6 שנות מאסר בפועל, שנתיים על-תנאי ופסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים - זה העונש שגזר בית המשפט המחוזי בתל אביב על נהג המונית שי בלזר, שהורשע בהריגתו של נהג האוטובוס מוריס אמון ז"ל, לפני כשנתיים, לאחר שהאחרון עקף אותו בכביש בצורה שגרמה לו "להתעצבן עליו".
בחודש ינואר 2002, העמיד בלזר (33), גרוש פלוס ילדה, את מוניתו בתחנת אוטובוס בשדרות שאול המלך בתל אביב, כשאמון ביקש לעצור בתחנה עם האוטובוס כדי להעלות ולהוריד נוסעים, וצפר לבלזר על-מנת שיפנה את התחנה. משבושש בלזר לעשות כן, עקף אותו האוטובוס, בצורה שלא מצאה חן בעיניו.
לאחר חילופי דברים בין השניים ברמזור, אותם יזם בלזר, עקב האחרון אחרי האוטובוס של אמון, וחיכה עד שהגיע לתחנה הסופית, אז עלה לאוטובוס והחל להכות אותו ולבעוט בו, גם כשאמון כבר שכב על המדרכה, כשהוא חסר אונים. לאחר כשעה וחצי, התמוטט אמון ז"ל במהלך חקירתו במשטרה, ומת מהתקף לב.
בחודש יוני הורשע בלזר בהריגתו של אמון ז"ל, כשנקבע כי הוא היה מודע למעשיו ב"אדישותו" כלפי תוצאותיהם (הכוונה ל'אדישות' במובן המשפטי של המילה; נ.ש.).
התובע: בין השניים היו יחסי כוחות בלתי שווים בעליל התובע, עו"ד א' רוזנברג, ביקש למצות עם הנאשם את מלוא חומרת הדין ולגזור עליו את העונש המקסימלי הקבוע בחוק - 20 שנות מאסר בפועל, כשהוא מפנה "ליחסי הכוחות בין הנאשם למנוח - יחסי כוחות בלתי שווים בעליל. לדרכו האלימה, הבריונית, של הנאשם. במכותיו, בחבטותיו, בבעיטתו. להבדלי גיל משקל, גובה, בין הנאשם למנוח, 'לרעת' אחרון".
עוד טען, כי אמון ז"ל היה אדם חביב, שקט ורגוע, שזכה לתואר "נהג של כבוד". בנו של אמון העיד כי "המשפחה ממש התפרקה כמו רכב שנוסע על שלושה גלגלים". עוד הביא התובע עדויות ומסמכים המעידים על "בריונות מסוכנת לשמה, בהשתוללות חסרת מעצורים" ועל נטיותיו האלימות של הנאשם. "המנוח לא היה הראשון אשר אופי נהיגתו הרגיז הנאשם וגרם לו לתגובות אלימות".
הסניגורים, עו"ד ש' צאנג וא' חנוך, הביאו עדי אופי שהעידו על חיי הנישואים הקשים של בלזר ועל-כך שהוא היה גבר מוכה, וציינו את העובדה שיש לו ילדה בת 6 וכי הוא מביע חרטה על מעשיו. עוד ציינו, כי לנאשם אין עבר פלילי, אביו ניצול שואה, הוא שירת שנים באינתיפאדה בשטחים מבלי שהיו לו בעיות אלימות ואף הקים סניף של נערי רפול. לכן, לדבריהם, מדובר באירוע חד-פעמי, ולפיכך יש לגזור עליו עונש בהתאם.
השופטת: הנאשם נהג בפראות, בברוטליות ובבהמיות" בפתח דבריה, אמרה השופטת ד"ר עדנה קפלן-הגלר, כי "מעשיו של הנאשם - מעשים חמורים הם. באותו יום אירוע, 3.1.02, נהג הוא כלפי המנוח בפראות, בברוטליות, בבהמיות". כן ציינה כי לבלזר 33 עבירות משמעת, בעת שהיה נהג אוטובוס בחברת דן.
