בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, דחה (31.8.03) את עתירתם המינהלית של 6 אולמי שמחות בטבריה, נגד העירייה ומועצתה, שדרשו להפחית את הארנונה באופן רטרואקטיבי, באשר אלה לא הפעילו את שיקול דעתן והפחיתו את הארנונה, שעמדה על תעריף לא-סביר בשנים 1996-2002.
לטענת העותרים - אולמי מצפור נוף האגם בע"מ, חוף התכלת טבריה (ניהול) בע"מ, צ. דנה החזקה והשקעות בע"מ, קייטרינג גבאי בע"מ, ארז נוי חברה להשקעות בע"מ ואולמי ענבל בע"מ - בשנת 2003 הופחת תעריף הארנונה לאולמי שמחות בשיעור של 27 אחוזים, דבר המלמד על-כך, שהעירייה לא הפעילה את שיקול דעתה והפחיתה את שיעור הארנונה בשנים 96' עד 02'. לפיכך, דרשו העותרים להפחית את הארנונה באופן רטרואקטיבי בכל אחת מן השנים הנ"ל, באותו שיעור.
עוד טענו העותרים, באמצעות עו"ד מקס חסין, כי האבחנה בין מחסן הצמוד למבנה ובין מחסן שאינו צמוד לו - אינה סבירה, וכי על העירייה לקבוע תעריף נפרד למחסן הצמוד לאולמי השמחות ומשמשים כמחסנים, ולא לחייבם בהתאם לתעריף של אולם שמחות בגין מחסנים אלה.
העירייה טענה, כי יש העותרים השתהו בעתירתם ומכל מקום, אין לקבל החלטה רטרואקטיבית של הארנונה. עוד טענה, כי תעריפי הארנונה שנקבעו לאולמי השמחות סבירים ביותר, וזאת על-בסיס השוואה לתעריפי הארנונה של ערים דומות, מבחינת החתך הסוציו-אקונומי שלהן. בעניין המחסנים טענה העירייה, כי מדובר בחלק בלתי נפרד מאולם השמחות, מבחינת שימושו ומהותו, ועל-כן אין להפריד בין המחסן לאולם, ויש לקבוע את התעריף לפי שימושו העיקרי.
השופט אהרן אמינוף קבע, כי העותרים אכן השתהו והגישו את העתירה באיחור של 6 שנים, למרות שידעו בכל שנה ושנה את שיעורי הארנונה, אולם בחרו שלא לעשות דבר ובכך הפכו השומות לסופיות. השאלה אם למועצת העירייה יש שיקול דעת להפחית את שיעורי הארנונה, בין התחום המזערי למירבי, היא שאלה משפטית (ולא עובדתית) שיכלה להתברר בכל שנה ושנה.
גם אם שיהויים של העותרים היה בתום-לב ונבע מחוסר ידיעה, הרי שבמאזן האינטרסים, יש להעדיף את אינטרס הרשות ותושביה, שכן לרכיב הארנונה יש נתח משמעותי בתכנון התקציב השנתי. בנסיבות המקרה, קבע השופט אמינוף, אין פגיעה חמורה בשלטון החוק, ועל-כן יש לדחות את העתירה על הסף מחמת השיהוי.
למעלה מן הצורך, קבע השופט, כי גם לגופו של עניין, דין טענות העותרים להידחות. לעירייה יש שיקול דעת רחב בקביעת גובה הארנונה והיא רשאית לבחור את המבחנים הראויים לה לקביעת התעריפים. השוואת התעריפים לערים אחרות, צריכה להיעשות תוך דיוק בפרטים ותוך שההשוואה נעשית לרשויות הדומות לטבריה במרכיבים בסיסיים. במקרה דנן, נעזרה העירייה במומחה לסטטיסטיקה מן הטכניון, ד"ר ישי ויצמן.
באשר לסיווג המחסנים, קבע השופט אמינוף, כי הם, כמו המטבח למשל, מהווים חלק בלתי נפרד מאולם השמחות ואין לפצל נכס המקיים מהות אחת לכמה נתחים קטנים וטפלים.
לפיכך, נדחתה העתירה על הסף והעותרים חוייבו בתשלום הוצאות המשפט בסך 30 אלף ש"ח.
מנהל הארנונה ומחלקת המיסים בעיירית טבריה, מנשה כהן, אמר בתגובה לפסק הדין, כי "עיריית טבריה עושה את מירב המאמצים על-מנת להפחית את תעריפי הארנונה לטובת בעלי העסקים ותושבי העיר. יחד עם זאת, הדברים צריכים להיעשות תוך הקפדה על החוק ומינהל תקין".
עת"מ 109/03 אולמי מצפור נוף האגם ואח' נ' עיריית טבריה ואח'