לבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגשה (20.1.04) תביעתו של התאגיד הרוסי Fashion Press LLC, בסך 4.2 מיליון ש"ח, נגד היומון הרוסי "וסטי" מבית ידיעות אחרונות, ונתבעים אחרים.
הנתבעים האחרים הם ינון אנגל, ארנון מוזס, מרים נופך-מוזס ויוליה ברקוביץ', הרשומים כמנהלי חברת 'וסטי 1992 בע"מ' וכן איליה ניימרק, ורה ידידיה, מרק זייצ'יק, אנה דסגורסקי, לב בלצן - ששימשו כעורכים הראשיים של העיתון וכן לדימיר בליידר ושלמה ברונשטיין, ששימשו עורכי המוסף "מגזין", בו בוצעו - על-פי הנטען - הפרות של זכויות יוצרים.
העתקה שיטתית של 192 מאמרים תוך מתן קרדיט בתביעה, שהוגשה בידי עורכי הדין עדי זרנקין, טל שפרנט וולדימיר קרנרמן, ממשרד בויאר, זרנקין, רויזן ושות', נטען כי בחודשים יוני 2000 - אפריל 2003, פורסמו במוסף סוף השבוע של וסטי, "מגזין", 192 מאמרים שונים שהועתקו, ככתבם וכלשונם, מילה במילה, אות באות, תג בתג, מתוך מגזינים שמוציא התובע לאור. התובע טוען להפרה שיטתית ועקבית של זכויות יוצרים שלו, במאמרים שפורסמו בשני מגזינים שהוא מוציא לאור ברוסיה, והמופצים על-ידו ברוסיה ובמדינות נוספות, לקהילה הדוברת רוסית.
"'לזכותם' של הנתבעים ייאמר", נכתב בתביעה, "כי הם לא הסתירו מן הקורא את העובדה שהמאמרים המפרים האלה, מקורם במגזינים האמורים. נהפוך הוא. הנתבעים עשו גם בעובדה זו קרדום לחפור בו, לטובתם האישית ורווחתם, ופרסמו את המאמרים המפרים כפי שהופיעו במקור, תוך ציון שם המחבר וכן תוך ציון העובדה כי המאמר פורסם קודם לכן ב'קוסמופוליטן' או ב'דומשני אוצ'ג', לפי העניין".
"למותר לציין, כי מי מהנתבעים לא פנה מעולם לתובע, או למי מנציגיו המוסמכים, בבקשה להתיר לנתבעים, או מי מהם, לעשות שימוש שכזה. ייאמר מייד, גם אם היתה באה פנייה שכזו, הוא הייתה נענית בשלילה. לתובע מדיניות מוצהרת שלפיה אין הוא מוכר מאמרים, וזאת על-מנת לתמוך בתפוצת המגזין בכללותו".
התובע הוא המו"ל של קוסמופוליטן ודמשני אוצ'ג התאגיד התובע, Fashion Press, עוסק בהוצאה לאור של העיתונים "קוסמופוליטן" ו"דומשני אוצ'ג" ["House Keeping"] ברוסית. בין התובע, לבין כל אחד ממחברי המאמרים, העובדים אצלו כ"פרילנסרים", נחתם הסכם מתאים, ומכוחו הועברה במפורש זכות הבעלות והקניין, בזכויות היוצרים במאמרים נשוא תביעה זו.
מפרופיל חברת וסטי, שמפרסמת החברה עצמה, עולה כי וסטי הינו העיתון המוביל בישראל הפונה לקוראים בשפה הרוסית. לוסטי תפוצה של 60,000 עותקים במהדורת סוף השבוע.
ההפרה התגלתה לתובע לראשונה בחודש אפריל 2003, לאחר שגלינה אנדרייבה, אחת מכותבות המאמרים המועסקת, כאמור, כפרילנסרית, קיבלה, להפתעתה, תגובות מקוראים בישראל, בעוד שהיא "לא ידעה כי התובע מפיץ את המגזין בישראל" - והוא אכן אינו. בדיקה מהירה העלתה, כי מאמרה של אנדרייבה פורסם ב'וסטי'.
5,000 דולר פיצוי בגין פרסום המאמר ללא היתר לאחר חליפת מכתבים וניהול מו"מ בין התובע ובין עורך המגזין, שלמה ברונשטיין, הוסכם בעל-פה על פיצוי בסך 5,000 דולרים בגין פרסום הכתבה, ללא היתר. בתביעה מודגש, כי "באותה עת, לא ידע מי מנציגי התובע, כי היקף ההעתקות על-ידי הנתבעת 1, הוא כמתואר בכתב התביעה, אלא סבר כי המדובר באירוע בודד וחד-פעמי של הפרה".
