הדין הישראלי מכיר בחוסר הסימטריה הבולט ביחסים שבין בנק ללקוחו: הבנק ועובדיו הינם, לרוב, בעלי ידע ומיומנות העולה על זה של הלקוח הממוצע, ובנוסף, פעמים רבות, נמצא הבנק בעמדת מיקוח עדיפה בשעת משא-ומתן על תנאי הסכם.
לכן, מלבד ההגנות הניתנות ללקוח מתוקף דיני החוזים הכלליים, ובהן טענת הכפייה (סעיף 17 לחוק החוזים), נחקק חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 ובו, בין היתר, נאסר על בנק להתנות מתן שירות בקניית שרות או נכס אחר (סעיף 7 (א)).
בפסק דין שניתן השבוע, קבע השופט אליהו מצא את שנדרש מלקוח להוכיח בהעלותו טענת כפיה, או טענה של התניית שירות בשירות כנגד בנק.
מדובר בתביעה שהגישה חברת ש.א.פ בע"מ כנגד בנק לאומי לישראל בע"מ. חברת ש.א.פ. היתה, החל משנת 1976, בעלת חשבון בבנק. בין השנים 1984-1991, נקלעו עסקי החברה למשבר. במהלך השנים הללו, נפתחו וחודשו כ-30 תוכניות חיסכון על-שם בעלי ש.א.פ, אשר שועבדו לטובת הבנק להבטחת חובות החברה.
בשנת 1990, נערך בין החברה לבנק הסדר, שמטרתו להקל על ש.א.פ. להיחלץ מן המשבר. בין היתר, הותנה ההסכם בקבלת כתב ויתור מן הבעלים והחברה על טענות ותביעות כלשהן בנוגע לפעולות שבוצעו על-ידי הבנק. בעקבות ההסכם, הצליחה ש.א.פ. להיחלץ מן המשבר.
לטענת ש.א.פ., היתנה הבנק את היענותו לבקשות החברה לקבלת אשראי נוסף, בפתיחת תוכניות החיסכון. לדבריה, היא לא חפצה בתוכניות אלה ולפתיחתן לא היתה כל הצדקה כלכלית. כמו כן נטען, כי לדרישת קבלת כתב הוויתור לא היה כל הצדק סביר מבחינה בנקאית, וכי יש בדרישה זו משום הפעלת כפייה כלכלית שלא כדין וניצול מצוקת ש.א.פ. ובעליה.
בית המשפט המחוזי קיבל את טענותיה של ש.א.פ. בחלקן. הוא דחה את תביעתה בנוגע ל-28 תוכניות חיסכון מחמת התיישנות, אולם לגבי 2 הנותרות נקבע, כי הבנק אכן היתנה שירות בשירות, שלא כדין. בכל הנוגע לדרישת כתב הויתור, נקבע כי הבנק אכן הפעיל על החברה כפיה ולחץ לקבלת התנאי. על קביעות אלה ערערו שני הצדדים בפני בית המשפט העליון.
השופט מצא ציין, כי על-פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), על הטוען לקיום תניה אסורה רובץ הנטל להוכיח כי בין השירות המבוקש לבין התנאי לא מתקיים קשר עסקי סביר. על הטוען להוכיח מיתאם - קשר סיבתי בין רכישת השירות שדרש הבנק לבין השירות שביקש הלקוח מלכתחילה.
מבחינה ראייתית, ניתן להוכיח קשר שכזה באמצעות עדות ישירה של הלקוח וכן על-ידי נסיבות חיצוניות, כגון סמיכות המועדים בהם ניתנו השירותים, או במקרה של פתיחת תוכניות חיסכון כתנאי להגדלת מסגרת אשראי, הוכחת זהות או קירבה גדולה בין הסכומים שהופקדו בתכנית לבין גובהה של מסגרת האשראי שאושרה. השופט מצא הוסיף, עם זאת, כי ראוי שבית המשפט יסיק את דבר קיומו של אותו מיתאם מראיות אובייקטיביות.
