השופט הקניט את הנאשם: האם אתה "שוטה, חירש או קטן" - ולמרות זאת לא נפסל

הערעורים המוגשים על החלטות שופטי בתי המשפט השונים, לפסול או שלא לפסול עצמם מלדון בתיקים מסויימים, המגיעים לבית המשפט העליון, מעוררים תמיהות לא מעטות בקרב משפטנים. בשבועיים האחרונים דנו שניים משופטי בית המשפט העליון, הנשיא אהרן ברק, והשופטת דורית בייניש, בארבעה ערעורים שהוגשו להם בעניין פסלות שופט מלדון בתיק מסויים. שלושה מהם נידונו על-ידי בייניש ערב יום הכיפורים. רקע משפטי קצר: בעל דין רשאי לטעון בתחילת משפטו, או בשלב אחר של המשפט אך מייד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות, כי הוא סבור שהשופט היושב בתיק (אזרחי או פלילי) פסול מלדון בעניינו. המבחן לפסלות שופט, הוא קיומן של נסיבות שיש בהן ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. מדובר כאשר קיימת אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, בעיני המשקיף הסביר מהצד. הערעור על החלטת השופט לפסול או שלא לפסול עצמו, נדון בפני נשיא בית המשפט העליון או שופט אחד שהוא מינה לשם כך. נתחיל דווקא בתיק הפשוט יותר, יחסית, בו חזר (5.10.03) בית המשפט העליון על ההלכה שקבע בעבר, לפיה "חשיפה קודמת, ולו 'טרייה', של השופט להרשעותיו הקודמות של הנאשם אינה מהווה, כשלעצמה, עילת פסלות, באשר היא אינה מקימה חשש ממשי לדעה קדומה בעניינו של הנאשם. גם העובדה שהשופט ישב בעבר בדינו של אותו נאשם אינה מהווה, כשלעצמה, עילת פסלות". לפיכך, דחתה השופטת דורית בייניש את ערעורו של מימון בן-עמרם, על החלטת שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, יצחק כהן, שלא לפסול עצמו. בן-עמרם זוכה בבית משפט השלום בקריית שמונה מאישום בעבירת פציעה בנסיבות מחמירות. המדינה ערערה על הזיכוי לבית המשפט המחוזי בנצרת, ובן-עמרם ביקש לפסול את השופט כהן מלדון בעניינו, מאחר וביום 25.5.03 הרשיעו בית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של נהיגה מסוכנת והיזק בזדון. נוכח סמיכות הזמנים בין שני התיקים, טען המערער באמצעות עו"ד חליאחל, קם החשש לדעה קדומה מצד השופט, שידון בערעור על זיכויו, בעוד גיליון ההרשעות של המערער טרי בזכרונו. ואולם, טענתו זו נדחתה, כאמור על-ידי השופטת בייניש, שקבעה כי אין בה עילה לפסלות שופט.

השופטת ליגלגה בציניות על הנאשם בגזר הדין;

בייניש: אין בכך משום חריגה מן המקובל

מקרה אחר, של התבטאויות ציניות של שופטים בגזר הדין, הוא מקרהו של עבדלחמיד יוסף-עדוי, שהועמד לדין בגין ביצוע עבירות שונות לפי חוק התכנון והבניה, והורשע בבית משפט השלום בבית שאן, על-פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן. עקב הרשעתו, נגזרו על עדוי עונשים שונים, ביניהם נקבע כי עליו להרוס את המבנה נשוא האישום, בתוך פרק זמן קצוב של שנה וחצי, זולת אם יהיה לו היתר כדין. בית המשפט הדגיש, בעת מתן גזר הדין, את חומרת העבירות. בין היתר, העירה השופטת עירה מרדכי, כי "הנאשם אכן בן 77 וסובל ממחלות שונות, אולם כל אלה לא מנעו ממנו לשנס מתניים ולבצע בניה בהיקף רחב ביותר". עדוי ערער על גזר הדין, באמצעות עו"ד דיאב עדוי, לבית משפט המחוזי בנצרת, שקבע כי הצו האמור ניתן ביוזמת בית משפט השלום, בלי שהמאשימה ביקשה אותו, ובלי שניתנה למערער זכות לטעון ביחס אליו. בכך, נקבע, נפגעה זכות הטיעון של המערער. בית המשפט המחוזי הורה להחזיר את הדיון לבית משפט השלום, על-מנת שישמע טיעוני הצדדים לעניין צו איסור השימוש, ועל-מנת שלאחר מכן יושלם גזר הדין בהתאם. או אז, ביקש עדוי לפסול את השופטת מרדכי מלדון בעניינו, מאחר ובית משפט השלום הוא זה אשר גזר את דינו וכי ההערות שהעיר בית המשפט במסגרת גזר הדין, מצביעות כי יש לו דעה קדומה כנגדו. עוד הלין המערער על צו הבאה שהוצא למערער במהלך הדיון, על אף גילו המבוגר. השופטת מרדכי סירבה לפסול עצמה, בנימוק שהיא איננה ערכאת ערעור על החלטת המחוזי והעליון להחזיר את הדיון אליה, וכי אין בטיעוניו של עדוי כדי להצביע על משוא פנים. עדוי ערער על החלטה זו, והשופטת דורית בייניש דחתה (5.10.03) את הערעור, בנימוק העיקרי ש"אין באמירותיו [של בית המשפט] משום חריגה מן המקובל בעת מתן גזר הדין". גם בהליך זה, יוצגה המדינה על-ידי עו"ד אורלי מור-אל.

