בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, דחה (יום ג', 4.11.03) עתירה מינהלית, שהגישה חברת אס.פי פרסומים בע"מ נגד עיריית אשדוד וקבוצת הכדורגל מ.ס. אשדוד.
בעתירה, טענה החברה באמצעות עו"ד ברק, כי בעבר נחתם הסכם בינה לבין קבוצת הכדורגל, לפיו נמכרו לה זכויות הפרסום באמצעות שילוט ב"איצטדיון העיר", בו מתקיימים משחקיה הביתיים של הקבוצה. יצויין, כי האיצטדיון מצוי בבעלותה של עיריית אשדוד.
בשלב מאוחר יותר, יצאה העירייה במכרז להצבת שלטי פרסום באיצטדיון במהלך משחקיה הביתיים של הקבוצה. החברה עתרה בדרישה שבית המשפט "יצהיר על תקפותו של הסכם הזיכיון ועל חובתן של המשיבות לפעול על-פי הקבוע בו ולא לגרום להפרתו".
עתירת החברה הוגשה כנגד העירייה והמועדון, אך בפועל המועדון, שיוצג על-ידי עו"ד סרויא, הצטרף לעמדת החברה.
העירייה, שיוצגה על-ידי עורכי הדין טויסטר וספצ'ק, התגוננה בטענה כי מדובר בסכסוך אזרחי, הנוגע לתוקפו של החוזה ולא לעצם עריכת המכרז על זיכיון הפרסום, ולכן בית המשפט לעניינים מינהליים אינו מוסמך לדון בעתירה, וכי יש לנהל את ההליכים כתביעה אזרחית רגילה, אם החברה מעוניינת בכך.
באמצו את עמדת העירייה, ניתח השופט ניל הנדל את ההבחנה שבין סמכות בית המשפט לעניינים מינהליים, לבין סמכות בתי המשפט האזרחיים.
"המפתח לבחינת הסמכות העניינית מצוי בכתב בית דין אשר פתח את ההליך. כלל זה נכון הן בהליך אזרחי, הן בהליך מינהלי. אין הדבר אומר שקיימת חפיפה מלאה בשני המצבים. המפתח אשר פותח את דלתי בית המשפט המינהלי, שונה מזה הפותח את דלתי בית המשפט האזרחי".
"בהליך האזרחי, הכלל הקובע הוא מבחן הסעד, ולא מבחן העילה. בהליך המינהלי הכלל הקובע הוא מבחן העניין ולא מבחן הסעד או מבחן העילה".
"סמכותה העניינית של עתירה מינהלית", מוסיף הנדל, "מחולקת לשני נתיבים. הראשון הינו העניין. כך עולה מהתוספת הראשונה לסעיף 5 לחוק. בהרבה מהנושאים של עתירה מינהלית זהו המבחן הקובע. למשל, 'ענייני ארנונה', 'ענייני רישוי מוסדות חינוך', 'ענייני רישום עמותה', 'ענייני תכנון ובנייה', 'ענייני שירותי תיירות' ו'מכרזים - ענייני מכרזים של המדינה, רשויות מקומיות...".
"הנתיב השני הינו תקיפת החלטה, כגון החלטה של מועצה דתית, החלטה של רשות לפי חוק כלי הירייה, והחלטה של רשות בעניין דיור ציבורי. נתיב זה, יש לו מין המשותף לסמכות ערכאת הערעור. בהתאם לקבוע בדין, ניתן לתקוף החלטות ופסקי דין של בתי משפט, השלום והמחוזי, על-ידי הגשת ערעור או בקשה למתן רשות ערעור. כפי שקיימת ביקורת ערעורית על החלטות בית המשפט, קיימת ביקורת מנהלית על סוגים שונים של החלטות הרשות המינהלית, בדרך של עתירה מינהלית. התנאי הוא קיומה של החלטה".
במקרה זה, קובע הנדל, העתירה אינה מכוונת נגד המכרז: "אמנם", הוא מציין, "ההחלטה להוציא מכרז מהווה זרז להגשת העתירה. אך זו אינה עניינה. עניין הסכסוך הוא אזרחי. השאלה העומדת לדיון הינה האם ההסכם בין המשיבות מחייב את העירייה".
הנדל מוסיף וקובע, כי "העניין נקבע גם על-פי המתעניין. לשון אחרת, יש לבדוק את העניין לפי הצד הפונה לבית משפט. במקרה זה, העותרת הינה חברה הטוענת שההסכם עליו חתמה מחייב את העירייה. עיניה מופנות לפן האזרחי והפרטי של הסכסוך. אין בפנינו, למשל, צד המעלה טענות כלפי אופן ניהול המכרז. יוצא שהעתירה כפי שהוגשה, אינה תומכת במסקנה שעניינה של העתירה הוא מכרז".
"ניסיון החברה לטעון, כי הסמכות העניינית שייכת לבית משפט זה, משום שמדובר בהחלטה של רשות מקומית (סעיף 8א בתוספת ראשונה לחוק בית משפט לעניינים מינהליים) לא יצלח. ראשית, אין לפרש את המונח 'החלטה' באופן שהוא מתייחס לכל החלטה של רשות מקומית. תוצאה זו תכניס אל תוך כתלי בית המשפט המנהלי את התחום הפרטי כולו. לא זו כוונת המחוקק. בכל מקרה, אין צורך, במסגרת עתירה זו, להגדיר את סעיף 8א. הרי אם הכוונה להחלטת העירייה לצאת במכרז, על נושא זה להיבחן לפי עניין העתירה, כפי שציינתי לעיל".
עתירת החברה נדחתה מחוסר סמכות, והיא חוייבה לשלם לעירייה הוצאות בסך 6000 ש"ח. הצדדים, ככל הנראה, ישובו וייפגשו - והפעם בבית המשפט המוסמך.
עת"ם 309/03, בשא 3874/03 עיריית אשדוד נ' אס.פי פרסום בע"מ ואח' 