דילמת האסירות. הכלא של ריינג'רס וסלטיק

ה"אולד-פירם" נבחר באינספור משאלים לדרבי הגדול בעולם: יותר מהסופר-קלאסיקו (בוקה-ריבר), אל-קלאסיקו (ריאל-בארסה), פלא(מנגו)-פלו(מיננזה), והקרב על הבוספורוס (פנר-גלא). גדולתו, או שמא נאמר חשיבותו, של הדרבי של גלזגו נובעת מההתנגשות הדתית-לאומית שבמאבק בין סלטיק לריינג'רס. הראשונה מייצגת ציבור עצום של אירים וקתולים ברחבי העולם; השנייה בעיקר את הסקוטים והפרוטסטנטים.

• היום ב-14:30: ריינג'רס סלטיק, שידור ישיר ב-5+ LIVE

לשתי הקבוצות מיליוני אוהדים בבריטניה, אירופה וצפון אמריקה. לכן סלטיק וריינג'רס הן שתיים מהקבוצות הפופולריות בעולם בכל הנוגע להזמנות למשחקי ידידות. למשחקים שלהן באנגליה, ארצות הברית וקנדה הן מושכות יותר אוהדים מקומיים מריאל מדריד, ליברפול, מילאן וברצלונה. מדובר בשני מותגי כדורגל גלובליים. אולם למרות הפופולריות העצומה של שתי הטיטאניות מסקוטלנד ההישגים שלהן בזירה הבינלאומית זניחים. סלטיק זכתה פעם אחת בלבד בגביע אירופה לאלופות (1967) וריינג'רס בגביע אירופה למחזיקות גביע (1972). בשנים האחרונות המיטב לו הן מסוגלות זה שמינית גמר ליגת האלופות, כשהשנה ריינג'רס לא הגיעה אפילו לשלב הבתים כיוון שהודחה על ידי קבוצה ליטאית אביונה בשם FBK קובנה.

הדיכוטומיה בין הפופולריות להישגים נובעת לא רק, אך בעיקר, מתקציבים שאינם משקפים את חשיבותן הגלובלית של סלטיק וריינג'רס. השתייכותן לפרמיירליג של סקוטלנד (SPL) כופה עליהן מענקי זכויות שידור זניחים בסך 2.5 מיליון ליש"ט. לשם השוואה, כל קבוצה בפמריירליג האנגלית גורפת לקופתה כל שנה 35 מיליון ליש"ט, כאשר הקבוצות הגדולות בספרד, איטליה וגרמניה אף הן מקבלות מדי שנה עשרות מיליוני יורו. הפיגור הכלכלי לא מאפשר לשני המועדונים מגלזגו להתחמש בכוכבים, שמפוזרים בין הקבוצות הגדולות באנגליה ובאירופה.

בשנים האחרונות הקיטוב הפיננסי רק מחריף. בעוד המועדונים הגדולים באנגליה וביבשת רוכשים שחקנים בעשרות מיליוני ליש"ט ויורו, מתפשרות סלטיק וריינג'רס על כדורגלנים בינלאומיים טובים אך פחות מבוקשים, כמו רביעיית הקשרים מאסימו דונאטי האיטלקי (סלטיק: 1.5 מיליון ליש"ט), שונסוקה נקאמורה היפני (סלטיק: 1.25 מיליון ליש"ט), דה מרקוס ביזלי האמריקאי (ריינג'רס: 750 אלף ליש"ט), ונאצ'ו נובו הספרדי (ריינג'רס: 450 אלף ליש"ט). לריינג'רס, ובעיקר לסלטיק, יש גם זרים קצת יותר יקרים כמו הקשר הפורטוגלי פדרו מנדס (ריינג'רס: 3 מיליון ליש"ט) והחלוץ ההולנדי יאן ואן הנחור אוף הסלינק (סלטיק: 3.4 מיליון ליש"ט). אולם חלפו שנים מאז נשברו שיאי ההעברות של שני המועדונים, כשסלטיק רכשה ב-2000 את החלוץ האנגלי כריס האטון ב-6 מיליון ליש"ט, וריינג'רס שילמה סכום כפול עבור הסקורר הנורבגי טורה אנדרה פלו ב- 1997.

