הפרקליטות דוחה דרישתו של זר למנוע פינוי חוות גלעד

פרקליטות המדינה דוחה את דרישתו של משה זר להימנע מפינוי מאחז חוות גלעד (יום ג', 10.6.03). בתשובתה מציינת פרקליטות המדינה כי למשה זר אין בעלות על הקרקע כפי שטען בעתירה לבית המשפט העליון. הפרקליטות מציינת, כי זר ושותפיו אף לא הגישו בקשה להרשם כבעלים לגבי השטח שעליו ממוקמים כיום המבנים. מכל מקום, מציינת הפרקליטות "גם לו היו העותרים רשומים כבעלים של השטח, ברור כי אין בכך כדי להתיר להם הקמת מבנים בלתי חוקיים שלא ניתן היתר להקמתם על-פי חוק התכנון החל במקום". כמו כן, קובעת הפרקליטות, כי דין העתירה להדחות בשל השיהוי הניכר בהגשתה. הטענות המועלות בעתירה מופנות כולן כנגד צוים שהוצאו לפני כעשרה חודשים. באשר לטענת העותרים, לפיה לא קיבלו את צווי ההריסה, השיבה הפרקליטות, כי ברור לחלוטין שלכל המאוחר, ביום 16.10.02 היו העותרים מודעים להוצאת צוי ההריסה הללו, לאחר שקיבלו המכתב שצורף כנספח לעתירה. בנוסף, העותרים קיבלו העתק נוסף של הצוים, לבקשתם, בסוף חודש ינואר 2003, והודאה בכך מצויה במכתבה של באת כוחם שצורף גם כן כנספח לעתירה. גם לאחר מכן, מציינת הפרקליטות בתשובתה, לא נקטו העותרים בהליך משפטי כלשהו, לא ניסו לפנות לוועדה, שהיא הגורם הרלוונטי בנדון, ולא פנו בעניין לבית המשפט. בנסיבות אלה קובעת הפרקליטות: "ברור כי דין העתירה להדחות בשל השיהוי הרב שחל בהגשתה". כמו כן, דין העתירה להידחות בשל חוסר נקיון הכפיים שבהגשתה. זר ושותפיו העלימו מעיני בית המשפט את העובדה כי לאחר שהמבנים בחוות גלעד נהרסו, הם שבו והקימו אותם ללא כל היתר חוקי. העלמת עובדות מרכזיות שכאלה, קובעת הפרקליטות, צריכה להוביל כשלעצמה לדחיית העתירה. בנוסף מפריכה הפרקליטות את טענות העותרים, לפיהן קיימים פגמים טכניים ופרוצדורליים בצוים שהוצאו לפני כעשרה חודשים. כך למשל נטען, כי הפרוטוקולים של הוועדה אינם חתומים והדבר פוגם בתוקף החלטותיה; כי הצוים הינם "כלליים" מדי ואינם כוללים תיאור מדוייק של המבנה, וכיו"ב. בתגובתה קובעת פרקליטות המדינה, כי מדובר בטענות טכניות בלבד, שאין בהן כדי להסתיר או להכחיש את העיקר, לפיו מדובר במבנים שנבנו שלא כדין, שההליכים להריסתם נוהלו כדין. לסיכום, קובעת פרקליטות המדינה: הצוים הוצאו והומצאו כדין, ולעותרים ניתנה אפשרות מלאה להביא טענותיהם נגד הצוים בפני הרשויות המוסמכות, אולם העותרים בחרו שלא לנצל את זכות השימוע שניתנה להם. ומכיוון שאף העותרים אינם חולקים למעשה כי הם הקימו את המבנים שלא כדין, ברור כי אין מקום להושטת סעד כמבוקש על-ידם.