חברת קחטן העמידה את הוועדה המקומית בפני עובדות מוגמרות. החברה התייחסה אל הוועדה המקומית כאל "חותמת גומי", נטלה לעצמה זכויות בניה לא לה ושמה את חברי הוועדה המקומית "ללעג ולקלס". כך קובעת ועדת ערר של מחוז תל אביב. אי לכך, נקבע בהחלטה, ההיתר המקורי שניתן בטל ומבוטל.
דברים אלה נכתבו בהחלטה מיום 30.1.01 שניתנה על-ידי ועדת הערר של מחוז תל אביב, וזאת לאחר שהוגשו עררים על בקשתה של קחתן "להכשיר" חריגות בניה חמורות שביצעה בבניין משרדים בבת ים.
ראשיתה של הפרשה בבקשה שהגישה חברת קחטן לוועדה המקומית, להתיר לה שימוש חורג בבניין בן 15 קומות - שיועד למסחר ומשרדים, ל"מקבץ דיור לקשישים ועולים".
הבקשה המקורית אושרה על-ידי הוועדה המקומית ביום 30.8.00, לתקופה של 5 שנים. אלא שהחברה לא הסתפקה בהיתר שניתן: החברה חתמה על הסכם עם משרד הקליטה
להשכרת הנכס לקשישים לתקופה של 5 שנים ועוד אופציה ל-5 שנים נוספות, וזאת למרות שההיתר המקורי הוגבל כאמור ל-5 שנים בלבד.
ההסכם נחתם לאחר שמשרד הקליטה ערך מכרז, שבו השתתפה קחטן במיכרז וזכתה בו - בהבטיחה כאמור תקופת שכירות של 10 שנים (כולל אופציה).
בהחלטת ועדת הערר נקבע, כי מאחר שהחוזה עם משרד הקליטה (ל-10 שנים) אינו יכול לעמוד, הרי שאין זכות קיום להחלטת הוועדה המקומית ללא התקשרות על משרד הקליטה. "השימוש המבוקש ל'מקבץ דיור' הוא שימוש ייחודי הנובע מהחוזה עם משרד הקליטה, ואין לו כל בסיס אחר. המושג 'מקבץ דיור' לקוח מתוך אותו חוזה, ואין לו אחר ורע בתכניות מתאר רלוונטיות, בתקנות התכנון והבניה או בכל מקום משפטי או תכנוני אחר. גם במילון לא מצאנו לו זכר".
הוועדה קובעת עוד, בהחלטה ארוכה יחסית ומנומקת, כי במצב דברים זה - שבו נערך חוזה בלתי תקין עם משרד הקליטה - הרי שהחלטת הוועדה המקומית נופלת אף היא, שכן זו התבססה על החוזה והתירה שימוש חורג ל"מקבץ דיור" המופעל על-ידי משרד הקליטה.
קחטן נקלעה עתה למצב, שבו השקעות גדולות שביצעה בהיקף של עשרות מיליוני ש"ח, עלולות לרדת לטימיון.
ועדת הערר, בראשה עו"ד ענת בירן (רקם) פסקה, כי התנהגות חברת קחטן "לאורך כל הדרך מעידה על ביטחון מצידה כי בקשותיה תאושרנה", הן יחס לגובה המבנה והן ביחס לשימושים שייעשו בו.
מראשית העניין, נכתב בהחלטת הוועדה, נהגה קחתן באופן תמוה. כך, לדוגמא, במארס 1999 היא הצהירה כי היא מקימה על המגרש מבנה רב קומות הכולל לפחות 10 קומות מעל קומה מסחרית, וזאת למרות שבאותה עת היה בידיה רק היתר בניה לבניית מרתף. רק באוגוסט 1999 הוצא לקחטן היתר בניה, ואף הוא ל-4 קומות בלבד.
"הרושם הנוצר הוא כי המשיבה 2 [קחטן] התייחסה אל המשיבה 1 [הוועדה המקומית] כאל חותמת גומי שתאשר את כל ההתחייבויות שלקחה על עצמה, גם כאשר מדובר בנושאים המצויים בשיקול דעת ומחייבים שמיעת התנגדויות. אשר לשימוש החורג - המשיבה 2 ידעה לאורך כל הדרך כי התחייבה כלפי משרד הקליטה/עמידר לתקופת שכירות של 10 שנים, מאחר ואלו היו תנאי המכרז בו זכתה. אם נניח, כי המשיבה 1 התכוונה באמת ובתמים לתנאים ולהגבלות שפרטה בהחלטתה, המסקנה המתבקשת היא כי תנאי המכרז לא הובאו כנראה, לידיעת המשיבה, שטרחה ודנה בבקשה לשימוש חורג לתקופה של 5 שנים בלבד".
יו"ר הוועדה קובעת בהחלטה, כי התנהגותה של קחטן מורה על מחשבה לפיה הוועדה המקומית תאלץ בסופו של דבר לאשר את השימוש החורג לתקופה נוספת, "כשנגד עיניה מצותם של עשרות קשישים שיתגוררו במקום ללא פתרון מגורים אחר. העמדת הוועדה המקומית במצב כזה, תוך שלילית שיקול דעתה והעמדתה בפני עובדות בשטח, היא מצב בלתי נסבל, בייחוד כאשר משך השכירות ידוע מראש למבקשת ההיתר".
בשל כל האמור לעיל, קובעת הוועדה, אין מקום לאשר שימוש חורג בבניין נשוא הערר למטרת "מקבץ דיור". קחטן נקלעת איפוא לסיכון, שבו השקעות גדולות שביצעה בהיקף של עשרות מיליוני ש"ח, עלולות לרדת לטימיון.