ואולם נטען בתביעה, למרות הסיכום משכו ברונשטיין ושאר הנתבעים את הזמן בטענות שונות ונמנעו מלשלם את הסכום שסוכם עליו, ושברונשטיין לא התנער ממנו.
"נוכח התנהלותו של ברונשטיין כנציג הנתבעת מס' 1, החליט התובע לבדוק, שמא יש דברים בגו. מבדיקה שנערכה עבור התובע, בארכיון הנתבעת 1, נתברר לתדהמת התובע כי בתקופה הרלוונטית לתביעה זו, פורסמו ב'וסטי', לא פחות מ-192 מאמרים מפרים, שהועתקו, אות באות, מ'קוסמופוליטן' או מ'דומשני אוצ'ג'. הכל כאמור לעיל, תוך ציון העובדה שמדובר בכתבות שמקורן במגזינים הנ"ל, ותוך ציון העובדה השיקרית, כי נתקבלה לכך הסכמתם של בעלי הזכויות".
עוד נטען, כי "בסמוך לאחר תחילת התכתובת שבין מר ברונשטיין למר בוריסוב [נציג התובע], פסקה התופעה של העתקת כתבות מ'קוסמופוליטן'. [עם זאת], ככל הנראה ההעתקות מ'דומשני אוצ'ג' נמשכו גם לאחר מכן".
ההפרה השיטתית פגעה בפוטנציאל המכירות של התובע בתביעה נטען, כי "הנתבעים פגעו בצורה קשה בתובע. העתקת המאמרים, שבוצעה באופן עקבי ושיטתי על-פני תקופה ארוכה, ללא ידיעתו של התובע, פגעה בפוטנציאל המכירות של התובע, שכן אין ספק, שפרסום מאמרים מתוך המגזין, פגע באטרקטיביות של רכישת גיליון מלא".
העילות עליהן נסמכת התביעה הן הפרת זכויות יוצרים, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות והפרת חובה חקוקה.
התובע מבקש לחייב אישית את מנהלי וסטי ובהם - נוני מוזס את צירוף מנהלי וסטי לתביעה, מסביר התובע: "על נתבעים אלה, מוטלת על-פי הדין בישראל, חובת זהירות וחובת תום-לב, בין היתר כלפי צדדים שלישיים. העובדה שנתבעים אלה משמשים כאורגנים בנתבעת אינה פוטרת אותם, לכשעצמה, מאחריות כלפי צדדים שלישיים בכלל וכלפי התובע במקרה דנן, בפרט. נהפוך הוא, תפקידם זה מטיל עליהם את האחריות כלפי התובע. הדין הישראלי מכיר בעיקרון של אחריות אישית וחותר לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה, בד בבד עם העיקרון של אישיות משפטית נפרדת".
"לא יעלה על הדעת", מוסיף התובע, "כי במהלך 3 שנים לא תגלה מועצת מנהלים, המורכבת מאנשי עיתונות ותקשורת, כי העיתון המנוהל על-ידם מפר בשיטתיות ובאינטנסיביות, זכויות יוצרים של צדדים שלישיים. לא ייתכן, כי כאשר מבוצעת העתקה רחבת היקף שכזו, ממגזין בעל מוניטין בינ"ל, לא תעלה שאלה האם הושג רשיון להעתקה כאמור ומה היו תנאי הרשיון. שורת ההגיון מחייבת, כי הנתבעים 2-5 ידעו על המעשים המבוצעים וביצעו ו/או היו שותפים לביצוע ו/או אשרו בדיעבד התנהגות שכזו ו/או עצמו עיניים לאפשרות שכזו".
משכך, דורש התובע מבית המשפט להוציא צו מניעה קבוע, "המורה לנתבעים להימנע מעשיית שימוש כלשהו במאמרים של התובע ובמאמרים שזכויות היוצרים בהם הם של התובע, העתקת מאמרים מגיליונות של התובע, ובכלל זה שימוש חוזר ונשנה במאמרים שהועתקו בעבר ובגינם נתבע פיצוי על-פי תביעה זו"; להוציא צו מתן חשבונות לווסטי, שיחייבה לחשוף נתוני פרסום ותפוצה בגליונות המפרים; וכן פיצוי בסך 5,000 דולרים עבור כל אחד מהמאמרים המפרים, ובסך הכל - סך של 4.2 מיליון ש"ח.
ת.א. 1120/04 Fashion Press LLC נ' וסטי 1992 בע"מ ואח' 