ילדים שהוריהם התגרשו מפתחים תופעות כגון: אי השלמה עם הגירושים, ירידה חדה בלימודים, עצבות, נטיות אובדניות במספר מקרים קשים במיוחד ופנטזיה מתמשכת להחזיר את ההורים למסגרת נשואים. כך עולה (יום ד', 17.12.03) ממחקר שערכה אוניברסיטת דרבי.
תוצאות המחקר עוד הראו, כי קיים חשש כבד מבעיות תפקוד בחיי היום יום מצד הילדים עד כדי ירידה חדה בתפקוד השוטף. לדברי חוקרי דרבי, היו תופעות בולטות נוספות שעלו במהלך השיחות והמפגשים שקוימו עם הילדים כמו: התנכרות למשפחה המורחבת, לחברים של ההורים, לחברים מבית הספר וזאת תוך הסתגרות עצמית.
המחקר נערך בקרב 31 ילדים להורים גרושים במשך שנה ובדק כיצד מתמודדים הילדים עם הגירושין ואיך המצב השפיע על חייהם. לצורך המחקר, חולקו הילדים לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה נכחו ילדים להורים גרושים שעברו את הגירושין או היו במהלך תהליך הגירושין עצמו ואילו בקבוצה השניה השתתפו ילדים הנמצאים כארבע שנים לאחר מועד הגירושין הרשמי ואשר היה מסוגל להתראיין ולהביע דעות על הנושא לאחר המשבר באופן שקול.
על-פי המחקר, נראה כי אצל כל הילדים הנמצאים בתווך הגילאים שבין 11 ל-17, אובחנו מספר בעיות מרכזיות. מחציתם דיווח על מחשבות אובדניות ברמות שונות שחלפו בראשם בעת ולאחר קבלת הידיעה על הגירושים מההורים.
כמו-כן, נמצא שכאשר תהליך הגירושין התנהל באופן מקצועי ובני הזוג היו רגועים והשלימו עם התהליך לאחר התייעצות והדרכה והשלמה עם הגירושין, עדיין המחשבות האובדניות לא נטשו את הילדים. בתהליך של הורים שהגיעו רגועים ומשלימים עם התהליך, נמצא שהאובדן היה רגוע יותר אצל הילדים ולכן לא היתה קיצוניות. זאת בהשוואה להורים שהגיעו תוך כדי תהליך ריב ומדון וכעס הדדי. בנוסף, היו מספר לא מועט של מקרים בהם אובחנה הסתה מכוונת מצד הורה כלפי בן זוגו לשעבר על-ידי הסתת הילדים בעיקר אצל הצעירים יותר והדבר השפיע קשות על התנהגות הילדים.
יחד עם זאת, נמצא כי אצל חלק מהילדים אשר נמצאים בגיל המעבר, ישנה תופעה כללית של ירידה ברמת הלימודים, תוך חוסר ריכוז ותחושת דחייה קשה. מרבית התלמידים ביקשו באורח נחרץ שלא לדווח על הגירושין למנהלת בית הספר וזאת בעיקר מחשש לדימוי חברתי בעייתי בקרב בני כיתתם ושכבתם. חלק מהילדים ניסה לבחון את נאמנות המערכת החינוכית עד הגבול האפשרי והפגין חוסר רצון מוחלט להמשיך ללמוד.
מהמחקר עולה, כי אצל כל הילדים הסימן הראשון לבעיות בחינוך היה: היעדרות מלימודים ואי הכנת שיעורים או אי קבלת מטלות והתרחקות חברתית. ככל שהילדים היו מבוגרים יותר תופעות אלו הצטמצמו.
ד"ר חנה בר-ישי מאוניברסיטת דרבי ציינה, כי ניתן לאתר חלק מתופעות אלה מוקדם יחסית ולנסות להתמקד בטיפול בבעיה בעת גילויה.
אחת הבעיות החמורות שעלו במחקר נגעה "לאשמה" שהילדים הטילו על עצמם בגלל גירושי ההורים. בעיה זו היתה בולטת באופן משמעותי מהכעס כלפי ההורים, מהחשש לפירוק המשפחה, אפילו מהחשש לניתוק אפשרי מאחד ההורים בעקבות הגירושין. במספר מקרים הילדים האשימו את עצמם גם במאבק הכלכלי שהתפתח בין ההורים למרות שהיו רק עדים למאבק ולא מעורבים בו בשום צורה.
הפסיכולוגית שרון זיו מאוניברסיטת דרבי ציינה, כי היו מספר מקרים, בודדים יחסית, בהם הגירושין היו הקלה אם כי לאחר פרק זמן מסוים של עיכול "הבשורה". במקרים אלה מערכת היחסים בין ההורים היתה בעייתית עוד לפני ההחלטה על הגירושין ולכן תחושת הילדים היתה של אבל ואובדן, אך ללא נזק נפשי.
לדבריה, יש לציין שבגיל מבוגר יותר, מספר שנים לאחר הגירושין ותוך התבגרות נפשית וראיה מפוקחת יותר, ציינו מספר נחקרים כי הגירושין היו : "החלטה נבונה מצד ההורים למרות הכאב והטראומה שבעצם שמיעת הידיעה".
המחקר גם העלה שילדים אשר היו במשמורת משותפת של ההורים, תפקדו טוב יותר לאחר עיכול המכה, בהשוואה לילדים שהמשמורת עליהם לא היתה משותפת. בגיל צעיר יותר נמצא שמשמורת משותפת, לדעת הילדים, העניקה להם תשומת לב גבוהה יותר מכפי שקיבלו מההורים לפני הגירושין.