בוסטון סלטיקס, שתתארח הערב אצל ניו יורק ניקס, מחזיקה הן באליפות והן במאזן הטוב ביותר בליגה העונה (5-29). אבל לוס אנג'לס לייקרס, שהפסידה לה בסדרת הגמר של העונה שעברה ומחזיקה העונה במאזן מעט פחות מרשים (5-26), היא הפייבוריטית לזכייה באליפות, לפחות על פי ה-Wise Guys בווגאס. היחס של בוסטון הוא 2 ל-7 ואילו של הלייקרס 1 ל-3. אולי וגאס חושבת שהלייקרס טובים יותר; אולי היא פשוט חושבת שזכייה באליפות שנייה ברציפות היא משימה קשה ביותר. זו שאלה שתישאר פתוחה עד סוף העונה, אך לכשעצמה היא לא חשובה. מה שחשוב זה האם בוסטון הנוכחית תהיה הקבוצה ה-11 בתולדות ה-NBA שתצלח את מבחן הריפיט. עובדה שאולי המומחים בווגאס התעלמו ממנה, למרות שהם לא נוהגים להתעלם מעובדות, היא שב-61 עונות זכו בתואר 20 אלופות מכהנות. כלומר, הסיכוי שאלופה מכהנת תזכה שוב הוא 1 ל-3.05, יחס גבוה משמעותית מזה שלאס וגאס מעניקה לבוסטון. זה יכול להיות רמז נחמד לציבור האוהדים והמהמרים: הסלטיקס לא יזכו העונה באליפות שנייה ברציפות.
להלן דירוג של 10 ה"אלופות הרצופות" הגדולות (והיחידות) בתולדות ה-NBA:
10. מיניאפוליס לייקרס (1950-1948)
שנתיים לאחר היווסדה של הליגה נוצרה הקבוצה הדומיננטית הראשונה. בלייקרס המקוריים כיכבו הרכז היהודי הרם שייפר והפורוורד ג'ים פולארד, אבל הכוכב והמנהיג היה הסנטר ג'ורג' מייקן. מייקן, בנם של מהגרים קרואטים שגדל בשיקגו, היה נער גמלוני ומממושקף. אך מאמנו בקולג', ריי מאייר האגדי (והיהודי), שלח אותו לשיעורי ריקוד, אגרוף וקפיצה על חבל. מ-2.08 מ' פלגמאט הפך מייקן לגבוה מיומן, אגרסיבי ואתלטי. כיוון שאת האינטליגנציה והתשוקה שלו אי אפשר היה ללמד, או להשוות, מייקן היה לשחקן הכי דומיננטי ב-NBA בשנותיה הראשונות. בשתי האליפויות הראשונות של הלייקרס הם אפילו לא היו הקבוצה הדומיננטית בליגה, אך בפלייאוף אף אחד לא היה מסוגל לעצור את המשקפופר הגדול. אז מדוע הלייקרס נועלים את הרשימה? כי בעונה הסדירה היו קבוצות טובות מהם, כמו רוצ'סטר רויאלס וסירקיוז נאשיונלס, ורצף האליפויות השני של מיניאפוליס היה ארוך ומרשים יותר.
9. יוסטון רוקטס (1995-1993)
בשיאו החליט מייקל ג'ורדן לפרוש למען קריירת בייסבול. או שאולי היה זה דייויד שטרן הכל-יכול שכפה על ג'ורדן חופשה בשל חיבתו היתרה להימורים. כך או כך, ב-NBA נוצר ואקום עצום אליו נכנס הכדורסלן השני בטיבו בעולם באותם הימים. עד אמצע שנות ה-90 האקים אולג'וואן היה קצת אנדרייטד. אולי כיוון שאינו אמריקאי, והאנגלית השגורה בפיו, בנוסף לאופיו השקט והצנוע, לא סייעה לו לשווק את עצמו. אולי כיוון שאיכויותיו הספקטקולריות אף הן הוגשו באופן צנוע יחסית. אולג'וואן אמנם זכה לכבוד, אך לא לזה שהגיע לו. ההוכחה הסופית לכך הגיעה בשתי סדרות הגמר, כשהאקים עשה בית ספר לשניים מהסנטרים והשחקנים הגדולים של התקופה: פטריק יואינג ב-94' ושאקיל אוניל ב-95'. היו לאולג'וואן שותפים להישג, חבר'ה טובים כמו קני סמית', מריו אלי, סם קאסל, רוברט הורי וקלייד דרקסלר המזקין. אך החבורה הזו לא שווה גמר מערב, לא כל שכן שתי אליפויות, ללא האיש הגדול מניגריה, ופרישתו הראשונה של האיש הגדול משיקגו.
