העיתונאי יואב יצחק ועיתון מעריב יכולים לרשום לעצמם ניצחון גדול נוסף, לאחר שתביעת הדיבה של ח"כ זהבה גלאון נגדם, בסך של 700,000 ש"ח, נדחתה במלואה (יום ב', 9.2.04) בבית משפט השלום בתל אביב על-ידי השופטת דניה קרת-מאיר (שמונתה בינתיים לכהונת שופטת בית משפט מחוזי). הנתבעים יוצגו על-ידי עו"ד רקפת פלד, ממשרד ברץ בר-נתן ושות'.
[פסק הדין המלא, ראו קישור] תביעת הדיבה הוגשה על-ידי ח"כ גלאון באמצעות עו"ד אביגדור פלדמן (עו"ד יהושוע רזניק וז'ק חן ייצגו אותה בהמשך), לאחר שיצחק פרסם במדורו "מחלקה ראשונה" בעיתון מעריב ביום 19.5.00 כתבת המשך לכתבה שפרסם קודם לכן ב-5.5.00, ובה חשף לראשונה חשדות לכאורה לעבירות שנעשו מצידה של גלאון, בתקופה בה כיהנה בתפקיד מ"מ מנכ"ל המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון. בהמשך כיהנה גלאון גם כמנהלת הכללית המרכז. יצחק חשף כי מדובר היה בחשד לכאורה להוצאת כספים בהיקף מצרפי של כ-180,000 ש"ח על-ידי גלאון בדרך אשר לטענתו של יצחק חייבה חקירה משטרתית.
עוד גילה יצחק באותה כתבה, כי ישנו חשד לכאורה שגלאון נתנה התחייבות בלתי תקינה על חשבון המרכז לגורם ששכרה - כדי שיבצע חקירה/בדיקה נגד יו"ר המרכז, עופר ברונשטיין, עימו הייתה גלאון מסוכסכת. לאור חשדות אלה, טען יצחק, כי ברונשטיין הגיש נגד גלאון תלונה במשטרה, שהגישה אף היא תלונה כנגדו, וכי המשטרה "תפסה" צד בסכסוך. יצחק הוסיף והעלה תהיה האם חסינה ח"כ גלאון מחקירה משטרתית, וזאת למרות המידע החמור שהוצג בעניינה.
ח"כ גלאון הגיש כאמור, בעקבות פרסום הכתבה, תביעת דיבה בסך של 700,000 ש"ח. גלאון טענה, כי מעולם לא הועלו נגדה כל חשדות - וזאת בניגוד לאמור בכתבה, כי לא היה כל מקום לתארה כעבריינית, שכן לא היה בדברים אמת, וכן כי הפרסום לא נעשה בתום לב וממילא אינו מהווה הבעת דעה, שכן אינו מבוסס על עובדות. גלאון המשיכה וטענה כי יצחק התבסס על מקור אינטרסנטי אחד שביקש להכפיש את שמה, לא בדק את הדברים, ואף לא האמין באמיתותם. עוד ציינה גלאון, כי יצחק לא טרח לבקש ממנה תגובה על הכתבה וכי זו אינדיקציה לחוסר תום ליבו בעת פירסום הידיעה.
מבחינת עילות התביעה הצביעה גלאון על שלוש עילות שכאלה, שבהן הוציא הכותב לטענתה דיבה נגדה. העילה הראשונה נגעה למשפט שכתב, שעסק בכך שהתעורר חשד כי גלאון נטלה לעצמה כספים שלא כדין; העילה השנייה נגעה לחשד להזמנת בדיקה חיצונית בדרך לא תקינה; והעילה השלישית נגעה לטענה בדבר חשד לסחיטה ואיומים שבוצעו על ידה אליבא דה-יצחק.
הנתבעים מצידם טענו, באמצעות עו"ד רקפת פלד ממשרד ברץ בר-נתן, טענת "אמת דיברתי" לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, וכן כי עומדת להם הגנת תום לב. לדבריהם, לאור העובדה שמשטרת ישראל ביצעה חקירה ארוכה ומורכבת של החשדות נגד גלאון, ובהם גם בעניין חלק מהחשדות שהזכיר יצחק בכתבה, הרי שנשמט הבסיס לטענתה המרכזית של גלאון לפיה "אין ולא היה כל חשד" נגדה. עוד טענו, כי המשטרה אף מצאה בסיס להגשת כתב האישום באשר לאחת הפרשיות, וכי אין חשיבות לעובדה שבסופו של דבר לא הוגש כתב אישום שכזה נגד ח"כ גלאון, שכן הכתבה ציינה מפורשות כי המדובר בחשדות, שאכן היו.
