3 שנים לאחר המהומה הציבורית שעורר הכרוז שפרסם המורה ישראל שירן, סמוך ליום הזכרון לרצח רבין, ובו קרא שלא ללמד את "מורשת רבין" בבתי הספר, בא לסופו הסיפור, בהחלטה של בית משפט השלום בירושלים, שקבע כי השעייתו של שירן היתה משוללת סמכות. עוד נקבע, כי שירן יפוצה בסך של 47,500 ש"ח.
ישראל שירן הוא איש חינוך, ששימש כמחנך וכמנהל חינוכי של לימודי היהדות בבית הספר מוריה-ברקאי בחיפה, המצוי בפיקוח משרד החינוך, אך הועסק באופן ישיר על-ידי עמותת מרחביה.
כחודש לפני יום הזכרון לרצח רבין של שנת 2000, הפיץ שירן מכתב בקרב מורים, מנהלים ואנשי חינוך, במטרה שיחתמו עליו ושיוגש כעצומה לשר החינוך דאז, ראש הממשלה אהוד ברק. דבר הפצת העצומה התגלגל לפתחה של השרה דאז, פרופ' יולי תמיר (עבודה), וזו העבירה העתק ממנה לאמצעי התקשורת, והדבר זכה לתהודה ציבורית רבה.
בעקבות ההד הציבורי, הורו משרד החינוך, מנכ"לית המשרד דאז, שלומית עמיחי ומנהל מחוז חיפה, אהרון זבידה, לעמותת מרחביה להשעות את שירן מעבודתו, וכך עשתה. לאחר בירור שערכה עימו, קבעה העמותה חד-משמעית, כי אין מניעה שהתובע ימשיך בעבודתו החינוכית בבית הספר ואף הביעה את תקוותה כי בכך תוכל הפרשה לבוא על סיומה.
לאחר שנושא ההשעיה הגיע לוועדת החינוך של הכנסת, נסוג משרד החינוך מדרישתו ששירן יחזור בו מדבריו, ולאחר התערבות ח"כ זבולון אורלב, הוחזר שירן לעבודתו.
התובע: פגעו בשמי הטוב והשמיצו אותי בתביעתו, שהוגשה באמצעות עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, טען שירן כי הנתבעים פעלו תוך שקילת שיקולים לא ענייניים ותוך כדי אפלייתו על-רקע פוליטי, ובניסיון לסתום לו את הפה. עוד טען, כי "כי ההשעייה פגעה בשמו הטוב והסבה לו נזקים כבדים, הן בתחום האישי, הן בתחום התעסוקתי, והן בתחום המקצועי. לטענתו, ההשעייה השחירה את פניו וגרמה לכך שבתי ספר שונים בחרו שלא להעסיקו למרות היותו אחד ממספר מורים בודדים אשר משמשים כמדריכים פדגוגיים, על-פי שיטת 'ברקאי' הייחודית (מיסודו של הרב קוק זצ"ל)".
עוד טען שירן, כי שלומית עמיחי השמיצה אותו, לאחר שבראיונות לכלי התקשורת האשימה אותו שהתקשר אליה באישון לילה ואיים על חייה. שירן אמד את סכום נזקיו ב-250 אלף ש"ח.
הנתבעים: התובע הפר את ההוראות ולא נגרם לו כל נזק הנתבעים טענו, באמצעות עו"ד ארז פדן מפרקליטות מחוז ירושלים, כי התובע פעל בניגוד לדין בהכניסו נושאים השנויים במחלוקת פוליטית אל תוך שערי בית הספר ויזם התארגנות פוליטית של מורים בכל מערכת החינוך, לשם שיבוש יום הזיכרון של ראש הממשלה המנוח שנקבע בחוק. עוד טענו, כי שירן הפר את ההוראה האוסרת עליו להיכנס לבית הספר בזמן ההשעיה ואת האיסור להתראיין בכלי התקשורת.
בכל מקרה טענו, כי פעלו בסבירות ובתום-לב, ללא שקילת שיקולים פסולים או זרים, וכן ביקשו מבית המשפט לאמץ גישה זהירה, בעת הטלת אחריות בנזיקין על רשויות המדינה. לבסוף טענו, כי מדובר בתובענה קנטרנית, שכן בין היתר, בפועל, לא נגרם לתובע שום נזק, והוא אף לא הצליח להוכיח את נזקיו התיאורטיים.
