עיתון הארץ חוייב לפצות חרדי שצולם על-רקע פרסומת חושפנית

סגנית נשיא בית משפט השלום בתל אביב, השופטת יהודית שבח, חייבה לאחרונה את עיתון הארץ, את עורכו עד לאחרונה חנוך מרמרי, את העיתונאי והעורך אהוד אשרי, ואת הצלם אלכס ליבק, לפצות בסכום של 20,000 ש"ח את מנשה צדיק, חרדי בן 37, שתמונתו פורסמה במדור "הארץ שלנו" - כשמאחוריו, כרקע לתמונה, פוסטר של אישה חשופת רגליים וגבר מציץ בין רגליה הפשוקות. מנשה צדיק עוסק בחלוקת ספרי קודש לציבור החילוני בדוכנים ניידים, שהוא מציב לצורך זה באזור לב תל אביב. בפברואר 2002 הופיעה ב"הארץ שלנו" תמונתו של צדיק, שצולמה מחוץ לדיזנגוף סנטר, כשברקע לה - פוסטר-פרסומת עליו מופיעה דוגמנית חטובה, שסגנון לבושה רחוק למדי מן המקובל בציבור אליו משתייך צדיק. התמונה, שצולמה על-ידי ליבק, נעשתה בניגוד לרצונו של צדיק וכמעט שאין צורך לומר, כי פירסומה במדורו של ליבק, המתעד את רבגוניותה של החברה הישראלית, נעשה אף הוא בניגוד לרצונו. צדיק הנזעם לא נותר חייב. באמצעות עורכי הדין דוד שוב ושאול פכטהלט הוא תבע את העיתון, העורכים והצלם - בשתי עילות נפרדות: הוצאת לשון הרע, ופגיעה בפרטיות. תביעתו של צדיק לפי חוק איסור לשון הרע נדחתה, לאור קביעת בית המשפט, כי לנתבעים עומדת הגנת "אמת הפרסום", הקובעת כי "תהא זו הגנה טובה אם הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי". "אין חולק", כותבת השופטת שבח בפסק הדין, "כי התצלום שפורסם שיקף נכונה את מראהו של התובע, תנוחת עמידתו ומקום הימצאו בעת הרלוונטית. התצלום שפורסם שיקף מציאות אמיתית, זמנית אמנם, אך לא אקראית, ללא עריכה, ללא עיוות וללא שינוי בקנה מידה ו/או בזווית. מן העדויות אף עולה, כי התובע שהה במקום הצילום זמן לא מבוטל, וכי לא היתה זו הפעם הראשונה בה ניצב במקום זה לצורך הקמת דוכן וחלוקת ספרי קודש לציבור החילוני. הצילום שיקף, איפוא, במראהו, כמו במילים, את האמת לאמיתה. הנתבעים אף חוצים את משוכת "העניין הציבורי. בכוחה של מצלמה להנציח ו/או להקפיא תמונה רגעית ו/או ברת-חלוף הניבטת לעין הצלם, באופן המאפשר הדפסתה והנצחתה, ובכך מעניקה היא לציבור הרחב את היכולת לעיין בה במשך זמן ממושך, ואף בתקופות לעתיד לבוא. כך מתועדת ההיסטוריה... הצלם אף פורש בפני הציבור הרחב סיטואציות חיים שונות, מעניינות ואמנותיות, בהן הוא נתקל במסגרת עבודתו, על ניגודיהן השונים. באמצעות אומנות הצילום זוכה הציבור הרחב לחזות במו עיניו בתיעוד חיי היום יום בארץ ישראל על גווניהם השונים, הייחוד שבהם והוויותיהם השונות... הצגת תמונה אמנותית המשקפת ניגוד בין שיא החילוניות לבין שיא הדתיות והמפגש ביניהם, במהלך החיים בארץ ישראל, מקום המאגד בתוכו מגזרים שונים, נכנסת אף היא לד' אמות העניין הציבורי", קובעת שבח. לפיכך, לגישתה, עומדת לנתבעים ההגנה. עם זאת, מקבלת שבח את תביעתו של צדיק לפי סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, העוסק בפרסום תצלומו של אדם ברבים, בנסיבות שבהן הפרסום עלול "להשפילו או לבזותו". "התובע", כותבת שבח, "משתייך לקהילה החרדית אשר אורח חייה דתי קיצוני תוך מתן תשומת לב מיוחדת ומודגשת לסוגיית הצניעות והיחסים שבינו לבינה. בקהילה החרדית לובשות הנשים לבוש צנוע המתבטא בכיסוי ראש, שרוולים ארוכים, חצאית מעבר לברך וגרביים המצניעות את החלק הנותר של הרגל. בקהילה החרדית אף הגברים מצווים לנהוג בצניעות, ולא להתבונן בדמות אישה חשופה הנקרית בדרכם. בקהילה זו לא תמצא בבית המאמינים מכשיר טלויזיה, אף לא עיתון חילוני או ז'ורנל אופנתי לנשים". שבח מוסיפה כי "מקובל עלי, כי פרסום התצלום נשוא ענייננו ברבים, מציג את התובע בקרב האוכלוסיה בה הוא חי, כאדם שאינו מקפיד על כללי הצניעות ואינו מדיר רגליו