הנתבעים הוסיפו וטענו כי גם לגופן של טענות, היה בדברים אמת לאמיתה. נטען כי גלאון אכן לקחה משכורת שמעולם לא אושרה לה הן בתקופה שכיהנה כממלאת מקום (למרות שמעולם לא סוכם עמה כי תקבל שכר בתקופה זו), והן בתקופה שבה התמודדה גלאון בבחירות הפנימיות במפלגת מרצ ובתקופת הבחירות לכנסת, וזאת למרות שלא עבדה כלל במרכז בתקופה זו, וכל מירצה הוקדש לפעילות פוליטית גרידא. טענות נוספות שהעלו הנתבעים נגעו לכך שגלאון קיבלה שכר שהיה זהה לשכרו של המנכ"ל הקודם למרות שלא היה לה את הניסיון שצבר המנכ"ל הקודם בתפקיד. לטענתם, גלאון היא זו שאישרה בחתימתה את השיקים שמשכה כמשכורת, נוסף על חתימה שנייה של מורשה, ובכך למעשה "נטלה את השכר לעצמה". כמו כן טענו, כי מעולם לא הוצאו לגלאון תלושי שכר - וזאת בניגוד ליתר עובדי המרכז.
לחלופין טענו הנתבעים כי הכתב, יצחק, הביע דעתו על תמונת המצב כפי שנצטיירה, ולפיכך חלה עליהם הגנת תום הלב לפי סעיפים 15(4) ו-15(2) לחוק איסור לשון הרע. הפרסום, לטענתם, היווה הבעת דעה לפיה על המשטרה לחקור את גלאון ולא לנקוט איפה ואיפה בעניינה. מאחר שהדברים פורסמו במדורו הפובליציסטי של הכתב, המשיכו וטענו הנתבעים, הרי ברור כי הם היו משופעים בביטויים של הבעת דעה אישית של הכותב על המתרחש, ומאחר והפרסום לא חרג מתחום הסבירות, והכותב היה משוכנע באמיתות הדברים, הרי שטענו הנתבעים כי הפרסום נעשה בתום לב.
כמו כן טען יצחק, כי זו הייתה חובתו המוסרית והחברתית (עפ"י סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע) לדווח לציבור על החשדות נגד דמות ציבורית כגלאון, וכי אלמלא הפרסום הפרשה כלל לא הייתה נחשפת.
שופטת בית משפט השלום בת"א, דניה קרת-מאיר, החליטה לדחות את התביעה במלואה, תוך שהיא קובעת כי לנתבעים עומדת הגנת תום הלב על-פי סעיף 15(4), לפיה הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי.
בין השאר קובעת השופטת, לאחר שסקרה את התשתית העובדתית שעל בסיסה הביעה הכותב את דעתו, כי "מכל האמור לעיל עולה כי הדעה שהובעה על-ידי מר יצחק התבססה על תשתית עובדתית מספקת ומהימנה. תשתית זו הופיעה אמנם במלואה רק בכתבה הקודמת, אך מאחר ומדובר בכתבת מעקב (Follow-Up) והבעת עמדה בדברים הנוגעים לכתבה הראשונה, ולאור יתר הנסיבות שפורטו לעיל, אני סבורה שהעיגון העובדתי הינו מספק לעניין תנאי זה".
עוד קבעה השופטת, כי במקרה שלפניה "ההתראה על-אי סדרים וחשד לפלילים של חברת כנסת (הגם שההתראה נגעה לתקופה טרם היבחרותה לרשות המחוקקת) בגוף הממומן מתרומות ופועל למען הציבור - מהווה פרסום בעל אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה".
בית המשפט סירב לקבל את טענתה של גלאון, כאילו הכתבה אינה נוגעת לתפקידה בגוף ציבורי, שכן המרכז המדובר אינו מהווה גוף ציבורי אלא רשום כחברה בע"מ, ולפיכך לא חלה עליו הגנת סעיף 15(4). בית המשפט קבע בסוגייה זו, כי "לא יכול להיות ספק שהבעת הדעה נגעה להתנהגות התובעת בתפקיד ציבורי ולפחות בקשר לעניין ציבורי. גם אם המרכז לשלום אינו עמותה ציבורית, הרי שהוא ממומן מכספי תרומות - היינו כספים ציבוריים". ומאחר וכך, קבעה השופטת קרת-מאיר, כי "גם אם המרכז אינו מוגדר כגוף ציבורי באופן פורמלי, הרי שיש להתייחס אליו ככזה בנסיבות העניין".
לאור אלה "אין חולק כי פעילות לקידום השלום מכספי תרומות היא עניין שלציבור קמה תועלת מידיעה לגביו וזו אף מגשימה מטרה ציבורית - ועל כן גם חלופה זו מתקיימת בענייננו. מכאן שהנתבע עמד בנטל והוכיח כי עשה את הפרסום בנסיבות המנויות בסעיף 15(4)".