העצומה: מורשת רבין היא מורשת של כניעה והתרפסות בין היתר, נאמר בעצומה שהפיץ שירן בחדר המורים: "'מורשת רבין' הינה למעשה 'מורשת' של כניעה והתרפסות והחמור מכל 'מורשת' של מסירת נשק חם לידי האויב הערבי/פלשתיני, המכוון בימים אלה ממש את אותו הנשק לעברנו ולעבר ילדנו ובתינו ומכאן המסקנה הברורה, הכואבת והמתבקשת מאליה: רבין האיש ו'דרך השלום' שלו הם שהביאונו למצב חמור ובלתי נסבל זה, כשלנגד עיננו מתרחשת ממש מלחמה בכל מרחבי ארצנו (על מידת אחריותם של השותפים הנוספים לדרך לא נדון כמובן במכתב זה).
"אנו, מנהלים, מורים ואנשי חינוך מהחינוך הממלכתי והממלכתי דתי מבקשים ממך לעשות 'חשבון נפש', שיובילך
כך אנו מקווים לקום ולהודות קבל עם, עדה ועולם כי: 'רבין האיש ומורשתו' אינם עוד עניין ללמוד ועיון אצל כלל הציבור ובפרט אצל אנשי החינוך בארץ ותלמידיהם וביום בו נרצח רוה"מ רבין ז"ל, לא תהיה כל הנחייה מצד גורמים במשרד החינוך לקיים עצרות זכרון וחשבונות נפש למיניהם וכן מצפים אנו שלא תינתן הנחייה לתלות את תמונת רבין ז"ל בשער בת רבים. (כמובן שאין זה ראוי ביום זה דווקא להביע את דעתנו המובנת מתוך מכתב זה על - 'רבין ומורשתו...).
"לא נסכים בשום פנים ואופן, שאיש שמסר כלי מלחמה לאויב העומד עלינו לכלותינו, יהיה האיש שנדון במורשתו, דרכו ואישיותו וזאת - חשוב להדגיש, למרות הזעזוע הגדול מעצם מעשה הרצח המתועב ועל זאת ראוי ואף חובה לשוחח, להתייחס ולהוקיע את המעשה והעושה!!!".
ביהמ"ש: התובע לא התכוון לפגוע ברבין האיש אולם קרא לעבור על חוק יום הזכרון השופט דוד מינץ מציין, כי על-אף חילוקי הדיעות, שירן הדגיש לאורך כל העימות עם אנשי משרד החינוך, מתחילתו ועד סופו, כי מעולם לא היתה לו כל כוונה לפגוע "ברבין האיש", אלא אך על מורשתו ועל האסון שהמיט על המדינה בעקבות "הסכמי אוסלו". בעדותו במשפט אמר, "מעולם לא עלה בדעתי להסיר את יום הזיכרון לזכר רבין, ואפשר לבדוק שנים קודם לכן. מעולם לא עלה בדעתי לפקפק בנושא הזה".
עם זאת, קיבל השופט את טענת הנתבעים, לפיה שירן יצא בפירוש נגד חוק יום הזיכרון ליצחק רבין, התשנ"ז-1997, וההנחיות שהוצאו בעקבותיו, וקרא מפורשות לעבור על החוק. מההנחיות והחוק עולה, "כוונת המשרד היתה להנציח את זכרו של יצחק רבין ז"ל, תוך קיום דיון שהוא דווקא בתחום הקונצנזוס, ולא דיון פוליטי השנוי במחלוקת בקרב הציבור בישראל".
"עיון בהוראות חוק יום הזיכרון מגלה, כי החוק אינו כולל כל הנחייה להתייחס במסגרת העלאת זכרו של רבין ז"ל, לעמדותיו הפוליטיות - עמדות אשר אכן שנויות במחלוקת הציבור. גם מהנחיות חוזר המנכ"ל, לא ניתן ללמוד אחרת", קבע השופט מינץ.
חופש הביטוי חל גם בין כותלי בית הספר באשר לשאלת חופש הביטוי, קבע השופט מינץ, כי "המעמד של מורה, נושא בחובו מערכת של זכויות וחובות מיוחדות... חובות אלה כוללות, בין היתר, למשל, את חובת הנאמנות ומצוות המשמעת, את האיסור לקבל מתנות בקשר לעבודה, ועוד. יש מבין חובות אלו המשליכות על חופש הביטוי של המורה... כבר מימים ימימה נקבע כי אין פוסלים מורה, או מי שמכין עצמו להיות מורה, בשל דעותיו הפוליטיות ופעילותו הפוליטית בלבד. בית המשפט גם קבע, כי יש צורך להרחיק את התעמולה הפוליטית מבית הספר".
