בית המשפט העליון דחה (יום ה', 2.10.03) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בו נקבע כי המשרד לביטחון פנים אינו אחראי לנכותו של אדם, שנגרמה כתוצאה מניסיון התאבדות בנשק שניתן לו כמתנדב במשמר האזרחי.
המערער יניב ידיד (26), הוא יתום צה"ל ובמשך שנים סבל מבעיות נפשיות קשות. מאז 1991 טופל על-ידי פסיכולוג, במימון משרד הביטחון. בראשית הטיפול, ביטא ידיד מחשבות אובדניות, אך בהמשך השתפר מצבו ומתחילת שנת 1993 חדל לגלות נטיות אובדניות.
בנובמבר 1994, בהיותו בן 17, התקבל המערער כמתנדב למשמר האזרחי באזור מגוריו. המערער לא מסר לממונים עליו פרטים על מצבו הבריאותי והנפשי, והצהיר כי הפרופיל שנקבע לו בלשכת הגיוס הוא 97. יש לציין, כי בתקופה בה גוייס ידיד למשמר האזרחי, לא קבעו תקנות הגיוס למשמר האזרחי דרישה לכשירות בריאותית של המועמד ובוודאי לא דרכים להוכחת כשירות כזו; כיום, לעומת זאת, דרישה זו קבועה בתקנות.
ידיד עבר אימון בנשק מסוג 'קרבין' ושובץ במסגרת משמרות המתנדבים במקום מגוריו. במשך תשעה חודשים הוא היה פעיל במסגרת המשמר האזרחי ותפקודו היה תקין, אך באמצע שנת 1995 הפסיק להשתתף בפעילות.
בנובמבר 1995 הפסיק ידיד את הטיפול הפסיכולוגי, על-אף שהפסיכולוג הסביר לו שלדעתו עליו להמשיך בטיפול, ומשרד הביטחון אישר את המשך מימון הטיפול עד סוף 1996. כתוצאה מהפסקת הטיפול, הידרדר מצבו הנפשי של המערער עד כדי מחשבות אובדניות.
כחודשיים לאחר מכן, באמצע ינואר 1996, ביקש ידיד לחזור לפעילות במסגרת המשמר האזרחי. הוא פנה אל הממונה על המתנדבים בתחנה וביקש לשבצו לפעילות. הממונה על המתנדבים הזמינו להגיע לתחנה, מסר לו נשק וצירף אותו לניידת סיור שיצאה לפעילות.
קצת אחרי תחילת המשמרת ביקש ידיד מהנהג להוריד אותו ליד ביתו ולאסוף אותו לאחר 20 דקות, בנימוק שנערכת בביתו מסיבת יום הולדת לאחותו, והוא מבקש לברכה. הנהג נענה לבקשה וידיד ירד מהרכב עם הנשק, נכנס לחדר-מדרגות חשוך של אחד הבתים, טען את הרובה, כיוונו לעבר רקתו ולחץ על ההדק. כתוצאה מהירי, התעוור ידיד בשתי עיניו ונקבעה לו נכות צמיתה של 100%.
המחוזי דוחה את תביעתו של ידיד בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את טענת ידיד, שיוצג על-ידי עורכי הדין י' דיויס וא' כליף, לפיה נכותו נגרמה עקב רשלנותו של המשרד לביטחון פנים, שלא בירר את מצבו הבריאותי והנפשי לפני גיוסו למשמר האזרחי.
השופט משה רביד קבע, שהמשרד לביטחון-פנים, שיוצג על-ידי עו"ד ת' ברנדס, חב חובת-זהירות מושגית (עקרונית; ר.כ.) כלפי נערים המגוייסים כמתנדבים למשמר האזרחי. מקורותיה של חובה זו, הם הסיכון המיוחד הנובע מהפקדת נשק בידי נערים והיעדר נוהלי בדיקה מספיקים (אז), לקביעת כשירותם של המתנדבים להחזיק בנשק הנמסר להם.
למרות זאת, שלל בית המשפט המחוזי, בנסיבות העניין, את קיומה של חובת זהירות קונקרטית לנזקו של ידיד ואת קיומו של קשר סיבתי בין אי-קיומם של נוהלי בדיקה ראויים לבין נכותו של ידיד, לאור קביעתו שהמערער שיקר בעת הגיוס בנוגע לפרופיל הרפואי שלו ולהיזקקותו לטיפול פסיכולוגי. על פסק דין זה, ערער ידיד לבית המשפט העליון.
