בית המשפט העליון הורה (יום ד', 31.12.03) לעצור מחדש את איש העולם התחתון, יעקב אלפרון, ולהותירו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בכך, קיבל בית המשפט את ערעור המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, לשחרר את אלפרון בתנאים מגבילים, ואף הביע ביקורת על סירובו של בית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע החלטתו לשחרר את אלפרון למעצר-בית, כדי שהמדינה תוכל להגיש ערר על ההחלטה.
נגד יעקב אלפרון ושמואל זלמנוביץ' הוגש כתב אישום, המייחס להם שני אישומים, העוסקים בשתי פרשיות סחיטה שונות.
האישום השני (והראשון בזמן) על-פי כתב האישום, בחודשים נובמבר 2002-אפריל 2003 פנה לאלפרון אדם בשם ג'רפי, בעל עסק לממכר פרחים, וביקש ממנו שישוחח עם מתחריו העסקיים אשר התנכלו לו ולעובדיו, ויבקשם לחדול ממעשיהם. על-פי הנטען, הוסכם כי ג'רפי ישלם לאלפרון סכום כסף בלתי ידוע תמורת "אבטחה" בדוכן הפרחים וכי עבור כל דוכן פרחים נוסף שיקצה אלפרון לג'רפי, הוא יקבל 20% מרווחי הדוכן.
ואכן, נטען, אלפרון הביא לכך שמתחריו של ג'רפי יחדלו ממעשיהם, וסמוך לאחר מכן דרש כי ג'רפי ישלם לו עבור כל יום עבודה בדוכן הפרחים 1,500 ש"ח וכן 750 ש"ח על הצבת שומרים, ואף הקצה לג'רפי דוכני פרחים נוספים במספר עמדות, עבורן שילם ג'רפי למשיב סכום כסף לא ידוע. על-פי הנטען, בשלב מסויים בא ג'רפי למשרדו של אלפרון והודיע כי אינו מעוניין להמשיך לעבוד בדוכנים הנוספים, ולפיכך הוא מבקש להפסיק את התשלומים, דבר שעורר את חמתו של אלפרון.
באותה פגישה, הציג אלפרון את ג'רפי בפני זלמנוביץ', באומרו שג'רפי הוא שותפו בעסקי הפרחים, ובסמוך לאחר מכן קשר עם שמוליק זלמנוביץ' קשר לסחוט באיומים את ג'רפי. כן נטען, כי לשם קידום הקשר, נפגש שמוליק (ואחר מטעמו) עם ג'רפי וכי במהלך מספר שבועות העביר המתלונן לשמוליק סכומי כסף שונים, תוך ששמוליק מאיים עליו כי אם לא ישלם לאלפרון, "יהיו לו צרות" ו"הצבא של אלפרון" יחטוף לו את הכסף, כי "לא כדאי לו להסתבך עם האלפרונים, כי הוא יכול לחטוף כדור בראש" וכי "עדיף לו לשלם לאלפרון כי הוא יכול לשלוח אליו אנשים מטורפים".
האישון הראשון (והשני בזמן) באישום השני נטען, כי אלפרון היה שותף לעסקה לכריית חול שנעשתה על-ידי חברה בשם יהלי, עם בעל חברה העוסקת בכריית חול בשם בן-אברהם (להלן: המתלונן). על-פי הנטען, לאחר שעסקה זו נקלעה לקשיים, הגיעו הצדדים לפשרה לפיה יחזיר בן-אברהם לחברת יהלי 70,000 דולרים בשבעה תשלומים חודשיים. ואולם, באוקטובר 2003 התקשר בן-אברהם לאלפרון והודיע כי אינו יכול לעמוד בתשלום הראשון, אך אלפרון הורה לו לעמוד בתשלום החוב במועד שנקבע. עוד נטען, כי משהתברר לאלפרון שבן-אברהם מתקשה לעמוד בהחזר הכספים, קשר אלפרון קשר עם שמוליק זלמנוביץ' לסחוט באיומים את בן-אברהם, על-מנת להביאו לשלם את חובו.
כן נטען, כי שמוליק זלמנוביץ' התקשר לבן-אברהם והורה לו להגיע לפגישה עימו ועם אלפרון, וכי ביום 13.11.03 נפגש בן-אברהם עם שמוליק במלון סיטי טאוור, והשניים שוחחו על החוב. בשלב מסויים, כך נטען, הצטרף אליהם אלפרון ודרש מבן-אברהם לשלם לו את חובו, תוך שהוא מציין כי אינו אוהב את הדרך בה הוא מביט בו ואיים עליו כי "יקבל בוקס בפנים" וכי בפגישה הבאה "יקבל נבוט בראש".
עוד נטען, כי סמוך לאחר המפגש, שוחח בן-אברהם עם אלפרון בטלפון וזה הורה לו להמשיך במגעים עם זלמנוביץ'. כן נטען, כי במהלך הימים הבאים שוחח זלמנוביץ' עם בן-אברהם מספר פעמים ודרש ממנו לשלם את החוב תוך שהוא מאיים לפגוע בו, במשפחתו וברכושו.