מסביבה מופקרת או כאדם הנוהג מנהג צביעות. דהיינו, מקפיד בביתו שלו על כל תרי"ג מצוות. אולם מחוץ לבית, בהיותו ברחוב החילוני, מתיר הוא רסן ומתבונן בתמונת אישה חשופת רגלים, 'תועבה' מבחינתו". על פגיעה זו בצדיק כותבת שבח, כי "אין מדובר בנושא טורדני, זניח ופעוט ערך, אלא בפגיעה 'בבטן הרכה' של יהודי חרדי, ואשר האדם הסביר לא היה מחשיבנה כזוטי דברים". פגיעה זו לא נעשתה בתום לב, היות שצדיק הביע התנגדות נמרצת לצילומו. כמו כן, קובעת שבח, דמותו של צדיק אינה מופיעה בתצלום באקראי, אלא תופסת את עיקר התצלום. שבח דחתה גם את טענת הנתבעים, כי בפרסום התצלום היה "עניין ציבורי" כמשמעות ביטוי זה בחוק הגנת הפרטיות, להבדיל מ"עניין ציבורי" לפי חוק איסור לשון הרע. "המונח 'עניין ציבורי' מופיע גם בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע... אלא שיש להיזהר בהיקש שבין שני הסעיפים, מחמת ההקשרים השונים של מינוח זה. בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע עסקינן בהגנת האמת (שאינה רלוונטית כנגד פגיעה בפרטיות) ובפרסום אמיתי שהיה בו עניין ציבורי, שעה שבסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות מופיע המונח בהקשר לפגיעה, דהיינו, הפוגע יהיה מופטר באם יוכיח כי היה בפגיעה עניין ציבורי, להבדיל מהעניין הציבורי שבפרסום עצמו. כלומר, יש להבחין בין פרסום שיש בו ענין ציבורי, לבין פגיעה שיש בה ענין ציבורי. אמנם קבעתי לעיל כי הנתבעים מילטו עצמם מפרסום בניגוד לחוק איסור לשון הרע, לאור הוכחת הגנת האמת ולאור הוכחת העניין הציבורי שבפרסום, אלא שהגנה זו לא תעמוד להם כנגד פגיעה בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, שכן חוק זה אינו מסתפק בעניין ציבורי בפרסום, אלא דורש עניין ציבורי בפגיעה עצמה. בעניין זה כשלו הנתבעים, שכן אין להסיק מקיום עניין ציבורי בפרסום לקיום עניין ציבורי בפגיעה המצדיק את הפרסום", כותבת שבח. שבח קובעת כי שיעור הפיצוי הראוי לצדיק הוא 30,000 ש"ח, אלא שמסכום זה היא מפחיתה שליש - בשל אשמו התורם של צדיק. "אין מניעה ליישם את עקרון האשם התורם גם במקרה של פגיעה בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, כאשר מוכח שהנפגע עצמו תרם במידה זו או אחרת לפרסום הפוגעני" קובעת שבח. "העובדות הרלוונטיות למקרה שבפני מזמינות את חלוקת האחריות וכפועל יוצא גם את הקטנת הפיצוי". "גם אם אניח כי התובע לא היה מודע לפוסטר הפרובוקטיבי לידו מצא לנכון להעמיד את דוכנו, וגם אם אניח כי לא התבונן בו כלל, הרי עצימת העיניים מטעמו בנוגע לסביבה בה מצא לנכון לעסוק בהפצת ספרי קודש, מגעת לכדי רשלנות. התובע ידע שהוא מצוי בלב ליבו של מרכז חילוני ומטבע הדברים אף הבין כי לא נמכרים בחנויות הסביבה רק ספרי יהדות או תשמישי קדושה. התובע בוודאי אף ידע כי בסביבה זו נמכרים דברי אופנה, צנועים או צנועים פחות, וביניהם אף לבני נשים אלו ואחרים, בלתי צנועים בעליל. לא צריך להפליג בדימיון על-מנת להניח כי ברחוב זה אף קיימים חלונות ראווה המציגים, מבחינת התובע, מיצגים חמורים יותר מבחינת נועזותם. על התובע היה לשאת עיניו ולראות סביבתו, ומכל מקום לבחור לעצמו סביבה ההולמת יותר, הן את אישיותו והן את ספרי הקודש אותם ביקש להפיץ. מכל האפשרויות שהיו פרושות בפני התובע, בחר הוא, למרבית הצער, להתייצב דווקא בצמוד לחלון הראווה המציג את הפוסטר נשוא ענייננו, וכך גרר את עצמו במודע לזירת הסיכון. הפניית האצבע המאשימה כלפי הנתבע 5 (אלכס ליבק, ר.כ.), וכלפיו בלבד, אשר הנציח את בחירתו המוזרה, אינה הולמת את הנסיבות, אף אינה צודקת". לפיכך, קובעת שבח - יפצו העיתון, עורכיו והצלם את צדיק ב-20,000 ש"ח. הנתבעים חויבו גם לשאת בהוצאותיו של צדיק בסך 5,000 ש"ח.