עופר נמרודי דורש מפרקליטת המדינה עדנה ארבל לפרסם הבהרות ולהתנצל על דברים שאמרה, בראיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערץ 2.
מכתבו, בנושא זה, נחשף עתה (יום א', 11.11.01) במסגרת הערעור שהגיש לבית המשפט העליון על גזר הדין במשפטו.
נמרודי מתייחס לדברים שאמרה עדנה ארבל באותה תוכנית - שבהנחיית העיתונאית שלי יחימוביץ. באותה תוכנית השתתפה העיתונאית דנה וייס. דבריה של ארבל כיוונו לעברו של עופר נמרודי - כאילו חמשת עדי המדינה שינו הודעותיהם בבית המשפט, במהלך משפטו, בעקבות איומים עליהם. עותק המכתב אל ארבל, שיפורט להלן, שוגר אל היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין.
"היה לי קשה מאוד להשתחרר מההתרשמות", כותב פרקליטו, עו"ד דן אבי-יצחק, "הן בעת שצפיתי בראיון והן בעת שבדקתי את עצמי על-ידי קריאת התמליל, כי משמעות הדברים שאמרת, ועל כל פנים כך יש לפרשם, היא שהמשפט הפלילי נגד מר עופר נמרודי נסתיים כפי שנסתיים משום שעדי המדינה חששו, כביכול, להעיד אמת, וזאת משום שמר עופר נמרודי או מי מטעמו איימו עליהם או הפחידו אותם או השפיעו עליהם לרעה, כביכול. כל מי ששוחחתי עמו בעניין זה, אמר לי, מיוזמתו, כי זו גם התרשמותו שלו".
במכתבו הציג אבי-יצחק את הדברים של ארבל, הטעונים עתה הבהרות והתנצלות מצד ארבל (ציטוט):
"עכשיו, השאלה מה הביא את העדים האלה לסתור או לפחד או לחשוש, זאת שאלה שצריכה להישאל ובוודאי שהיא מחייבת בדיקה. אני לפחות יודעת ומתוך הפרוטוקול, שלפחות יגאל תם למשל, הוגש זכרון דברים שהוא אמר או מפחד, אני מאויים. הוא לא אמר מי מאיים עליו, הוא לא אמר ממי הוא מפחד, אבל בוודאי צריכים לבחון את הדברים האלה. מה שחשוב שנשאל את עצמנו מה קרה כאן, איך קרו הדברים, למה העדים...".
ובהמשך דברייך בראיון:
"יכול להיות שבית המשפט היה משתכנע שהיו כאן איומים, היו כאן אמצעים פסולים וכו'";
ובהמשך:
שלי יחימוביץ: "אבל עדנה ארבל. את אומרת כאן דברים מאוד חמורים. את אומרת שאותם ארבעה עדים חזרו בהם מעדותם, ואת רומזת רמז מאוד עבה לכך, שהיתה עליהם השפעה, איומים. מה קרה שם בדיוק? למה ארבעת העדים האלה חזרו בהם מעדותם?"
ארבל: "אני לא אמרתי שעל כולם היו איומים. אני אמרתי שבהחלט יש שאלה, שראויה להישאל מה קרה או מה גרם ומדוע יש סתירות ביניהם, או מדוע יש בפרוטוקול עדות אחת על עד אחד, אני יודעת, שאמר שהוא פוחד או חושש וכו'".
ובהמשך (ארבל):
"... ולנסות להביא את העדים האלה, כולל היה הסיפור הזה של יגאל תם, עם כל הניסיונות שלו, אתם זוכרים טוב מאוד, הוא חולה והוא לא יכול והצגות כאלה או ואחרות, ניסינו מכאם וניסינו ולהעלות את העדים ולנסות לשכנע את בית המשפט לקבל את ההודעות בחלק מהעדויות, הכל נעשה כאן, אין לי ספק בזה...".