העליון דוחה את ערעורו של ידיד על החלטת המחוזי בפסק הדין בערעור קבע השופט מצא, כי אין פסול בפרקטיקה לפיה קביעת מצבו הבריאותי של מועמד מתבצעת על-סמך הפרופיל הרפואי שלו: "בהיעדר אפשרות מעשית להעמיד את כלל הנערים המתנדבים לבדיקות רפואיות מיוחדות לשם קביעת כושרם (הפיזי והנפשי) לשרת במשמר האזרחי, ההסתמכות על הפרופיל הרפואי שנקבע להם, כמועמדים לגיוס, נראית כחלופה סבירה".
בדחותו את הערעור, קובע מצא כי למרות שהאחראים על גיוס המתנדבים במשמר האזרחי לא טרחו לקבל מסמך המעיד על הפרופיל הרפואי של המערער, הרי שלא ניתן להטיל על המשרד לביטחון פנים אחריות ברשלנות, שכן האחראים לגיוסו של המערער לא יכלו לצפות את ניסיון ההתאבדות (ואת הנכות שבאה כתוצאה ממנו) מראש, שזה אחד התנאים להטלת אחריות בגין רשלנות: "ניסיונו האובדני של המערער חרג מגדר הסיכונים שהממונים על גיוס המערער למשמר האזרחי, ועל הפעלתו במועד האירוע, עשויים היו לצפותם מראש. משמע, כי חרף תחולתה עליהם של חובת זהירות מושגית, אין לייחס להם - בנסיבותיו העובדתיות של האירוע - הפרת חובה קונקרטית כלפי המערער שבעטייה נפגע".
את חוסר יכולתם של הממונים במשמר האזרחי לצפות את ניסיון ההתאבדות מנמק מצא בהתנהגותו של המערער בעת גיוסו ולאחריו, התנהגות שלא היה בה כדי לעורר חשד כלשהו מצד אנשי המשמר האזרחי: "המערער לא חלק, כי מחשש שייפסל לשירות במשמר, העלים מן הממונים על גיוסו את עובדת היזקקותו במשך שנים אחדות לטיפול פסיכולוגי. ומן הנסיבות עולה, כי הוא אף מסר להם מידע כוזב אודות הפרופיל הצבאי שנקבע לו בלשכת הגיוס".
"נראה", המשיך מצא, "שנתונים כוזבים אלה, שמסר המערער לממונים על גיוסו, אכן הניחו את דעתם בדבר כשירותו לשרת במשמר. אילו מסר את האמת אפשר והיה נפסל לשירות, מחשש שאיננו כשיר לכך; ונמצא שבמסירת מידע כוזב ביודעין אודות כישוריו פגע המערער ביכולת הממונים על גיוסו להעריך נכונה את הסיכונים הכרוכים בגיוסו, או - למצער - לשקול את הצורך בהפנייתו לבדיקה מתאימה. אך העיקר הוא, שממועד גיוסו ועד לליל האירוע מילא המערער את תפקידו במשמר באורח תקין. אמנם חלה הפסקה בת מספר חודשים בפעילותו; אך עד להפסקה שירת כשמונה-תשעה חודשים וחזרתו לפעילות - כשבועיים לאחר פגישתו האקראית עם אשר לוזון (הממונה על הפעלת המתנדבים בתחנה; ר.כ.) - התפרשה (כפי שבאופן סביר ראויה הייתה להתפרש) כהחלטה לחדש את פעילותו הסדירה במשמר".
"האפשרות שהמערער ביקש לשבצו במשמרת באותו הערב, במטרה להתאבד בעזרת הרובה שיועמד לרשותו לצורך מילוי תפקידו, לא יכלה לעלות על דעתו של שום אדם סביר, שהיכרותו עם המערער התבססה אך ורק על המידע הכוזב שהלה מסר בעת גיוסו ועל הלקח החיובי שהופק משירותו התקין במהלך התקופה שקדמה להפסקה".
בשל אי-התקיימותה של חובת הזהירות הקונקרטית, הרי שאין מקום להטיל אחריות על המשרד לביטחון פנים.
ע"א 3379/01 יניב ידיד ואח' נגד המשרד לביטחון פנים ואח' 