשפט ולא בדברים שפורסמו בשמה ועל ידה בציבור לאחר הרשעתה. אסיר המבקש להשתחרר שחרור מוקדם, אמור להתייחס בעת הדיון בוועדה למעשיו שהביאוהו לבית הסוהר. הוועדה אמורה לקחת בחשבון בשיקוליה אם האסיר מביע חרטה. לא די בכך שפרקליטו של האסיר יביע אותה [בג"צ 5511/98 היועץ המשפטי לממשלה נגד ישראל לדרמן ואח' - דינים (ע) גד 958]. האסירה לא הביעה חרטה בפה מלא. גם לא מפי בא כוחה. הוא ניסה למזער המחדל ולהגדירו מעין "מחדל טהור" ולהמעיט עד כדי ביטול החומרה שבו. לטענתו, בסך הכל מדובר בשיחת טלפון שגם לא בטוחה שהיתה מועילה. הוא ניתלה באילן גדול, דברי כב' השופט חשין: "שיחת טלפון אחת, ולו בעילום שם, וחיייו של יצחק רבין ז"ל אפשר והיו ניצלים". אך הדברים נאמרו כדי להעצים ולא להמעיט בחומרת המחדל.
יחד עם זאת, אין בהבעת חרטה בעלמא כדי להעיד בהכרח על שינוי בתפיסת העולם אשר עמדה ביסוד ביצוע עבירה חמורה, במיוחד בנסיבות שאין המבצע נוטל אחריות על מעשיו [בג"צ 1920/00 ח"כ זהבה גלאון ואח' נ' יורם שקולניק ואח' - פ"ד נד(ב) 313]. אין אנו יכולים לקרוא מחשבות איש או לבחון רחשי כליות ולב, אלא לשמוע הדברים היוצאים מהפה, להתרשם מהם ולשקול אותם.
הקשבנו רוב קשב לדברי האסירה, שמא תצהיר על אחריותה למחדלה, תביע על כך חרטה וצער, במיוחד לאור הדברים שהוטחו כלפיה בעניין זה בפסקי הדין. בהופעתה בפנינו לא ביטאה האסירה במו-פיה את המילה המפורשת "חרטה". כל אשר אמרה - "טעיתי בראיית המציאות... זה היה זמו אחר... כולנו טועים... היתה טעות קולקטיבית". היא מבקשת למזער את חלקה בתוך חטאי הכלל ולהטמיע אותו באווירה הכללית ששררה אז.
חזקה על האסירה ששיננה וחזרה ושיננה את פסקי הדין שחרצו את דינה. לא שוכנענו שהפנימה את אשר אמרו שבעת שופטיה. אין נדרשת מהאסירה לעלות על ראש כל גבעה וגג ולזעוק חטאתי, עויתי, פשעתי. אףך בפנינו היא אמורה להכות על חטא ולומר בקול צלול וברור, במלוא הכנות והענווה, שהפנימה את מחדלה, שמודעת לאחריותה ושלמדה את הלקח. במקום זאת היא גמגמה שלא הבינו אותה או שדבריה לא נרשמו במלואם.
אנו סבורים שיש לשדר לציבור, שאין להקל ראש או למהר ולסלוח על מעשה שכזה. על-מנת שכל עולל יינק בחלב אמו שאין לעמוד שווה נפש מול המבקשים לקפח חיי אדם ולא כל שכן מנהיג, ראש וראשון, רק משום שחולקין על דעותיו ודרכו. ההד של חרטתה צריך שישמע לאורכה ולרוחבה של הארץ ולחלחל בקרב הציבור המצהיר ללא סייג על תמיכתו בחפותה. האסירה הביעה צער על הרצח, ויש לקוות שאכן נגעו לליבה אבלו של הציבור, כמעט כולו, וקינתם של ילדי הנרות. אך לעניין שבפנינו לא די בכך.