"אכן", הוסיף השופט מינץ, "קיים איסור לערוך תעמולה בקרב תלמידים, אבל מעבר לכך, מורים הם גם אזרחים, והאיסור על הבעת דעתם הפוליטית מול תלמידיהם אינו דומה לאיסור להביע את דעתם בחדר המורים פנימה. בדומה לכך, יהא זה מרחיק לכת לאסור על מורה להביע את דעתו הפוליטית מחוץ לכותלי בית הספר. נדמה לי גם, כי יהיה זה בבחינת הטמנת הראש בחול, להעלות על הדעת כי מורים בחדר המורים לא ישוחחו ביניהם על כל ענייני דיומא, כולל העניינים השנויים במחלוקת פוליטית חריפה ביותר".
"נראה לי גם, שתוכן העצומה עצמה וההתבטאויות הכלולות בה, אינם חורגים מהתבטאויות רבות שאנו עדים להם, מידי יום ביומו, בראשי החוצות ובכל אמצעי התקשורת למיניהם. הסובלנות הציבורית והשלטונית של המדינה ושל החברה הישראלית יכולה לשאת, והיא אכן נושאת בפועל, בדברים ובהבעת דעות חמורים בהרבה מאלו שהשמיע התובע בעצומה. הדעה עצמה שהביע התובע בעצומה, גם היא נחלת לא מעט אנשים".
מנגד, "מדובר בשימוש בבית הספר ובמערכת הפריסה של בתי הספר בכל הארץ, ככלי לקידום והפצה של רעיון פוליטי מובהק, כשרעיון זה, אף אם הוא לגיטימי כשלעצמו מבחינה ציבורית ואישית (ועל-כך איני מביע עמדה), הוא עומד בניגוד מוחלט, לא רק לתוכנית הלימודים, אלא גם קורא לעבור על החוק. בכך, עבר התובע את הגבול הדק הקיים בין חופש הביטוי המותר לבין זה האסור-בתוך מערכת החינוך. שאלה היא, אם התובע היה פועל לקידום רעיון אחר (בלתי פוליטי בעליל, כדוגמת הפצת הרעיון של שימוש חוקי בסמים), היה מקום להגביל את חופש הביטוי שלו".
"עם כל זאת, וחרף המסקנות, לנוכח מעמדו האיתן של חופש הביטוי, וההלכה לפיה יש להגבילו רק כאשר ישנה הסתברות קרובה בדרגה ודאית לפגיעה באינטרס ציבורי נוגד, יש לבחון את תגובת הנתבעים וסבירותה למעשיו של התובע. ואקדים את המאוחר, כי אפילו אם ניתן היה להגדיר את מעשיו של התובע כפי שנתבקש ללמוד על-ידי ב"כ הנתבעים, כאילו 'פניו היו לקראת התססת המערכת', נדמה כי השעייתו לא היתה כדין".
הסמכות להשעות את שירן והעובדה שלא נערך לו שימוע בשלב הזה, חיפש השופט מינץ אחר מקור חוקי המקנה למשרד החינוך סמכות להשעות את שירן מעבודתו, באשר הדבר פוגע בחופש העיסוק שלו, שהיא זכות יסוד בה ניתן לפגוע רק מכוח הסמכה מפורשת בחוק (על-פי פסקת ההגבלה). מאחר ושירן לא היה עובד משרד החינוך, הרי שחוק שירות המדינה (משמעת) אינו חל עליו. גם ניסיונותיו של בית המשפט למצוא מקורות חוקיים אחרים, כמו חוק פיקוח על בתי ספר ותקנון שירות עובדי הוראה.
לאחר שסקר מספר מקורות אפשריים, וציין כי מנכ"לית משרד החינוך פעלה בתום-לב ומבלי שידעה שאין לה סמכות חוקית להשעיה, קבע השופט מינץ, כי "החלטתה היתה פסולה ממילא, גם לו יצויר כי עמדה בתנאי חוק הפיקוח להורות על השעייתו של התובע, וזאת מכיוון שנפל פגם שורשי אחר בהליך ההשעיה, והוא הפגיעה בזכות הטיעון (זכות השימוע) של התובע".
בעניין אי-קיום זכות השימוע, ציין מינץ, כי "לא ניתן להתעלם במקרה זה מהפגיעה בזכותו של התובע להביע את טענותיו טרם הושעה, שכן נמצא כי הוא הושעה על אתר, ללא דין ודברים עימו".
"עצם ההחלטה להשעות את התובע", ציין מינץ, "במיוחד לאור תפקידו ומעמדו כמנהל חינוכי, ולאור מהותה של 'העבירה' שיוחסה לו, היה בה כדי להדביק בו כתם, בלתי נצרך בנסיבות העניין". גם השימוע המאוחר שנערך בדיעבד על-ידי העמותה, לא נשא פרי, באשר הנתבעים דחו את המלצות העמותה להשיב את שירן לעבודתו.