בלזר פוטר מחברת דן לאחר שהתבטא באלימות כלפי נהגת רכב פרטי, שהרגיזה אותו בהתנהלותה בכביש. בלזר נסע "אחר הרכב הפרטי בה נהגה, תוך צפירתו, ללא ההפסקה, עד אשר חסם את אותו הרכב ברכבו. בקללו הנהגת בביטויים שונים, גסים, פוגעים, ובהשליכו לעברה מטבעות כסף. הכל לעיני ואוזני נוסעי האוטובוס ובנה בן ה-6 של הנהגת".
"התנהגות אלימה של הנאשם... לא התנהגות חד-פעמית, אלא התנהגות אשר נצפתה כבר בעבר. אכן, שלא בהרשעה פלילית, אך, עדיין כבר באותן תוצאות חמורות לנאשם, בחייו אז, בהשעייתו מחברת דן בגין התנהגותו. לא אחת ולא שתיים".
"באמירת העדים מהימנים כמניינם באשר לאכזריות המכות. אותו הנאשם המכונה "גוליית"; הנאשם, גדל המימדים הבריון, אל מול המנוח, בהתקפה חסרת רסן וחסרת מעצור".
מה דינו של מי שמעז פניו על הכביש כלפי איש ציבור "מה תאמר דינו של מי אשר נהג כלפי המנוח ביחסי כוחות בלתי שווים לחלוטין? הנאשם אשר נהג ברכב ציבורי, מונית, המעז פניו על כביש, והמשיך כלפי איש ציבור, המנוח, נהג בחברת "דן" בה עבד המנוח בעבר, בפעולתו הבריונית כדי מותו, כדי הריגתו של המנוח?", שאלה השופטת באופן רטורי.
"בפשע אשר ביצע כלפי אזרח, נהג רכב ציבורי, אשר כל חטאו היה כי הרגיז את הנאשם. נאשם אשר רדף אחרי מנוח אשר לא ידע זאת, מרחק חמש דקות נסיעה. בביטוי פורקן זעמו. באותן מכות/חבטות ובעיטה. בהתמוטטות המנוח. בסכון חוזר בהתנהגותו. בבריונות לא תאומן. פשע זה, דורש עונשו. פשע זה, דורש עלבונו של מי אשר מת באותו יום 3.1.02 בהותירו אחריו חלל. לבני משפחה. ידידיו. בהותירו אחריו אותה תחושה של הפקרות. של זעם בלתי נשלט. של אלימות, אשר נגעה פשה בקרבנו. והכל תוך זכרון כי אין בכוחה של ענישה להשיב את אשר איננו".
השופטת הוסיפה, כי אלמלא היה נתון הנאשם במעצר מלא 41 יום, בתוספת שנה ו-7 חודשים בהם היה נתון במעצר-בית, ובתוספת הטיעונים לטובתו שהביאו סניגוריו, "היה עונשו אף חמור בהרבה".
השופטת סירבה לעכב את ביצוע העונש; מהומה באולם עם מתן גזר הדין בשיקלול נסיבותיו האישיות והחרטה שהביע, גזרה השופטת על בלזר, כאמור, 6 שנות מאסר בפועל, שנתיים על-תנאי למשך 3 שנים לעניין עבירות אלימות ופסלה את רישיונו למשך 10 שנים. יצויין, כי מדובר בעונש חמור יחסית לעבירות אלימות שאין בהם שימוש בסכין.
השופטת אף דחתה את בקשת הסניגורים לעכב את ביצוע העונש, עד שיגישו ערעור לבית המשפט העליון, מאחר ובלזר ידע כי הוא צפוי היום לעונש מאסר. גם התובע התנגד לעיכוב הביצוע, וטען כי "במידה ויוגש ערעור לבית המשפט העליון, המקרה הכי טוב מבחינתו יהיה גרם מוות ובכל מקרה יקבל מאסר בפועל ואיני רואה מקום לעיכוב ביצוע".
עם מתן גזר הדין, פרצה באולם מהומה, כאשר בני משפחתו של אמון ז"ל זעמו על קולת העונש, והחלו לצעוק "ביזיון", "אין לנו לא יום ולא לילה" וקריאות שונות.
ת.פ. 40017/02 מדינת ישראל נ' שי בלזר