במכתבו של אבי-יצחק, המחזיק 12 עמודים, טוען אבי-יצחק כנגד ארבל כי דבריה אינם עלים בקנה אחד, לא עם העובדות ולא עם האמור בפרוטוקול בית המשפט: "התעלמת מהעובדה, שהיתה ברורה וגלויה לעיני כל, כי מי שנכח בבית המשפט, שכל עדי המדינה השתדלו בעדויותיהם להזיק ככל האפשר לנאשם, וכי הסתירות והפירכות בעדויותיהם בלטו גם לעין כל מי שטרח לעיין בעדויותיהם במשטרה".
"אמרת בראיון כי הפרקליטות ניסתה, בחלק מהעדויות, לשכנע את בית המשפט לקבל את ההודעות של העדים. כן אמרת, כי יכול ובית המשפט היה משתכנע ש'היו כאן איומים, היו כאן אמצעים פסולים'. דברים אלו אינם נכונים. רק במקרהו של יגאל תם ניסתה התביעה להגיש את הודעותיו במשטרה במקום להעידו, ניסיון כושל ומשולל יסוד שבית המשפט הנכבד דחה בשתי ידיו, על אתר, בתור שכזה, בהחלטתו מיום 14 בנובמבר 2000".
ועוד, קובל אבי-יצחק:
"אמרת בראיון כי לא ברור לך הכיצד זה היו סתירות בין העדים וכי, כביכול, הסתירות בין העדים התגלו לתביעה רק נוכח עדויותיהם בבית המשפט. ושוב, דברים אלה אינם נכונים ואינם תואמים את פרטיכל בית המשפט ואת חומר החקירה. הסתירות בין העדים כלל לא היוו הפתעה לתביעה כמו גם הסתירות הפנימיות בדברי עד זה או אחר, שכן חומר החקירה והודעות העדים במשטרה מגלים על פניהם סתירות מהותיות בין דברי עד אחד למשנהו וכן סתירות פנימיות רבות בדברי כל עד עצמו. כדי לגלות את הסתירות המובהקות בין דברי עד אחד למשנהו ובדברי כל עד בפני עצמו, לא היה צורך, כלל ועיקר, לציין בפרוטוקול בית המשפט שכן, כאמור, הסתירות נתגלו מיניה וביה בהודעות העדים ובחומר החקירה הרב הנוגע לעדים אלו".
אבי-יצחק טוען במכתבו, כי אכן העדים היו מפוחדים, אבל לא בגלל נמרודי - אלא בגלל "מאן דהוא - היה זה רק מניצב משה מזרחי".
[נחסוך כאן, מהקורא, את טיעוניו הפרטניים של אבי-יצחק באשר לדברי העדים בחקירות הנגדיות, לשקרים, למזימות והאיומים שהועלו נגדם מצד מזרחי. נביא להלן חלק נוסף מטיעוניו].
אבי-יצחק מעלה במכתבו חלק מדברי השופטת ברכה אופיר-תום, הקובעת, בין היתר, את אי-אמינותם של העדים, את הכזבים שהעלו במשפט, את הכרזות סרק ואמרות בעלמא, ועוד ועוד. כתבה השופטת, בין השאר: "מכל מקום, נראה, כי רק עם עלותם של עדי המדינה לדוכן העדים, ושמיעת עדויותיהם רצופות הסתירות, ניתן היה להבין עד כמה רעוע היה הבסיס עליו נשענו אותם אישומים שנמחקו בסופו של דבר מכתב האישום...".
אבי-יצחק קובל על העלמת העובדות הנ"ל מהצופים, על-ידי ארבל. "לא סיפרת לקהל הצופים על אף אחת מן העובדות הנ"ל", כתב. "גם לא סיפרת לקהל הצופים שמעולם לא הועלה אפילו חשש קל שבקלים, לא מפי העדים ולא מפי מישהו אחר, כאילו עדי המדינה פרידן, ששון וגלוגאו, אויימו בצורה כלשהיא או שמישהו (פרט למזרחי ולאנשי משטרה) ניסה בצורה כלשהי להשפיע על עדותם".
