1: הם קוראים לו מר אנרגיה. גם השד הטסמני. והוא בכלל ברזילאי. אם לברון ג'יימס רוצה לסיים את העונה כאלוף בפעם הראשונה הוא חייב אותו לצידו. מהפתיחה ועד הסיום. כי אנחנו יודעים שבכל סדרה חשובה, בטח בסדרת הגמר, רול פליירס הם המנצחים האמיתיים. אלו שמסייעים ועושים את הדברים הקטנים שגורמים לסופרסטארים להיראות גדולים מהחיים. כמו אנדרסון ורז'או.
הנה הבהרה ראשונה: קליבלנד לא יכולה לזכות בתואר בלי ורז'או בשיאו. כי הוא שחקן ההגנה הטוב ביותר שלה בצבע, כי הוא נותן לה ניצוצות אורגזמתיים, בטח שלקהל בקיו ארינה. כי הוא יודע כיצד להוציא את היריב מדעתו, בצורה נקיה יותר ממומחי עבר כדניס רודמן. כי הוא בכל מקום. "אנדרסון הוא מסוג השחקנים שלא תשמע עליהם יותר מדי, בעצם תשמע יותר על השיער שלו אם תשאל, אבל החשיבות שלו עצומה", סיפר לאחרונה לברון ג'יימס. "לא היינו מגיעים לאן שהיינו מגיעים בלעדיו", הודה מייק בראון.
הבהרה שנייה: אם אנטואן ג'יימיסון לא בשיאו הקאבס ינצחו. כי אפשר בלי 'פינס'. גם אם שאקיל ומו וויליאמס לא לא יפגעו בכלום, וזה כבר קרה. אבל השיטה העדינה והמורכבת של בראון נסמכת על הסולידיות ההגנתית של אנתוני פארקר ומלחמת הריבאונדים של ורז'או שמעניקה לקבוצה יותר פוזשנים. ידי התמנון ואינטיליגנציית המשחק ההגנתית השתלטו על מי שנכנס לליגה כפרוע, ולא בגלל מה שגדל לו על הראש. תוסיפו לכך את הפיכתו מ-HUSTLE PLAYER לשחקן נייד שנותן ללברון את אפשרות המסירה הטובה ביותר, מה שגורם לבלבול בהגנות ולענישה אפקטיבית ומהירה יותר. למי שהחמיץ את משחק 1 מול שיקגו, בו הוציא השד הטסמני את ג'ואקים נואה מדעתו, ומהמשחק, יש צ'אנס נוסף הלילה לראות את זה קורה. אל תגידו שלא הזהרתי.
2: הרבה מאוד מסרים קיבלתי בהם נאמר כי אני שונא את הלייקרס, חלקם תהו מדוע. במיוחד את קובי בראיינט. רבים יותר כי חבל שאני לא סופר את האלופה. אבל הסיבה שלי להימור נגד הממבה השחורה העונה רחוק מלהיות אישי כי את השאיפה לשלמות ורוח הווינריות המוכחת שלו אני מעריץ. היד של קובי פצועה, למי ששכח הוא משחק עם רצועות קרועות באצבעותיו. מאז האולסטאר ירדו אחוזיו מהשדה ב-10, דבר שגרם לו לעבוד על הקליעה שעות נוספות. את זה אני הרבה יותר ממעריץ. לפני הפלייאוף גילה כי בנוסף לצ'אק פרסון, מאמן הקליעה הצמוד אליו ואחד הפסיכיים שנוצרו (זכורה לטובה הצורה בה דפק/טפח לעצמו בראשו אחרי שלשות), הדביק לו פיל ג'קסון גם את קרייג הודג'ס. כשבראיינט זורק במידה שווה לעבר וקולע טוב פחות זה משפיע. זו הסיבה היחידה להימור שנתתי. לא מפחיתות כבוד, כי קובי עם יד אחת בלבד עדיין בין שלושת השחקנים הטובים בליגה.
3: הנצחון של פורטלנד על פיניקס העציב אותי. לא משנאת הבלייזרס, זו הרי חבורה סופר מוכשרת ונפלאה שמסוגלת להפוך בקרוב לקבוצת על שתאיים על הכתר המערבי, אלא בגלל סטיב נאש. מלבד הרצון הברור שלי שהקבוצה אותה אני אוהד תזכה בתואר, אני רוצה בטובת הקנדי. להביט בו משחק זה דבר מענג שמדביק אותך למקומך וגורם לך לתהות כיצד לא חשבת על זה קודם. הוא מחזיר אותי אחורה לימים בהם צפיתי בג'ון סטוקטון עושה דברים דומים, רק לאט יותר ועם הרבה יותר ציפורניים. אני יודע שאנדרה מילר לא יכול לתת 5, 6 ו-7 משחקי ענק. ונאש כן. זה ההבדל הגדול ביניהם, ולכן אני עצוב אבל שמח. כי נאש הפסיד אבל הוא לא יודח, לפחות בסיבוב הראשון.
4: אם סן אנטוניו מפסידה לדאלאס כששלושת הסטארים שלה קרובים לשיאם, אם לא מצויים בו, זה אומר הכל. דאלאס התחזקה נכון והספרס לא, ובמקרה הזה דוני נלסון הימר היטב בעוד שאר.סי ביופורד כשל ולא באשמתו. כי ריצ'ארד ג'פרסון הוא לא ריצ'ארד ג'פרסון של העבר, או פשוט לא האיש שמסוגל להרים קבוצה בדרגה אחת יותר. אם סן אנטוניו מפסידה לדאלאס כשדירק נוביצקי קולע 36 נקודות וכמעט אינו מחטיא, זה אומר דבר נוסף: שהחור שהותיר ברוס בואן במרכז ההגנה אינו ניתן לאיחוי. ממוצע הנקודות של נוביצקי מול הספרס נמוך בחצי במשחקים בהם שמר עליו הפורוורד, שפרש לאחר ששמע כי הספרס לא רוצים בו לעונה אחרונה. ולכן, לא משנה כמה יקלעו דאנקן, ג'ינובילי, פארקר ואולי גם היל שמשחק כשהוא אינו כשיר לחלוטין ורק חזר מפציעה. כי הספרס הם תמיד הספרס, וזה אומר קבוצה עם דגש על סיכולי מהלכי היריבה. ושכשר ההגנה לא בסביבה זה נראה אחרת לגמרי.
5: 42 הנקודות של כרמלו אנתוני במשחק הפתיחה מול יוטה לא הרשימו אותי כמו העובדה שזו הייתה העונה הראשונה בקריירת הפורוורד בה לא שמענו מילה וחצי מילה על מעשיו מחוץ למגרש. לא ריבים על להלה ולאסקז, לא יציאות לברים, וודאי שלא מעורבות בקליפים עם האנשים הלא נכונים. 7 שנים אחרי שהוביל את סירקיוז לאליפות המכללות כרמלו אנתוני הפך מנער לגבר. השאלה היא האם התהליך הזה לא קרה שנה אחת מאוחר מדי מבחינת הנאגטס.