לעניין תום הלב, קבע בית המשפט, כי הוא סבור שהפרסום אכן נעשה בסבירות. את זאת למד בית המשפט מלשון הכתבה המתונה והמסויגת, ושימוש בביטויים כגון "לכאורה", "הוצאו כספים" (ולא נגנבו כספים), "התעורר חשד לכאורה להפעלת אמצעי". "כל אלה מלמדים על לשון מאופקת מסוייגת ולא מתלהמת", ציין בית המשפט.
בית המשפט ציין, כי חייב להיות קשר הגיוני בין הדעה שהובעה לבין הנתונים עליהם הסתמך הכותב, קשר שהתקיים במקרה הנוכחי. וכך כתבה השופטת קרת מאיר: "כפי שהראיתי לעיל, רוב המרכיבים העובדתיים שהיוו בסיס למסקנותיו ודעותיו של מר יצחק, לא נסתרו בעדות התובעת". ובהמשך הוסיפה, כי "מקובלת עלי טענת הנתבעים כי התובעת בעצמה מציינת שהמסקנה בדבר "מעשים בלתי כשרים" היא מסקנה סבירה. כיצד טוענת אם כן התובעת כי מסקנותיו ודעותיו של הנתבע, שנגעו ל"חשד" בלבד אינן סבירות?"
באשר לטענת הסחיטה שבה האשים יצחק את ח"כ גלאון, טענה בהחלט חמורה, קבע בית המשפט לאור התמונה העובדתית שנפרסה בפניו, כי "כל הנסיבות הללו אינן מחייבות מסקנה כי גב' גלאון סחטה את מר ברונשטיין, והמשטרה אף לא הגיעה למסקנה זו, על אף התלונה שהוגשה בעניין. עם זאת, מסקנה בדבר חשד לסחיטה ואיומים אינה בלתי סבירה מצידו של מר יצחק, נוכח העובדות שעמדו לנגד עיניו".
לאור כל האמור לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה כי מתחם הסבירות התרחב, וכולל בתוכו גם את דעותיו ומסקנותיו של יצחק כפי שהובעו על ידו בכתבה. "העובדה כי בסופו של דבר נפתחה נגד גלאון חקירת משטרה בנוגע לחלק מהעניינים אליהם התייחס מר יצחק, רק מוכיחה בדיעבד כי הדעות אשר הובעו על ידו לא חרגו ממתחם הסבירות", ציין בית המשפט.
באשר לטענת גלאון כי יצחק לא האמין באמיתותם של הפרסומים כנגדה, שוב דחה בית המשפט על פניה טענה זו, בקובעו כי לא הועלתה בפניו כל ראייה כי מר יצחק לא האמין בדברים שכתב. יתרה מכך, כותב בית המשפט, כי "כאשר מדובר בעיתונאי פובליציסט המתפרנס מעבודתו המקצועית, קשריו והמוניטין שצבר הם כלי העבודה היום-יומיים שלו - עומדת לזכותו ההנחה כי לא יכתוב דברים שאינו מאמין בהם".
באשר לאמצעים בהם נקט יצחק כדי לוודא את אמיתות הדברים, אמצעים אותם טענה גלאון כי לא נקט, קבע בית המשפט כי הללו "היו סבירים בכל קנה מידה". וזאת בין השאר בקבלת תגובתה המפורטת לכתבה הראשונה שעשה בנושא, ואף פרסומה בהרחבה.
בית המשפט ציין כי לא התרשם שהכותב התכוון לפגוע בח"כ גלאון על-ידי פרסום במידה גדולה מהסביר, אלא התרשם כי "מטרתו הייתה להביע עמדתו על כך שגב' גלאון אינה נחקרת, ולעשות פומבי לאותם חשדות שהתעוררו אצלו באשר לכהונתה במרכז לשלום".
בנוסף הדגיש בית המשפט כי העובדה שפירסם כתבות גם נגד יריבה של גלאון, ברונשטיין, בהן התריע על החשדות לאי סדרים מצידו - "מוכיחה כי כוונתו לא הייתה לפגוע, כי אם למלא את חובתו העיתונאית כפי שנתפסה על ידו".
לנוכח הקביעה כי עומדת לנתבעים הגנת תום הלב בגין הפרסום בכתבה, פסק בית המשפט כי אין לו צורך לבחון האם בעניין זה חלה גם הגנת "אמת בפרסום" ובחר שלא להביע עמדה בעניין, בדומה לדרך בה הלך בית המשפט העליון בעניין של שרון נגד העיתונאי בנזימן.
לאור כל האמור לעיל, דחה בית המשפט את התביעה וחייב את ח"כ גלאון בתשלום שכר טרחת עורך דין לנתבעים בסך של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
__________________________
יואב יצחק הינו גם מו"ל ועורך אתר Nfc
__________________________
ת.א. 6263/00 זהבה גלאון נ' יואב יצחק ואח'.
ניתן ביום 9.2.04