השופטת פסלה עצמה מבלי שנתבקשה;

ביהמ"ש העליון: לא היתה עילת פסלות

נגד אהוד ליבנה הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות מע"מ בזמן שהיה מנהלה של חברת ל.ו.צ. מסחר ושיווק. מרבית פרשת התביעה התנהלה כסידרה, תוך שהובאו רוב העדים והוצגו ראיות. לקראת סוף פרשת התביעה הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו הודה ליבנה בעבירות שיוחסו לו, והוסכם על העונש שייגזר עליו. בקביעת הסדר הטיעון, יוצג ליבנה בהליך בידי הסנגוריה הציבורית. בשלב הטיעונים לעונש, בדבריו לקראת גזר הדין, התבטא הנאשם. "כל שניתן היה להבין שהסדר הטיעון הושג שלא על דעתו, ועקב הפעלת לחץ". שופטת בית משפט השלום בחדרה, פנינה ארגמן, קיבלה את ההסדר, הרשיעה את המשיב, והטילה עליו את העונש המוסכם. בגזר הדין, מתחה ארגמן ביקורת על התנהגותו של המשיב במהלך הדיונים, התנהגות שככל הנראה גרמה לדחיות ולעיכובים רבים, וציינה כי הסדר הטיעון הקל עימו. ליבנה ערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי, וביקש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, בטענה שהסדר הטיעון נעשה עקב חוסר הבנה בינו לבין סנגורו הקודם. בית המשפט נענה לבקשה, ואף קבע מפורשות, כי התיק יוחזר לדיון בפני אותה השופטת, "על-מנת למנוע המשך הסחבת בתיק", שנגרמה "בעטיו של המערער". נוכח התנהגותו, שהביאה "לבזבוז זמנן של שתי ערכאות", אף חוייב המשיב בהוצאות המדינה. משהוחזר התיק לבית משפט השלום, קבעה השופטת ארגמן, ללא שהוגשה לה בקשה בנושא ומבלי שנשמע כל טיעון מטעם מי מהצדדים - כי היא פוסלת עצמה מלדון בתיק. בהחלטת הפסילה נאמר, כי זו נובעת מהתנהלות הנאשם בתיק ומהתבטאויות שהושמעו במהלך הדיון. על החלטה זו ערערה המדינה לבית המשפט העליון, וטענה באמצעות עו"ד אורלי מור-אל, כי בהעדר חשש למשוא פנים, אין מתקיימת עילת פסלות. נוסף על כך, פסילה בשלב זה תפגע הן באינטרס הציבורי להשלמה מהירה ויעילה של הליך, המתנהל זה זמן רב ושהוצגו בו כבר מרבית הראיות, והן באינטרס הנאשם למניעת עינוי דין. עוד השיגה, על האופן בו ניתנה החלטת הפסילה - בלי טיעון ובהעדר הודעה מיידית לצדדים, מה גם שבית המשפט המחוזי הורה כי "התיק יוחזר לאותו שופט על-מנת למנוע המשך הסחבת בתיק", בעטיו של הערעור. לשופטת דורית בייניש לא נותרה עבודה רבה, מאחר ובא-כוחו של ליבנה, עו"ד טל ענר, הסכים לקבלת הערעור ולכך שהשופטת ארגמן תשוב לנהל את התיק. "אמנם", קבעה בייניש, "בפסילה עצמית נכון לתת משקל נכבד לשיקול דעת השופט המבקש שלא לדון בתיק... אולם, להתחשבות בעמדת השופט יש גבולות, שהרי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן, וכשם שחובה על שופט לפסול עצמו במקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים". "בענייננו", קבעה (5.10.03) בייניש, "לא הונחה כל תשתית להחלטת בית המשפט לפסול עצמו, ולא קיים חשש של ממש למשוא פנים ביחסו למשיב". מעבר לעובדה כי השופטת לא התייחסה לעובדה שבית המשפט המחוזי הורה מפורשות כי היא תשוב לדון בתיק, הרי ש"ראוי היה כי בית המשפט יידע את הצדדים על כוונתו לפסול את עצמו, ויאפשר להם להגיב ולטעון בנושא".