המחוזי משחרר את אלפרון למעצר-בית שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, חאלב כבוב, הורה לעצור את שמוליק זלמנוביץ' עד תום ההליכים נגדו, אולם בעניינו של אלפרון, החליט להסתפק בחלופת מעצר של מעצר-בית מוחלט בכתובת מרוחקת לפחות 30 ק"מ מכתובת מגוריו, תוך שהוא קובע תנאים נוספים לשחרור. השופט נימק החלטתו בכך, "שקיימת חולשה לא מבוטלת בחומר הראיות".
השופט כבוב התמקד בשתי שאלות באשר לאישום הראשון (השני בזמן). האם שמוליק זלמנוביץ' פעל על דעתו ובשמו של אלפרון, או שמא פעל באופן עצמאי; והאם המפגש במלון סיטי טאוור בין בן-אברהם לאלפרון היה אקראי ובלתי מתוכנן, כנטען על-ידי סנגורו, עו"ד שי נודל, או שההיפך הוא הנכון.
לגבי האישום השני, קבע השופט כבוב כי אמנם קיימות ראיות לכאורה הן נגד שמוליק והן נגד אלפרון, וכי יש יסוד להניח כי באישום זה אכן פעל שמוליק על דעתו של אלפרון, כידו הארוכה. ואולם, בשל מחדלי המשטרה והפרקליטות לגבי האישום השני, שעה שלא נקטו כל פעולה ביחס לפרשה זו משך חודשים מספר ואף הסכימו לשחרורם של השניים ממעצר, קבע בית המשפט שעל-אף קיומן של ראיות לכאורה, אין מקום לעצור את המשיבים עד תום ההליכים רק בשל אישום זה.
השופטת בייניש מקבלת את ערר המדינה המדינה הגישה ערר על ההחלטה לשחרר את אלפרון למעצר-בית, והשופטת דורית בייניש קיבלה את הערר, לאחר שקבעה כי קיימות ראיות לכאורה למעורבותו של אלפרון גם בפרשה המתוארת באישום הראשון.
בייניש קבעה, כי "המסוכנות והחשש לשיבוש הליכי משפט הטבועים בעבירה של סחיטה באיומים, אינן מתייחסות אך למקרים בהם נסחטים כספים מאזרח תמים מן השורה, מבלי שלנאשמים יש זכות שבדין לאותם כספים. קביעות אלו תקפות, גם כאשר נטען כי הסחיטה באיומים נעשית על-מנת לגבות חובות לגיטימיים".
"מהבחינה העובדתית", הוסיפה בייניש, "קשה לראות על מה סמך בית המשפט קמא את מסקנתו, כי גרסתו של אלפרון ניצבת איתן מול גרסת התביעה. עיון בהודעת אלפרון מלמד, שאלפרון לא מסר גרסה משלו לאירועים המיוחסים לו, אלא הסתפק בהכחשה כללית וסירב להשיב על רוב השאלות שהוצגו לו, לרבות על השאלות הנוגעות לטיב יחסיו עם שמוליק ולמפגש המיוחס לו במלון סיטי טוואר".
בייניש ציינה, כי אמנם "תמלילי השיחות שהוקלטו בין בן-אברהם לשמוליק, אמנם מחזקים לכאורה את טענתו של בן-אברהם, כי שמוליק סחט אותו באיומים לשם קבלת כספי החוב". ואולם, "בהתחשב בעובדה שבן-אברהם ידע שהשיחות מוקלטות ושמוליק לא ידע זאת, טוענת ההגנה שהדבר מחזק את גרסתה, לפיה פעל שמוליק באופן עצמאי לשם קידום האינטרסים האישיים שלו ולא כשלוחו של אלפרון. גרסה זו מתבססת על הטענה, כי שמוליק השקיע אף הוא בעסקת כריית החול ועל כן פעל להחזרת החוב שהיה לבן-אברהם כלפיו בלבד".
"דא עקא, שהרושם הלכאורי מהשיחות הוא ששמוליק זהיר ומנסה להרחיק את אלפרון ממעורבות בפרשה, ואף-על-פי-כן אמירות שונות שלו מצביעות דווקא על מעורבות אלפרון".
ביקורת על החלטת ביהמ"ש המחוזי בסיום דבריה, מותחת בייניש ביקורת על השופט כבוב, שלא נענה לבקשת המדינה לעשות שימוש בסמכותו ולעכב את ביצוע החלטתו לשחרר את אלפרון למעצר-בית, דבר שנהוג לעשות כאשר המדינה היא שמבקשת זאת. "תכליתה של סמכות זו, היא לאפשר למדינה להעמיד את החלטת שחרורו של הנאשם בפני ביקורתה של ערכאת הערר, בטרם ישוחרר הנאשם ממעצר".
כבר "נפסק", מציינת בייניש, "כי על בית המשפט אשר החליט על השחרור 'לשקול היטב-היטב' עד שמסרב הוא לבקשת המדינה לעשות שימוש בסמכות לעכב את החלטתו".
"אלפרון משוחרר אפוא ממעצר מזה כשבוע, ועובדה זו כשלעצמה מחייבת בחינה מדוקדקת אם יש מקום להחזירו למעצר". ולמרות זאת, "משמצאתי בסופה של בחינת חומר הראיות כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של המשיב, הרי נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו והחשש הממשי לשיבוש הליכי משפט, דין הערר להתקבל. אשר על כן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים במשפטו".
בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' יעקב אלפרון