אבי-יצחק בא-חשבון עם הפרקליטות, על שלא עשתה את חובתה כדין ולא חזרה בה מהאישומים החמורים כנגד נמרודי - גם לא כאשר הוברר כי אין להם בסיס. בית המשפט המחוזי שגה קשות, טוען אבי-יצחק, כאשר בגזר דינו לא בא-חשבון נוקב עם התביעה, בגין התנהגותה. "להלן זעיר מזעיר של עובדות", כלשונו, של חטאי התביעה:
- לא חזרה בה מאישומי השווא הנוראים גם כשנתבררו השקרים לעיני כל בבית המשפט, ממש מכל פיסקה ופיסקה של העדויות, כפי שציינה כב' השופטת ברכה אופיר-תום בגזר דינה;
- כשלא חזר בה מאישומים שהתבססו על עלילות שווא ועל שקרים דימיוניים גם לאחר שכך נקבע מפורשות בפסק דינו של בית משפט מוסמך (למשל, בפרשת שרביט);
- כשלא נענתה למכתבי "הכתובת על הקיר", ואף לא טרחה להשיב עליו, אלא המשיכה, עד הרגע האחרון ממש, באישומי השווא, כדי ללחוץ על הנאשם, באישומי שווא, ולהכניעו לדרישותיה;
- כשמלכתחילה ביססה את עיקרו של כתב האישום, ואת ההאשמות הנוראות ביותר שבו, על מי שהיה ידוע לה כשקרן מובהק;
- כשלא ביטלה מיד את האישום הנורא בניסיון לקשור קשר לבצע רצח, שהתבסס כולו על שקריו של רפי פרידן, גם כשקבע בית המשפט שאין לאישום זה אפילו ראיות לכאורה;
- כשהמשיכה באישומי השווא, שהתבססו על עלילות שקר, גם בשלב שכיום הודתה בו עו"ד פנינה גיא, התובעת במשפט, בפני בית המשפט הנכבד, בהביאה לפניו עיסקת הטיעון - גם בשלב שבו כבר היה ברור לתביעה שאין אפשרות לסמוך על עדיה, לאור מה שנתברר בבית המשפט, וכי אין מקום לאישומים אלה;
ועוד, ועוד.
בסיום מכתבו מבקש אבי-יצחק מארבל, שתעיין בכל ההקדם בדבריה, כמו גם ביתר העובדות, הפרטיכלים, העדויות וההודעות, ולהבהיר בפומבי כי (ציטוט):
א) לא נתכוונת לומר, ואינך אומרת, שמר עופר נמרודי איים על עדים, השפיע עליהם או הפעיל כלפיהם אמצעי פסול כלשהו. למותר להוסיף, כי מר עופר נמרודי גם לא הוחשד בכך מעולם על-ידי איש, לרבות המשטרה והפרקליטות, וכלל לא נחקר בעניין זה;
ב) כי לא נתכוונת לומר, ואינך אומרת, שביטול האישומים נגד מר עופר נמרודי אינו מוצדק לגופו של עניין או נובע, כביכול, מעדויות שנמסרו על-ידי עדים בעקבות איומים או פחדים או השפעה עליהם או הפעלת אמצעים פסולים נגדם.
אבי-יצחק טוען במכתבו, כ ההגינות המינימלית כלפי נמרודי, מחייבת פרסום פומבי מטעם ארבל, ובהקדם. הימנעות, הוא מזהיר, משמעותה אינה אלא המשכת העוול הנורא שנגרם לנמרודי. "האיש היה קורבן של עלילות שווא ומשגים נוראים, סבל דיו ויש לשים קץ, אחת ולתמיד, לעוול שנעשה לו ולרדיפה שנרדף".
ככל הידוע, עד עתה לא הגיבה ארבל למכתבו של אבי-יצחק. במצב דברים זה, ואם תעמוד ארבל על הימנעות ממתן מענה הולם ו/או הבהרות ו/או התנצלות - אין זה כאמור מן הנמנע, שתוגש מטעם נמרודי תביעה בנושא כנגד ארבל.