השופט לנאשם: האם אתה "שוטה, טיפש, חירש או קטן";

הנשיא ברק: אין בכך כדי לפסול את השופט

ההחלטה המקוממת ביותר, נראה, שייכת לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שדחה (1.10.03) את ערעורו של דורון נגאוקר, על החלטת סגן-נשיא בית משפט השלום ברמלה, שמואל ברוך, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו. נגאוקר מואשם בעבירת של החזקת רכוש שהושג בפשע ובניסיון לשידול קטין לביצוע עבירת פירוק מרכב. בישיבת ההקראה בפני בית המשפט השלום ברמלה, הודה נגאוקר באשמה בעבירה הראשונה, וכפר באשמה לפי העבירה השניה, זאת בהתאם להסכמה שהושגה עם התביעה. לאחר מכן, הודיעה התביעה על חזרתה מההבנות שהוסכמו. לטענת נגאוקר, הבנות אלו הושגו שלא כדין. אשר-על-כן, הגיש המערער בקשה לאפשר לו חזרה מההודאה. תחילה, בית המשפט סירב לשמוע את בא-כוח המערער בנושא. לאחר מכן, הפנה בית המשפט אל המערער את השאלה האם הוא "שוטה, טיפש, חירש או קטן". לאחר חילופי דברים בין בא-כוח המערער לבית המשפט, ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק. השופט ברוך סירב לפסול עצמו, בטענה כי שאלתו היתה לגיטימית בנסיבות ההודאה, לא היה בה כדי להטיח דבר במערער וממילא אין בה משום הבעת דעה באשר להליך. לאחר ההחלטה בבקשת הפסלות, המשיכו חילוקי הדעות באשר לדחיית מועד הדיון. בעקבות זאת, עזב בא-כוח המערער את האולם, והדיון התקיים בהעדרו. בערעורו על החלטת השופט ברוך, טען נגאוקר באמצעות עו"ד משה כהן, כי "שגה בית המשפט, בכך שלא אפשר למערער לחזור בו מהודאתו. לטענתו, השופט אשר נחשף להודאה, נחשף למסה כבדה של ראיות אשר מכריעה אף שופט מקצועי ומצדיקה את פסילתו". עוד טען, כי שאלתו של השופט היתה פוגענית, וכי חילופי הדברים בין בית המשפט לבא-כוח המערער יצרו מתח בינו לבין בית המשפט, ואף בין המערער לבית המשפט. השופט ברוך סירב, כאמור, לפסול עצמו, וטען כי הוא בירר עם בא-כוח המערער, האם המערער לוקה בהבנתו, וכי בא-כוח המערער הרים קולו והפגין מורת רוח, ולכן נאלץ להזהירו כי אם לא יחדל, הוא יורחק מן האולם. לדבריו, בא-כוח המערער המשיך בהתנהגותו ולאחר שהתעקש לדחות את הדיון ולא נענה, עזב את האולם מרצונו, וכך קרה שהנאשם נאלץ לחקור את העדים לבדו. הנשיא ברק דחה את הערעור, בקובעו כי "באשר לדחיית בקשת החזרה מההודאה, הרי שמדובר בהחלטת בינים בהליך פלילי. ערעור פסלות אינו מהווה תחליף להליך קבלת הכרעות דיוניות בערכאה היושבת בדין... אשר לשאלת בית המשפט אשר הופנתה לבא-כוח המערער, המבררת האם המערער לוקה בהבנתו, זו מתייחסת לבקשה לחזרה מההודאה. על-אף העובדה שהיא מביעה ביקורת כלפי הבקשה - ומוטב היה להימנע ממנה - אין בה כדי לפסול את השופט". "באשר לטענת המערער כי השופט נחשף לראיות שאינן קבילות, הרי שהשופט דחה את בקשת המערער לחזור בו מהודאתו. משכך, במצב הדברים כעת, ההודאה קבילה, ואין בהיחשפות אליה משום עילת פסלות. למעשה, מבקש המערער כי במסגרת ערעור פסלות תוכרע שאלת קבילות ההודאה. אולם, זו אינה המסגרת המתאימה לברר שאלה זו, ועל-כן, אין בידי להכריע בשאלת הקבילות במסגרת זו". באשר למתח בין הנאשם וסניגורו ובין השופט, קבע ברק כי גם בכך אין כדי להקים עילת פסלות.

ע"פ 8075/03 עבדלחמיד יוסף עדוי נ' מדינת ישראל;

ע"פ 8253/03 מימון בן-עמרם נ' מדינת ישראל;

ע"פ 8031/03 מדינת ישראל נ' אהוד ליבנה;

ע"פ 6271/03 דורון נגאוקר נ' מדינת ישראל