בית המשפט המחוזי בירושלים קבע (יום א', 7.9.03) בהחלטת ביניים, כי תחנת הרדיו של גלי צה"ל, מפקדה דאז ד"ר זאב דרורי, מפרסם התחקיר רביב דרוקר ועורך השידורים והמגיש גולן יוכפז, פרסמו לשון הרע על יו"ר הכנסת לשעבר, דן תיכון, בכך שפרסמו כתבת תחקיר, לפיה תיכון יזם פטור ממס על רכישת מוצרים ברי קיימא על-ידי חברי כנסת, מתקציב 'קשר עם הציבור', ואף נהנה בעצמו מן הפטור.
עם זאת, מאחר וגל"צ אינה יחידה המהווה אישיות משפטית נפרדת והמדינה פטורה מאחריות בנזיקין בגין הוצאת שם רע, פטר השופט צבי זילברטל את המדינה מאחריותה לפרסום הפוגע, אך המליץ לתקן את החוק בנושא זה. יצויין, כי ניסיון מוקדם לפתור את המחלוקת בהליך של גישור עלה בתוהו.
מאחר ועצם הפרסום לא היה שנוי במחלוקת, החליט בית המשפט לדון תחילה בשאלת אופי הפרסום ואחריות הנתבעים, ובשלב מאוחר יותר לדון בשאלת גובה הפיצויים, באם יהא צורך בכך. היום, כאמור, החליט בית המשפט כי הנתבעים אכן פרסמו דברי לשון הרע על תיכון.
הרקע לתביעה וטיעוני הצדדים תיכון, שכיהן כיו"ר הכנסת בשנים 96'-99', טען באמצעות עורכי הדין יאיר גרין וניצן שמואלי, כי הפרסום עוסק בהקצבה הניתנת לח"כים מתוך תקציב הכנסת, שכונתה בעבר 'תקציב דף לבוחר', ומטרתה לתקצב רכישת ציוד שיאפשר להם לשמור על הקשר בינם ובין בוחריהם, כגון חומרי כתיבה ואיגרות. מאוחר יותר, כונה התקציב 'קשר עם הציבור', והוא עמד על סך של 100 אלף ש"ח לשנה לכל חבר כנסת.
כדי להסדיר את הסוגיה בצורה מלאה, קיימה ועדת הכנסת מספר דיונים בנושא, וגיבשה כללים לפיהם, בין היתר, על חברי הכנסת שמימשו את ההטבה, להחזיר את הציוד שרכשו בעת פרישתם מהכנסת. ואולם, בכנסת טענו שיש בעיה לאחסן את הציוד, ולכן בדיון מאוחר יותר בוטלה חובה זו.
במרס 98' ראיין יוכפז את ח"כ לשעבר רפאל פנחסי, ובית המשפט קבע כי "על-פי הראיות הוברר, כי פנחסי ויוכפז לא דייקו במספר עניינים", ובהם בעובדה שלא נאמר במפורש בדיוני ועדת הכנסת, כי הח"כים פטורים מתשלום מס על המוצרים הנרכשים מהתקציב האמור. יוכפז הדגיש גם במהדורת החדשות כי תיכון הוא יוזם המהלך, אם כי הקפיד להביא את תגובתו, לפיה "הכל קשקוש".
בבית המשפט הוכח, כי בדיון בוועדת הכנסת, בו הוחלט שלא לרשום את הציוד הנרכש על-שמה של הכנסת (ובכך לכאורה "פטרה" את חברי הכנסת מתשלום מס), דן תיכון כלל לא השתתף, וממילא לא יכול היה ליזום את המהלך. עצם זה שתיכון התנגד להחלטה אחרת, שביקשה לבטל את ההחלטה שלא לרשום הציוד על-שם הכנסת, אין בכך כדי להופכו ליוזם ההחלטה ומובן שייתכן והתנגד לה מטעמים ענייניים אחרים.
מעבר לכך, טען תיכון כי ודאי שלא יזם פטור ממס על ההטבה ולא פעל להשיג את הפטור, שמעולם לא ניתן. הנתבעים מצידם טענו, באמצעות עו"ד אורית פודמסקי ואורי קידר מפרקליטות מחוז ירושלים, כי הפרסום אינו בגדר לשון הרע כלל מאחר והוא "ביקורת ציבורית על התנהלות הרשות המחוקקת", המהווה "פרסום מותר" כהגדרתו בחוק, והוא לא עסק בתיכון עצמו או בפעלו האישי. עוד טענו, כי מדובר בלשון הרע על ציבור חברי הכנסת, ותיכון אינו מבוזה או נפגע באופן אישי. לבסוף טענו, כי פרסמו דברי אמת ופעלו בתום לב.
