שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, שלי טימן, קיבל (יום ד', 13.8.03) את ערעורו של גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה, על החלטת בית משפט השלום, שחייבה את שרון להפקיד בכספת בית המשפט את המסמכים הדרושים לחקירה בפרשת סיריל קרן.
עם זאת, הזהיר השופט, "כי אם יש ברשותו, או בהישג ידו, מסמך מהמסמכים שנצטווה להציג - אל לו להעלימם, לשנותם או להעבירם למקום כלשהו, שמא ייחשב הדבר כשיבוש הליכי חקירה".
עוד קבע השופט טימן, כי על-אף שהוא מוסמך לדון בערעור העיקרי כדן יחיד, הרי שמאחר וההכרעה בו תעלה שאלות שטרם נידונו בבית המשפט העליון, "ומשום חשיבותן, וגם כדי למנוע כל ספק בנוגע למותב הנכון שישמע את הערעור", הדיון בערעור שנקבע ליום 8.9.03, יתקיים בהרכב של 3 שופטים, בראשותו.
בראשית השבוע, הגיש גלעד שרון שני ערעורים. בערעור העיקרי, השיג על ההחלטה המקורית של שופטת בית משפט השלום, דניאלה שריזלי, שחייבה אותו להעביר את כל המסמכים הקשורים לפרשה לידי הפרקליטות. פרקליטו של גלעד שרון, עו"ד מיכה פטמן, טען כי מסירת המסמכים תפגע בזכות השתיקה שלו.
בערעורו השני השיג שרון על החלטת השופט אליהו בכר מהשבוע שעבר, שעיכבה אמנם את ביצוע ההחלטה של השופטת שריזלי, אך חייבה את שרון למסור את המסמכים כשהם חתומים במעטפה, וזאת עד ליום 11.8.03 בצהריים. על-פי ההחלטה, שרון היה אמור למסור את המסמכים למשמרת בכספת בית המשפט, עד שתתקבל החלטה בערעורו על עצם החיוב למסור אותם.
מבחינה פורמאלית, הסביר השופט טימן, החלטת השופט בכר היא למעשה היענות מלאה לבקשתו של שרון לעכב ביצוע, ולכן אין לדון מחדש בבקשת עיכוב הביצוע - בה יש לבחון את סיכויי הערעור, וכן מהו הנזק שייגרם למבקש אם לא יעוכב הביצוע - אלא מדובר בערעור על החלטת העיכוב של השופט, בה תיבחן סבירות החלטתו.
בית המשפט ציין, כי הצו שהוציאה הפרקליטות לפי סע' 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) הינו הליך נדיר נגד חשודים בביצוע עבירה, ומוצא בדרך כלל, כלפי צדדים שלישיים שבידיהם מסמכים. ההסבר לכך טמון, כנראה, ברצונה של המשטרה להימנע מעריכת חיפוש בביתו של גלעד שרון, המתגורר עם אביו בחוות השיקמים, "וכנראה מצאה עצמה נאלצת לעשות שימוש בכלי הפחות נוח ופחות מקובל של הוצאת הצו".
בהחלטתו קבע השופט, כי השופט בכר "טעה... בהוסיפו את התנאי של הפקדת המסמכים לעיכוב. הוראתו זו איננה מתיישבת, בכל הכבוד, עם קביעותיו שלו, באותה החלטה; איננה הגיונית או נחוצה במישור הפרקטי; ואיננה נראית ראויה והוגנת - נוכח השתהות המשטרה עד כה".
השופט בכר נימק החלטתו, בכך שערכאת הערעור עלולה להפוך את החלטת השופטת שריזלי, ובכך "עלולות זכויות המבקש לצאת נפגמות ולכאורה ללא תקנה". "ואוסיף מצידי", אומר השופט טימן, "אחת השאלות הנכבדות שמעלה המבקש (ואני נמנע מלהביע דעתי עליה), היא ששמורה לו הזכות לשבת בחוסר מעש, וגם לא לומר אם יש בידו מסמכים כאלה בכלל".
"איסופם של המסמכים והפקדתם (אגב - ללא יכולת להסתייג מאיזה מהם; לטעון לחיסיון; לטעון שהמסמך אבד; לטעון שלא היה בידו כזה, או שאין לו יכולת לקבלו או להשיגו), תלמד על הימצאותם בידו, ואז יאיין התהליך את זכותו לטעון שאיננו חייב להשיב אם ישנם מסמכים כאלה ברשותו. ומה יעשה אם באמת ובתמים אין ברשותו מסמך כזה או אחר? הרי נצטווה להפקיד את כולם, והוא מסתכן בביזיון בית המשפט ובשיבוש מהלכי חקירה, אם לא יפקיד איזה מהם".
ומוסיף השופט טימן: "גם לא הבינותי כיצד תפגע חקירת המשטרה אם לא יופקדו המסמכים, וכיצד תתייעל אם יופקדו. כל עוד הם מצויים בכספת בית המשפט - אין המשטרה יכולה לעשות בהם שימוש. לעומת זאת, אם יידחה ערעורו (ואולי גם ערעור לבית המשפט העליון) יצטווה למסור אותם בתוך שבוע".
"לטעון היום לבהילות ויעילות החקירה,
שנה וחצי לאחר שהחלה, בלי שהמבקש נחקר במהלך תקופה זו - נראה בעיניי בלתי מאוזן ובלתי צודק" (גלעד שרון נחקר בינואר 2001 ונחקר שנית רק לאחרונה בחודש שעבר - נ.ש.).
השופט אף מקדים תשובה למבקריו: "אנו, כשופטים, מחוייבים להבחין בין התנהגות כזו או אחרת במישור הציבורי והאתי; בין השיח הציבורי וציפיות הציבור והרגשות אישיות - לבין החובה לשמור מכל משמר על זכויותיו המשפטיות של
כל אדם, ובתוך כך - להליך הוגן, חוקי וראוי, כפי הצפוי ממדינה דמוקרטית. והזכות לשטוח כל טענה לגיטימית בערעור, ללא תנאי, וללא מורא, ובלי שמהלך טקטי כזה או אחר יפגע במערער, קודם לבירור דינו - היא אחת הזכויות האלה".
בסיום דבריו, ציין השופט כי יזרז את ההליכים המשפטיים, ככל שהדבר תלוי בידו, כדי לקדם חקירה יעילה ומהירה.
ב"ש 92179/03 גלעד שרון נ' מדינת ישראל 