בא-כוח האסירה טען שהאסירה הביעה בפומבי את חרטתה. הציג בפני הוועדה את דבר האסירה לציבור לאחר פסק הדין בערעור, שפורסם ברבים בעיתון כלשהו. אין בו ולו מילת חרטה אחת על מחדלה. במקום זאת, היא מתריסה: "מי שעקב אחרי השתלשלות העניינים יודע את האמת, ויודע את עיוות הדין והעוול שנעשה כאן. הדמות שצייר בית המשפט, אשר בחר את הצבעים העזים והבוטים, עוד הרבה לפני שאחזו אנשיו במכחול, הדמות הזאת לא שלי...". לדבריה, "אינני חפה מצער עמוק על כל מה שקרה... אמשיך להיאבק על צדקתי..." (מתוך הדף ללא תאריך). צער עמוק על התוצאה אין בו די כדי לכפר על מחדלה. אין בו הפנמה את אשר עוללה ואין בו שידור לציבור שלמדה את לקחה. עינינו הרואות שהיא מודעת ומכירה את הנתיב לדעת הציבור.
מדובר בצעירה משכילה ומיטיבה להתבטא ומודעת למשקל המילים היוצאות מפיה. דווקא משום כך ומשום שמדובר באירוע שתוצאותיו כה חמורות וההשלכות הציבוריות והזעזוע שבאו בעקבותיו כה קשים, ציפינו שהיא תביע חרטה ודבריה יפגינו לקח והפנמת החובה לדקדק במילוי הוראות החוק למען להגן על שלום החברה והציבור ולמנוע מחדלים ומעשים פליליים בכלל. כל זאת כדי שההד יישמע לאורכה ורוחבה של הארץ ויחלחל בין שורות הציבור המצהיר ללא היסוס על דבקותו בחפותה. במיוחד, שהאסירה מצהירה שמתעתדת לעסוק בהוראה.
הלכה פסוקה היא, שהענקת שחרור מוקדם איננה זכות מוקנית אלא ניתנת לאחר שוועדת השחרורים שוכנעה כי האסיר הפנים את חטאו, למד את לקחו וחרטתו כנה. "טעיתי בראיית המציאות" אינה לקיחת אחריות ולא הבעת חרטה. אלה שיקולים שעל ועדת השחרורים להביאם בחשבון בבואה להעניק שחרור מוקדם. א אחרונים בשורה. עול השכנוע מוטל על כתפיה של האסירה ולדעתנו היא לא הרימה אותו.
זכותה של האסירה להמשיך לכפור בעבירה המיוחסת לה, ואף לא להביע חרטה על כך. אך, בנסיבות אלה, אלא לה לבוא בטרוניה שהדבר נזקף לחובתה.
- הוועדה לאחר ששקלה את כל הנסיבות ועיינה כאמור בפסקי הדין ובחוות הדעת שהוצגו לפניה ושמעה את דברי הצדדים, הגיעה למסקנה המתבקשת מהאמור לעין שאין להעניק לאסירה שחרור מוקדם, וכך אנו מחליטים.
- באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה הצהירה שמתוך נקיטת עמדה מאוזנת היא סבורה שיהיה מקום להעניק לאסירה שחרור מוקדם לאחר שתישא שני שלישים מתקופת מאסרה. אין בידינו להיענות לכך משני טעמים: ראשית - משנקבעה תקופת מחצית המאסר לצורך הענקת שחרור מוקדם בטלה ההתייחסות לתקופת שני השלישים, שנשארה בתוקפה רק לגבי סוגי עבירות מסוימות; ושנית - הלכה היא, כשאין הוועדה רשאית לקבוע מראש שהאסירה תשוחרר במועד עתידי ללא בחינת מצבה והתנהגותה באותה עת.
האסירה תוכל לפנות בבקשה לקיים דיון חוזר לא לפני חלוף מחצית התקופה עד מועד השחרור המנהלי המלא והוועדה תחזור ותבחן את מצבה ואם קיימים נתונים חדשים שיצדיקו את הדיון.
עד כאן החלטת הוועדה. סביר להניח, כי בשל זאת שמדובר במקרה מיוחד, ונוכח זאת שמדובר באחת הראשונות לאחר קבלת "חוק דרעי", תהפוך ההחלטה לתקדים לאורו ייבנו בקשות של אסירים אחרים.