פסיקת בית המשפט השופט זילברטל ציין, כי בהתאם לדעת הרוב בהלכת קראוס (דנ"א 7325/95), הגנת האמת בפרסום אינה מותנית בדרישה לתום-לב.
השופט זילברטל דחה את כל טענות הנתבעים, וקבע כי "לא יכול להיות ספק שהפרסום הוא בגדר לשון הרע", מאחר והתובע היה "על הכוונת והצגת הדברים כביקורת על מעשיו של ציבור שלם, היא תיאור חלקי בלבד של הפרסום. לתובע נשמר 'מקום של כבוד', כמי שיזם את המהלך והשיג אותו 'הישג', מפוקפק ובלתי חוקי, בפגישתו עם נציב מס הכנסה, תוך עיוות עמדתו של הנציב, אשר הכחיש קיומו של הסדר, כאמור".
השופט אף הסתמך בקביעתו על עדותו של רפאל פנחסי, שהיה "משיח לפי תומו", כשאמר שבבוקר שידור התוכנית התקשרו אליו אנשי ההפקה, וביקשו ממנו "להיכנס לשידור להגיב על הכתבה הזו והזו
נגד דן תיכון ואז התראיינתי באותו בוקר".
דרוקר כלל לא עיין בפרוטוקולים של הישיבות עליהן כתב עוד נקבע, כי רביב דרוקר אישר בעדותו כי כלל לא עיין בפרוטוקולים של ישיבות ועדת הכנסת בטרם פרסום התחקיר, ומאחר והוא שומר על חיסיון מקורותיו העיתונאיים, הרי שאינו יכול להסתמך על הפטורים שמעניק החוק, לגבי "פרסום מותר".
מאחר וצורת הפרסום היתה עובדתית טהורה, הרי שנופלת הגנת "הבעת דעה", ויש לבחון האם הגנת אמת בפרסום חלה. השופט ציין, כי הוא מודע לקושי של עיתונאי להוכיח את אמת הפרסום, כשהוא חוסה בצל החיסיון העיתונאי, שאינו מאפשר לו לחשוף את מלוא הנתונים העובדתיים שעמדו לרשותו ערב הפרסום. "דווקא ביודעו את הקושי האמור, על העיתונאי להישמר שבעתיים בעת הפרסום, ואם הוא נוהג בתום-לב, יוכל לנסח דבריו בדרך של הבעת דעה, אם אין בידיו מלוא 'התחמושת' להציגה בבית המשפט, בבואו לטעון אמת בפרסום".
באשר להגנת אמת בפרסום נקבע, כי חלה נסיגה בעמדת הנתבעים, שטענו בתחילה נחרצות כי תיכון "טיפל" ואף "הוביל את המהלך", ואולם בעדותו של דרוקר בבית המשפט, אמר באופן פסקני פחות, כי "משמעותה המעשית" של ההחלטה שיזם תיכון היא פטור ממס, כעולה מפרשנות שנתנו חברי הכנסת להחלטת הוועדה, לבטל את ההוראה לפיה הציוד יירשם על-שם הכנסת.
בית המשפט: לא ניתן לקבוע על סמך העובדות כי תיכון יזם פטור ממס או שבכלל נקבע פטור כזה לאחר סקירת העובדות, קבע השופט, כי "לא ניתן לקבוע כי העובדות שהוצגו בכתבה, ועיקרן - שהתובע יזם פטור ממס ושהוחלט על פטור כזה, אכן משקפות את האמת. דרוקר הבחין בכך בעצמו, כאשר מלוא החומר נפרש לפניו במהלך ההתדיינות. האמירה כי מדובר ב'פרשנות' של חברי הכנסת ובמצב דה-פקטו שנוצר, קרובה יותר לאמת, אך אמירה זו לא נכללה בכתבה".
באשר לטענת דרוקר, כי ההחלטות ממילא מתקבלות 'מאחורי הקלעים' ולכן לא היה טעם לעיין בפרוטוקולים, קבע זילברטל כי "גם אם ההחלטות החשובות באמת מתקבלות שלא במסגרת ישיבות הוועדה, המעט שניתן היה לצפות הוא, שדרוקר יעיין בפרוטוקולים... לברר כיצד באו העמדות לידי ביטוי פומבי באותן ישיבות, ואם יש בכך סתירה למידע האחר שבידו, אולי שומה עליו 'לרכך' את קביעותיו העובדתיות הפסקניות".
"אני", קבע השופט, "שכל מה שיש לי אלו הראיות שנפרשו לפניי, אינני יכול לקבוע, על-פי אותן ראיות שפורטו בהרחבה רבה לעיל, שאכן עמדת התובע היתה כפי שהדברים הוצגו בכתבה. די בכך כדי לדחות את הגנת האמת בפרסום. לא הוכח שהתובע יזם את ההחלטה על פטור ממס, לא הוכח שבכלל הוחלט על פטור ממס ולא הוכח שהתובע הסדיר עניין זה בפגישה עם נציב מס הכנסה".
