בית המשפט העליון הפך היום (ד', 3.12.03) הלכה בת למעלה מ-10 שנים - הלכת אלבה (רע"א 3765/90), שקבעה כי לא ניתן לבצע המצאת כתב בית דין אל מחוץ לתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל על-פי תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, אלא אם קיים "נתבע" נוסף בישראל.
המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט פירושה מסירת כתב בית דין (כתב תביעה, כתב ערעור, הודעת צד ג' וכו') לידי נתבע הנמצא מחוץ לישראל. היא מהווה תנאי לסמכות בית המשפט בישראל לדון בעניינו של אותו נתבע, ומכאן חשיבותה. נושא ההמצאה אל מחוץ לתחום מוסדר בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי.
תקנה 500(10) קובעת, כי בית המשפט רשאי להתיר המצאה אל מחוץ לתחום, אם "האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה". בפסק הדין בעניין אלבה, קבע השופט שלמה לוין כי היתר המצאה לפי תקנת משנה זו, אפשרי רק אם לצד הנתבע (או צד ג') שבחו"ל קיים נתבע, שניתן לבצע לו המצאה כדין בישראל.
פסק הדין שניתן היום בבית המשפט העליון עוסק בבקשת רשות ערעור שהגיש עורך הדין התל אביבי הוותיק ד"ר משה ויינברג, ממשרד ויינברג דורון ושות', על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב שלא להתיר ביצוע המצאת הודעת צד ג' אל מחוץ לתחום, בתביעה שהוגשה נגד ויינברג, בנימוק שההודעה אינה מתייחסת גם לצד ג' בישראל.
לקוחה לשעבר של ויינברג, שטופלה על-ידי שלוחת משרדו בארה"ב, הגישה נגדו תביעה בשל חיובי יתר, שליחת יד בהוצאות ונזקים שנגרמו לה, לטענתה, בגין הזנחת הטיפול בענייניה. ויינברג ביקש לשלוח הודעת צד ג' נגד עורכת הדין הקנדית קרון ביילס, שנשכרה על-ידי המשרד לטפל בעניינה של נבון. לאחר שבקשתו נדחתה בשתי ערכאות, הגיש את בקשת רשות הערעור.
ד"ר ויינברג טען, כי יש מקום לשוב ולשקול את הפירוש המצמצם שקבע בית המשפט העליון בעבר להוראת תקנה 500(10). הוא הדגיש, כי ההלכה הקיימת אינה תואמת את המציאות, בה נקשרות עסקאות בינלאומיות רבות, מציאות המחייבת לדעתו להרחיב את האפשרות לבצע המצאה אל מחוץ לתחום לפי התקנה.
"חלפו למעלה מעשר שנים מאז ניתן פסק הדין בעניין אלבה, אך נוסחה של תקנה 500(10) נותר כשהיה", כותבת השופטת אסתר חיות בפסק הדין. "לפיכך, ראוי לשוב ולבחון שמא ניתן להגיע למסקנה אחרת באשר לפירושה של תקנה זו. אומר מייד, כי לטעמי לשון התקנה אינו מחייב את הפרשנות שאימץ השופט לוין... נראה, כי ניתן ואף ראוי להעדיף פרשנות אחרת, לפיה 'נתבע' זר בהודעה לצד שלישי יכול להיחשב כבעל דין דרוש או נכון לצורך תובענה המתנהלת בישראל, גם אם באותה הודעה אין בנמצא, בנוסף ל'נתבע' הזר, 'נתבע' שבוצעה לו המצאה כדין בישראל".
"תקנה 500(10) מאפשרת קבלת היתר להמצאה מחוץ לתחום השיפוט, כאשר האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא 'בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה'. שאלת המפתח היא, איפוא, כיצד יש לפרש את המונח 'תובענה', הנזכר בתקנה", כותבת חיות.
"לטעמי, ניתן לפרש את המונח 'תובענה', כמכוון עצמו אל ההליך העיקרי, על ענפיו השונים ובכללם הליכי צד שלישי, שאינם אלא הליכי לוואי לתובענה העיקרית... גישה זו מיישמת שיקולים של מהות להבדיל משיקולים לשוניים צרים, והיא מתיישבת היטב עם המטרה המשותפת המונחת ביסוד הליך ההודעה לצד שלישי, כמו גם ביסוד האפשרות להתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, על-פי תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי".
"מטרה זו עיקרה - הרצון לפתור באופן יעיל, ממצה ושלם ובהליך אחד, מכלול של סוגיות המתעוררות בקשר לאותו עניין. אכן, לצורך השגת מטרה זו קבע מחוקק המשנה, כי ניתן לספח אל התביעה העיקרית הליך נלווה - הוא ההודעה לצד שלישי. לצורך אותה מטרה עצמה, נקבעה בתקנה 500(10) האפשרות להתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, מקום שבו בעל דין זר הינו בעל דין נכון או דרוש בהליך המתנהל בארץ נגד בעל דין, שבוצעה לו המצאה כדין בישראל".
"לפיכך", מסכמת חיות, "אינני רואה מקום להבחין בין צד הדרוש לתביעה העיקרית כנתבע ובין צד הדרוש לתובענה, במובנה הרחב, הכולל גם את ההודעה לצד שלישי כהליך הנלווה לתביעה העיקרית. פירוש תכליתי זה לאמור בתקנה 500(10), אף מתיישב עם הכלל הפרשני, לפיו יש לבחור מבין הפרשנויות השונות הבאות בחשבון מבחינה לשונית, את הפרשנות התואמת את תכלית החיקוק ואת שיקולי המדיניות הכלליים. במקרה שלפנינו, מוליך הפירוש המילולי הצר לתוצאות בלתי רצויות ולהבחנות בלתי מוצדקות בין מקרים שאין ביניהם הבדל אמיתי. על-כן, נראה כי אין לאמצו עוד".
את עו"ד ביילס ייצגו עו"ד דור שחם ונטעלי זלצר.
רע"א 5150/02 עו"ד ד"ר משה ויינברג נ' עו"ד קרון ביילס ואח' 