מידתיות וסבירות ההרשעה בשלב זה, בחן השופט מינץ האם עומדת ההשעייה במבחני המידתיות והסבירות. "לשם כך", קבע, "יש להבין מה היתה התכלית ההשעייה, כלומר, מה קיוותה הגב' עמיחי להשיג באמצעות ההשעייה ומדוע לא נבחרה סנקציה אחרת, קלה יותר".
"בפשטות", השיב מינץ, "די ברור כי את המטרה (הדאגה לכך שיום הזיכרון יעבור באופן תקין), ניתן היה להשיג באמצעי פוגע פחות ואף מתאים יותר מאשר האמצעי שנבחר (השעיית התובע)... מה הועילה אפוא, ההשעיה, זולת 'הענשת' התובע, באופן בלתי מידתי למעשה שעשה, בדיוק לשם 'למען יראו וישמעו' או בלשון 'מעודנת' יותר - למען 'הנראות'. אם אכן המטרה היתה למזער את נזקי העצומה, הנתבעים יכלו למשל להפיץ לאלתר (ולו בפקס') הודעה חד משמעית מטעמם תוך כדי מתן הנחיות ברורות כיצד לנהוג ביום הזיכרון הקרב ובא".
"גם לעניין חומרת סנקציית ההשעייה, נראה כי הנתבעים לא נתנו עליה מספיק את הדעת", הוסיף מינץ, לאור עדותה של המנכ"לית עמיחי, לפיה "השעיית מורים אינו דבר הנעשה בשגרה במשרד החינוך".
עם זאת, ציין השופט כי גם שירן הפר את ההנחיות, נכנס לבית הספר בתקופת ההשעיה והתראיין לתקשורת למרות האיסור.
בשולי הדברים, ציין השופט: "לכתחילה, העצומה הופצה בעילום שם וכאשר פרצה לתקשורת, היה זה רק התובע שהסכים להזדהות קבל עם ועדה ככותב העצומה. לטעמי, יש דווקא לשבח את התובע על-כך שבחר לקחת אחריות ולעמוד מאחורי דבריו. זוהי משמעותו האמיתית של חופש הביטוי במדינה דמוקרטית".
לשון הרע על שירן השופט מינץ דחה את טענות שירן לגבי לשון הרע שהוציאו נגדו הנתבעים וכן דוברת משרד החינוך דאז, רבקה שרגא. השופט קבע, כי נוכח העדויות שניתנו בקשר לנסיבות מתן התגובה על-ידי הדוברת שרגא, שטענה שהדברים נאמרו שלא לציטוט וכי העיתונאים בחרו "ציטוטים" חד-צדדיים אותם שילבו בכתבותיהם, "נראה כי אין ממש בטענתו [של שירן] כי הוצא כנגדו לשון הרע".
סיווג עילת התביעה השופט מינץ נאלץ גם לסווג את עילת התביעה. הצדדים הסכימו כי מדובר בעילה מהמשפט המינהלי-ציבורי ולא מתחום המשפט הפרטי. "נדמה, כי מקרה זה כמעשה מינהלי, נכנס לגדרו של אותם מקרים שיש בהם כדי למצוא אחריות בנזיקין בפתחו של הרשות", וזאת בשל הפגמים הרבים שנפלו במעשיהם של הנתבעים.
באשר לטענת התובע, כי עילת התביעה מבוססת גם על הפגיעה בזכויותיו החוקתיות, ציין מינץ כי "חוקי היסוד אינם כוללים הוראות מיוחדות לענין הסעד לו זכאי הנפגע כאשר נפגעת אחת מאותן הזכויות המעוגנות בחוקים אלו... בעניין זה, דומה שטרם נאמרה המילה האחרונה ונתגבשה הלכה מנחה ומחייבת". לבסוף החליט מינץ, כי "יש מקום ולוּ כתנא דמסייע, לראות בפגיעות אלו כמצטרפות וכמוסיפות משקל לעילת התביעה הקיימת והמבוססת ממילא על רשלנות".
הפיצויים לאחר שקבע כי ההפסד בגין אובדן העבודה של שירן במשך שנתיים עמד על-סך 60,000 ש"ח, פסק השופט מינץ לשירן מחצית מן הסכום. עבור עוגמת הנפש, הוסיף השופט 10,000 ש"ח נוספים, וכן השית את הוצאות המשפט של התובע על הנתבעים, בסך 7,500 ש"ח.
ת.א. 10451/01 ישראל שירן נ' משרד החינוך ואח' 