יצויין, כי בפן העקרוני, לא חסך השופט את ביקורתו מחברי הכנסת: "אין ספק כי נושאו העקרוני של התחקיר היה נושא ראוי... נראה שנוצר מצב שחברי הכנסת נהנו בפועל מהטבות שונות, בסכומים נכבדים, מבלי שינהגו כלפיהם, מבחינת מיסוי ההטבות, כפי שמתחייב מהחוק". "דא עקא", ציין, "שלא בכך עסקינן".
אחריות המדינה לפרסום סעיף 4 לחוק הנזיקין האזרחיים קובע, כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על הוצאת שם רע". חוק זה אף 'חסין' מבחינה לאורו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בשל פיסקת שמירת הדינים (המגן על חוקים שקדמו לו - נ.ש.). קבלת טענה כאילו המדינה פטורה מאחריות ישירה אך חייבת באחריות שילוחית (בהתבסס של פסיקת שופט מחוזי אחר, עדי אזר) נדחתה אף היא, בטענה כי קבלתה תרוקן את הסעיף מתוכנו.
השופט זילברטל היה מודע לתוצאתה הקשה של החסינות, לפיה שלוחי המדינה יחוייבו בפיצוי, מבלי שניתן לחייב את מי ששלח אותם. הניזוק יצטרך להיפרע מהמזיק הישיר, ולעיתים יעמוד לפני קושי במימוש פסק הדין, קושי שלא היה מנת חלקו, אילו ניתן היה לחייב את המדינה. "הפתרון לכך צריך להימצא בדרך של תיקון החוק".
השופט הוסיף, כי התלבט האם ניתן ללמוד על ויתור מצד המדינה על חסינותה זו, מדבריה של נציגת המדינה, עו"ד פודמסקי, לפיהם "היחסים שבין גל"צ לבינו [דרוקר] אינם רלוונטיים למסגרת הדיון, משום שאף אחד לא העלה טענה של איזו שהיא הגנה אחד מפני השני, גלי צה"ל לקחו אחריות, אנחנו מופיעים". לבסוף החליט השופט כי ויתור כזה צריך להיעשות באופן ברור ומפורש, ולא בהתנגדות לשאלה בחקירה נגדית, כמו במקרה זה.
ועם זאת, ציין השופט: "הטרידה אותי השאלה, האם לא יהיה זה ראוי להבחין לעניין הוראת סעיף 4, בין פרסומים שנעשים על-ידי המדינה או מטעמה, לצורך הפעלת סמכות השלטון, לבין פרסומים שנעשו באמצעי תקשורת אשר המדינה מפעילה, ושאינם מהסוג האמור לעיל. מדוע שתקום למדינה, כבעלים של אמצעי תקשורת, שאינו שונה לכאורה מכל אמצעי תקשורת אחר, חסינות שאינה קיימת ליתר אמצעי התקשורת, כאשר אמצעי התקשורת שבבעלות המדינה אינו מופעל על-ידה לצורך מימוש סמכויות השלטון".
פטור המדינה יוצר מצב קשה; ייתכן והפתרון טמון בהטלת האחריות על רשות השידור השופט לא דן בשאלה זו מאחר והיא לא הועלתה לפניו ולא ראה לנכון לעשות כן מיוזמתו. אך ציין, כי הפתרון לכך, בכל הנוגע לגל"צ, טמון בסעיף 48(ב) לחוק רשות השידור, שם נקבע כי זו תפקח על השידורים הלא צבאיים של גל"צ.
"ייתכן שמכוח סמכויות הפיקוח ויתר התפקידים שיש לרשות השידור בקשר עם התוכניות הלא-צבאיות של גל"צ, הגורם האחראי בנזיקין על לשון הרע שהיתה כלולה בתוכניות, תהיה רשות השידור, ולפיכך יש לראותה כמי ש'אחראית לקיומם' של השידורים הלא-צבאיים".
אך גם כאן ציין השופט כי לא יכריע מיוזמתו בטענה שלא הועלתה על-ידי הצדדים, מה גם שרשות השידור לא היתה צד להליך. עם זאת, ציין, "יש לקוות כי ברוח דבריה של עו"ד פודמסקי, תיטול המדינה אחריות, גם אם לא פורמלית, לפיצוי התובע, ככל שייקבע פיצוי שכזה, כך שלתוצאה האמורה (דחיית התביעה נגד המדינה - נ.ש.) לא תהיה משמעות מעשית ממשית".
ת.א. 1624/99 דן תיכון נ' צבא ההגנה לישראל - יחידת גלי צה"ל ואח' 