יש לציין כי הפיחות בהשקעות של שני המועדונים הסקוטים עומד ביחד הפוך לאינפלציה הכלל עולמית; בקיץ האחרון הגיעה התופעה לשיא כשהרכש הזר היקר ביותר של סלטיק היה גיורגיוס סמאראס היווני (1.25 מיליון ליש"ט), בעוד אצל ריינג'רס היה זה מג'יד בוגרה (2 מיליון ליש"ט), הבלם האיראני. אמנם לא מדובר בשמות גדולים, אך לא מעט מהזרים שמשחקים בריינג'רס ובסלטיק די מוכשרים. תוצר לוואי חיובי נוסף שנבע מהמצוקה התקציבית הוא התבססות הולכת וגדלה על התוצר המקומי. בסגל של ריינג'רס משחקים כיום 19 סקוטים – הכמות הגדולה מאז אמצע שנות ה-80, כולל הקפטן והקשר המצוין בארי פרגוסון והסקורר הנפלא כריס בויד, שכבש 18 שערים ב-21 משחקים, ומדורג שלישי ברשימת הכובשים בכל אירופה. בצד הירוק של העיר ניתן להתרשם משני קשרים התקפיים מאד מוכשרים בדמותם של שון מאלוני ואיידן מגידי.

אולם למרות כדורגל טוב (באופן יחסי) ותשוקה כבירה (באופן אבסולוטי), שתי הקבוצות שמרכיבות את האולד-פירם מודאגות מאד מההווה והעתיד הפיננסי. גם אם בסקוטלנד אין להן מתחרות, באנגליה הן אינן יכולות להתחרות כלכלית אפילו מול הקטנות, שלא לדבר על הבינוניות והגדולות. בתחילת העונה שעברה מכרה ריינג'רס את המגן המצוין שלה, אלן האטון, לטוטנהאם בעבור 9 מיליון ליש"ט, אך במהרה נאלצה גם למכור את החלוץ היעיל דניאל קוזאן להאל סיטי, ששילמה עליו 1.5 מיליון ליש"ט. בשנה הבאה כבר ידוע לכל שהיא ככל הנראה תיאלץ להיפרד מהנכס הבולט שלה, כריס בויד, כאשר האנגליות שרודפות אחריו הן לא ארבע הגדולות, אלא בינוניות מסוגן של ניוקאסל ובלקבורן. גם סלטיק, למרות 60 אלף צופים בכל משחק ביתי, לא יכולה להתחרות עם שכנותיה הזניחות יחסית מהדרום מהבחינה הכלכלית.

המצב הזה מעמיד את שתי הענקיות של גלזגו בפני דילמה: האם להישאר ב-SPL, לנסות לעבור לפרמיירליג האנגלית, או שמא לנסות ליצור מסגרת תחרותית חדשה באירופה. בעוד היתרונות והחסרונות שבסקוטלנד ידועים (יתרון: דומיננטיות טוטאלית, חסרון: אין כסף), האופציות האנגלית והאירופית מבטיחות הרבה יותר. בסקוטלנד טוענים וכותבים כי אילו היו יכולות, ריינג'רס וסלטיק היו מצטרפות לליגה האנגלית ללא מחשבה שנייה. מהלך שכזה היה מעשיר את קופתן לא רק בעשרות מיליוני ליש"ט מהטלוויזיה, אלא גם היה מאפשר להן למכור כרטיסים יותר יקרים ולמכור אפילו יותר מוצרי מרצ'נדייז, כיוון שהיו משתייכות לליגה הפופולרית בעולם שהיא גם מנוע שיווקי מהמעלה הראשונה. הפרמיירליג גם הייתה מרוויחה מהצטרפותן של קבוצות עתירות מסורת ואוהדים כמו ריינג'רס וסלטיק, אך כדי להעביר כזו החלטה צריך הסכמה רחבה של 20 המועדונים המרכיבים את הליגה, ומרביתם ייפגעו מפריסת העוגה הפיננסית בין יותר פיות גדולים (כיוון שריינג'רס וסלטיק, מבחינת אוהדים ופופולריות עולמית, יכולים להגיע תוך כמה שנים בפרמיירליג לרמת השגשוג של ליברפול, ארסנל ומנצ'סטר יונייטד).

בינתיים הפרמיירליג לא דנה כלל בהצטרפותן של שתי הסקוטיות ואילו הן, מטעמי תדמית, לא מכריזות על רצונן לערוק בראש חוצות. אופציה אחרת שקיבלה לאחרונה קצת יותר לגיטימיות היא הקמתה של ליגה אירופית חדשה שתאכלס קבוצות גדולות ממדינות קטנות. לדוגמא: אייאקס, פ.ס.וו, פיינורד, אנדרלכט, בנפיקה ופורטו. הרציונל, על פי המנג'ר של ריינג'רס וולטר סמית', הוא ש"בצ'מפיונס יכולות לזכות כמעט רק קבוצות גדולות מליגות גדולות כי שם הן מתעשרות. קבוצות לא פחות גדולות, אבל כאלו שאיתרע מזלן לשחק בליגות קטנות, לא יכולות להכניס מספיק כסף שיאפשר להן להתחרות הן מבחינה ספורטיבית והן מבחינה פיננסית. לכן אם תהיה לריינג'רס ולסלטיק אפשרות לערוק לפרמיירליג, או לליגה אירופית חדשה, הן צריכות לקפוץ עליה".