8. בוסטון סלטיקס (1969-1967)
כשארנולד (רד) אוארבך החליט להפסיק לאמן – לאחר 16 שנים, ושמונה אליפויות רצופות – הוא הציע את התפקיד לשלושה שחקני סלטיקס דגולים: פרנק רמזי, בוב קוזי וטומי היינסון. שלושתם סירבו. רק ביל ראסל, גדול שחקני הסלטיקס מאז ומעולם, הסכים להיכנס לנעלי הסירה של אוארבך והיה למאמן השחור הראשון בספורט המקצועני בארה"ב. בשנתו הראשונה, כשהוא עדיין מנסה להסתגל לתפקידו כמאמן-שחקן, הפסידו ראסל והסלטיקס בסדרת הגמר ליריבם המר ווילט צ'מברליין (פילדלפיה 76). גם בשנה השנייה לא סיימה בוסטון עם המאזן הטוב בעונה הסדירה, אך הפעם היא גברה על פילי בגמר המזרח ובסדרת הגמר, מול הלייקרס המעולים של ג'רי ווסט, אלג'ין ביילור והרכש צ'מברליין, הסלטיקס ניצחו כאשר ראסל, בגיל 34, מציג יכולת כבירה. גם בעונה שלאחר מכן זכה ראסל באליפות כשהוא שוב מכניע את הלייקרס החזקים. במשחקו האחרון בקריירה הוא הדריך את הסלטיקס לניצחון, ועל הדרך קטף 22 ריבאונדים. "אם אני מוכרח לבחור בשחקן אחד בכל הליגה, זה מוכרח להיות ביל ראסל", אמר ג'רי ווסט, "האיש הזה לא מספיק להדהים אותי". ההצלחה של ראסל כמאמן לא שכנעה אותו להישאר בתפקיד או בארגון. לאחר 13 שנים ו-11 אליפויות, עזב ראסל את בוסטון וניתק את קשריו עם הסלטיקס למשך 25 שנים.
7. מינאפוליס לייקרס (1954-1951)
גם לאחר שהליגה הרחיבה את אזור הצבע על מנת להילחם בדומיננטיות של מייקן, הענק ממיניאפוליס עדיין קלע 23 נק' וקטף 13.5 ריב' בממוצע. סטטיסטיקות לא ייטיבו לתאר את שליטתו של האיש שבגללו הומצא שעון ה-24 (מיניאפוליס הפסידה פעם 19-18 כי היריבה לא זרקה לסל במשך יותר ממחצית כדי שהכדור לא יגיע אליו) ונאסר לחסום לאחר שמעוף הכדור הגיע לשיא גובהו. אבל כל שינויי החוקים לא מנעו ממייקן להוליך את קבוצתו לשלוש אליפויות רצופות נוספות למרות שהמשיכה לא להיות הקבוצה החזקה בעונה הסדירה. בגיל 31, ועם חמש אליפויות שרשומות בעיקר על שמו, פרש "מיסטר בסקטבול" ואמר כי "עשיתי בקריירה כל מה שאנשים אמרו שלא אוכל לעשות".
6. לוס אנג'לס לייקרס (2002-1999)
הימים ימי פרישתו השנייה (והמשמעותית) של ג'ורדן והתפרקותה של שיקגו הגדולה. בעונה העוקבת והמקוצרת הייתה זו סן אנטוניו שהשתלטה על השלל. לספרס של פופוביץ', דאנקן, ורובינסון (הזקן) היה מה למכור, אך היא לא השתוותה ללייקרס של ג'קסון, אוניל ובראיינט. מאז שקארים עבדול ג'באר ומג'יק ג'ונסון שיתפו פעולה בקבוצה האגדית של שנות ה-80 לא היו שני טאלנטים כאלו באותה קבוצה. עם אוניל בשיאו ובראיינט בצעירותו ולבלובו האתלטי, לא הייתה לליגה דרך לעצור את הלייקרס, בעיקר כאשר היריבות בגמר הן אינדיאנה פייסרס (2000), פילדלפיה 76 (01') וניו ג'רזי נטס (02'). ומאידך, היכולת לזכות בשלוש אליפויות רצופות עם שני כוכבים כל כך מסוכסכים היא עדות לגדולתו של ג'קסון, לא פחות משש האליפויות בשיקגו.
5. שיקגו בולס (1993-1990)
תור הזהב של ה-NBA, שנות ה-80, לא היה זקוק למייקל ג'ורדן כאלוף. שנות ה-90 לא היו יכולות להתקיים ללא האליפויות של ג'ורדן. הכיבוש של ג'ורדן החל מיד עם מפנה העשור, כשהימם את הלייקרס של מג'יק 1-4 בסדרת הגמר. בשתי הסדרות המעולות והקשוחות לאחר מכן הכניעה שיקגו את פורטלנד (2-4) ופיניקס (2-4). העולם זוכר, ובצדק, בעיקר את ג'ורדן אך אסור לשכוח שבבולס של תחילת הניינטיז שיחקו וכיכבו סקוטי פיפן (ליד ג'ורדן, הכדורסלן השני בטיבו בעולם), הוראס גרנט, ג'ון פקסון, בי ג'יי ארמסטרונג, וביל קרטרייט; ועל התזמורת ניצחה שלישיית מאמנים מזהירה: פיל ג'קסון, טקס ווינטר, וג'וני באך.