השופט מצא מזהיר, שכאשר מוגשת תביעת לקוח, לאחר שנים רבות מאז אירעו האירועים נשוא התביעה, עלול הבנק לעמוד בפני קושי להפריך את גירסת הלקוח, הן בשל הזמן שחלף והיעדר תיעוד ביחס לשיחות והמגעים שהתנהלו בין הצדדים, והן בשל התחלופה בכוח האדם וההיקפים הגדולים של העיסקאות המתבצעות בבנק, המקשים על זיכרון פרטים שלא הועלו על הכתב. מטעמים אלה, על בית המשפט לנהוג בזהירות בבואו להכריע בתביעת לקוח נגד בנק.
לדעת השופט מצא, בית המשפט המחוזי לא הקפיד על איכות הראיות עליהן ביסס את הכרעתו, ולפחות ביחס לחלק מתוכניות החיסכון מצא השופט יסוד לפקפק בצדקת הכרעת בית המשפט המחוזי. הוא קבע, כי במועד הגשת התביעה על-ידי ש.א.פ., חלה עליה התיישנות ביחס לכל תוכניות החיסכון.
בכל הנוגע לדרישת הבנק לקבלת כתב הוויתור, קבע השופט מצא כי היא מהווה חלק מהסדר חוזי לגיטימי והוגן, ולא התקיימו בה היסודות המחמירים הדרושים לקבלת טענה בדבר כפייה.
השופט מצא מזכיר, כי ההלכה הפסוקה קבעה, שהוראת איסור הכפייה שבחוק החוזים רחבה דיה לכלול גם כפייה שהיא כלכלית בטיבה. ואולם, לא בנקל עשוי בית המשפט להכיר בכפייה כלכלית כעילה מוצדקת לביטול חוזה. רק כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם, יהוו עילה לביטול חוזה.
על הכפייה לעמוד במבחן כפול של "עוצמה" ו"איכות", אשר מציבה את הצד הנלחץ בפני מצב, בו אין לפניו כל ברירה סבירה אחרת אלא להתקשר בחוזה. העובדה כי הצד הטוען לכפייה קיבל ייעוץ משפטי יכולה להחליש את טענותיו.
המבחן הראוי, לדעת השופט מצא, אינו רק מבחן סובייקטיבי - היינו מצבו של הנכפה, אלא גם, ולעיתים בעיקר, מבחן אובייקטיבי הבוחן את סבירות והוגנות תנאי החוזה. ברור, שכאשר צד אחד לחוזה תלוי ברעהו, מוטלת על הצד החזק חובת אמון מוגברת, ועליו לספק במסגרת החוזה גם את צרכי ההגנה על האינטרסים של הצד החלש. אולם, השאלה העיקרית אינה האם יכול צד אחד להכתיב את תנאי ההתקשרות, אלא אם החוזה, כמכלול, הינו הוגן. יש לבחון האם תמורת כתב הוויתור קיבלה ש.א.פ. טובת הנאה סבירה וראויה.
השופט מצא קבע, כי בית המשפט המחוזי הרחיק לכת בקבלו את טענות ש.א.פ., בעוד שיש להסתייג מתנאי בחוזה, לפיו אחד הצדדים מוותר על זכות התביעה הנתונה לו בגין הפרת חוזה עתידית, הרי שויתור על זכות תביעה בגין הפרה מן העבר, יכול בהחלט להיחשב חלק מפשרה הוגנת בין הצדדים.
לדעת השופט מצא, לש.א.פ. היה עניין ממשי וצורך חיוני להתקשר בהסדר, ומנגד, הסכים הבנק לסייע לחברה ולהעניק לה אשראי נוסף, וזאת מבלי שדרש ביטחונות נוספים ותוך ויתור על הזכות להעמיד את חובה הישן של החברה לפירעון מיידי. הבנק היתנה הענקת טובות הנאה אלה בתנאים שונים, ובכללם כתב הויתור, תנאי שלדעת השופט מצא היה הוגן וסביר בנסיבות העניין.
ע"א 6234/00, ע"א 261/01 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ _______________ עו"ד רן יגנס הינו שותף בכיר במשרד יגנס, טויסטר, בירן ושות' 