4. דטרויט פיסטונס (1990-1988)
שנות ה-80 לא רק הצילו את ה-NBA מקריסה כלכלית ותדמיתית אלא גם היוו רנסאנס ערכי וסגנוני. האחראיות לכך היו בעיקר בוסטון סלטיקס ולוס אנג'לס לייקרס, שלא רק זכו ב-8 אליפויות בתשע שנים, אלא גם שילבו ביניהן אתלטיות, אינטליגנציה, איכות ותשוקה. מלבד שנה אחת (83') בה נכנעו לפילדלפיה של ד"ר ג'יי ומוזס מאלון, יכלו בוסטון והלייקרס לכל יריבה. עד שהגיעה דטרויט וקראה תיגר על שתיהן כשהיא גם מבשרת על תרבות נגד. הכדורסל של הפיסטונס היה אתלטי, אינטליגנטי ותשוקתי, אך הוא גם היה אגרסיבי ואינטנסיבי ברמות חסרות תקדים. הרוע של דטרויט אפיין הן את נגריה (רודמן, סאלי, מהורן) והן את אמניה (אייזיה תומאס, דומארס, אגוואייר, ויני ג'ונסון), והוא בא לידי ביטוי יותר מכל אצל שחקן שהיה גם נגר וגם אמן: ביל ליימביר הגדול.
3. שיקגו בולס (1998-1995)
להשוות את השושלת הראשונה של שיקגו לשנייה זו לא משימה פשוטה. המאזנים של שתי הקבוצות בעונה הרגילה למעשה זהים (61-203 לעומת 61-205). גם ההפרשים בפלייאוף ובסדרות הגמר מאד דומים. לכן צריך להסתכל על כח האדם ובעיקר על סגנון המשחק ולנסות להשוות: הוראס גרנט התחלף בדניס רודמן, ג'ון פקסון בסטיב קר, ביל קרטרייט בלוק לונגלי, נוסף טוני קוקוץ'. ג'ורדן, פיפן, וג'קסון נשארו. שלושתם פחות צעירים, אך חכמים, מנוסים ובעיקר ווינרים יותר מאשר בתחילת שנות ה-90. מאז הג'אמפ של ג'ורדן מעל בראיין ראסל לא נראתה ב-NBA קבוצה ברמת האיכות של השושלת השנייה של שיקגו.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/4/111304.jpg
2. לוס אנג'לס לייקרס (1988-1986)
אל.איי ובוסטון היו אמנם כבירות בשנות ה-80, אך הן לא היו שושלות רצופות. הדומיננטיות של שתיהן הקשתה עליהן להשלים אליפויות רצופות, כך שהלייקרס זכו ב-80', 82' ו-85' והסלטיקס ב-81', 84' ו-86'. לכן כשהלייקרס גברו על בוסטון 2-4 בסדרה המונומנטאלית של 87' (עם הבייבי הוק של מג'יק), אזר פאט ריילי אומץ והבטיח ריפיט. הסלטיקס, שראו בכך השפלה, לא הצליחו אפילו להגן על כבודם, כשהפסידו לדטרויט פיסטונס בגמר המזרח. לפיסטונס, רגע לפני שתי האליפויות הרצופות שלהם, היתה קבוצה מעולה אך היא לא הגיעה מעבר למשחק של סדרת הגמר. מג'יק, קארים, וורת'י, סקוט, קופר, רמביס, ומייקל תומפסון היו יותר מדי עבורה. נכון שהלייקרס של ריילי רשמה רק רצף אליפויות אחד (וקצר), אך חמש הטבעות שלה בשנות ה-80, ובעיקר הכדורסל שהציגה, משמרים את מעמדה – גם שני עשורים לאחר מכן – כגדולת הקבוצות של העידן המודרני.
1. בוסטון סלטיקס (1966-1958)
שמונה אליפויות רצופות הוא שיא שלא נשבר ולא יישבר, ב-NBA או בכל ענף ספורט (אמריקאי) אחר. לכן שמדברים ב-NBA על "שושלת", מתכוונים אך ורק לבוסטון סלטיקס של רד אוארבך. הרצף לבדו והשמות שעשו אותו (ראסל, קוזי, הבליצ'ק, היינסון, ג'ונס, נלסון ועוד רבים וטובים) מסבירים את גדולת הסלטיקס יותר מכל טיעון אחר. בכל זאת נשפוך מעט אור על חשיבותה ההיסטורית של קבוצת הכדורסל הטובה בכל הזמנים: בוסטון של אוארבך הייתה הראשונה שלא נסמכה על סקורר או שניים ובכך למעשה המציאה את אתוס הכודרסל הקבוצתי; בוסטון של אוארבך הדגישה הגנה מעל התקפה ובכך הבהירה את חשיבות ההגנה והריבאונד להישגים קבוצתיים; בוסטון של אוארבך הייתה קבוצת ה-NBA הראשונה שהעלתה לפרקט חמישיית שחקנים שחורים ובכך הוקיעה עשרות מיליוני גזענים; בוסטון של אוארבך לימדה את העולם שסיגר זה דבר שהולך נהדר עם ניצחונות.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/5/111305.jpg