בית המשפט העליון דחה הבוקר (ב', 29.3.04) שוב את הערעור שהגיש גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה, על שתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב [
ראו קישור], בעניין צו גילוי המסמכים והקלטות שמסרה לו המשטרה בפרשת סיריל קרן והאי היווני.
המשנה לנשיא (בדימ.) תאודור אור, והשופטים אליהו מצא, מישאל חשין, דורית בייניש ואדמונד לוי, קבעו פה-אחד כי שרון חייב למסור למשטרה את כל המסמכים שברשותו, לרבות אלה שב"שליטתו" הקונסטרוקטיבית, אלא אם באמת אין באפשרותו להשיגם.
במידה וישנם מסמכים שהוא טוען כי אינו יכול להשיגם, הוסיפו השופטים, עליו לפנות לבית משפט השלום ולשכנעו מדוע הוא אינו יכול להשיגם. השופטים הזכירו, כי מדובר בצו שהוציא בית המשפט המחוזי עוד בחודש יולי 2003. בינתיים, חלפו 8 חודשים וטרם נמסרו המסמכים.
המחלוקת צומצמה לשתי נקודות השופט (בדימ.) תאודור אור צמצם את המחלוקת לשתי שאלות. "האחת, שאלת פרשנות המונחים 'בהחזקתו או ברשותו' המופיעים בסעיף 43. השניה, שאלת קיומה ואופייה של הביקורת השיפוטית על ביצועם של צווים שהוצאו מכוח סעיף 43 ככלל, ולגבי שני הצווים שהוצאו בענייננו בפרט".
נקודת המוצא, הוסיף אור, היא ש"למערער כחשוד לא עומדת זכות השתיקה, ככל שהדבר נוגע למסמכים אותם נצטווה בצו שיפוטי להמציא, אלא שעומד לו חיסיון מפני הפללה עצמית. המערער הצהיר בדיונים שהתנהלו הן בפני בית משפט השלום בתל אביב והן בפני בית משפט השלום בפתח תקוה, כי הוא אינו טוען לחיסיון מפני הפללה עצמית בנוגע למסמכים אשר הוא הצטווה בצווים להמציאם. מכאן עולה המסקנה, וזו תהיה ההנחה בפסק דין זה, שאין במסמכים המבוקשים בצו הראשון והשני כדי להפליל את המערער".
"עובדה נוספת אותה יש להדגיש כבר בתחילת הדברים, נוגעת גם היא לשני הצווים שבמחלוקת - הצו הראשון והצו השני. הן בדיון הקודם והן בדיון בפנינו, לא היתה מחלוקת בדבר חוקיותם, לרבות סבירותם של הצווים. משמעות הדברים היא, שנתקיימו תנאי סעיף 43 להוצאת כל אחד מן הצווים".
"בהחזקתו או ברשותו" - לרבות בשליטתו השופט אור קיבל את פרשנותו של בית המשפט המחוזי למונח "בהחזקתו או ברשותו" וקבע כי "לשון סעיף 43, תכליתו וההיסטוריה החקיקתית שלו מלמדים כי יש לראות במונחים 'בהחזקתו או ברשותו' כחלים גם על חפצים אשר למקבל הצו הכוח והשליטה המאפשרים לו את המצאתם. הכוונה היא לחפצים אשר יש לו נגישות אליהם או שהם בידי אדם מטעמו, ומכל מקום, שעל-פי רצונו - הוא יכול להגיע להחזקה בהם".
"פרשנותו המילולית של צירוף זה הינה רחבה יותר מהחזקה פיזית בלבד, שלה טוען המערער. שאם לא כן, מה טעם היה בהוספת המונח 'ברשותו' בתוספת למונח 'בהחזקתו'. המונח 'ברשות' כשלעצמו מלמד על שליטה רחבה יותר בחפץ מאשר החזקתו הפיזית בלבד".
"פרשנותו הרחבה של הסעיף נלמדת גם מתכליתו. תכלית הסעיף הינה לקדם את 'צרכי החקירה או המשפט' בדרך של מתן צווים למסירת חפצים. תכלית זו תסוכל, אם נפרש את הסעיף כך שייקבע שמרגע שחדלה החזקתו הפיזית של אדם במסמך, אין הוא מצווה עוד למוסרו. פרשנות כזו תוביל לכך, שבמקרים בהם אנשים ימסרו את המסמכים הנוגעים לענייניהם לידי אנשים אחרים, על-מנת שיחזיקו בהם למענם, לא תחול עליהם החובה למסור את המסמכים על-פי צו מכוח סעיף 43".
"פרשנות כזו גם תאפשר לעדים או לחשודים, אשר מעוניינים בסיכול החקירה, להעלים מסמכים מבעוד מועד או להעבירם לידי אנשים אחרים במטרה שיחזיקו בהם מטעמם, כך שלא יהיו עוד בהחזקתם ביום הוצאת הצו".
נימוק נוסף שמביא אור לדבריו קשור "בחיים המודרניים של זמננו", בהם "הנגישות אל חפץ מסויים, אינה כרוכה בהכרח בהחזקתו הפיזית. לעיתים, יכול אדם להגיע 'בלחיצת כפתור', אל מידע המצוי בשליטתו, אך לא בהחזקתו הפיזית. את המסמכים שהחזיקו בעבר בני אדם במגירה, בספריה או בארכיון, מחליפים כיום, במקרים רבים, מאגרי מידע ברשת האינטרנט".
הנטל להוכיח שמסמך מסויים אינו בידו - מוטל על שרון בנקודה זו, מתחו השופטים ביקורת על שרון ופרקליטיו, על הטענה שהעלה עו"ד פטמן, לפיה שרון אמנם "לא טען לאורך כל הדיונים כי אין ביכולתו להמציא את המסמכים המבוקשים בצווים. אולם, לדבריו, מידת שליטתו של המערער, לפחות בחלק מן המסמכים הנזכרים בצווים, לא נבדקה על-ידו לעומקה. מכאן חששו, שהמערער לא יוכל להמציא חלק מן המסמכים".
על-כך אמר השופט אור: "היה ראוי, כמובן, שהדבר ייבדק על ידי המערער עם קבלת הצווים, וכל טענה בקשר לאי יכולת להמציא מסמך כלשהי תובא לידיעת בית המשפט במסגרת כלל הטענות ובהזדמנות הראשונה... אין זה מתקבל על הדעת שלאחר תום הדיון בהתנגדות יועלו נימוקים, אשר זכרם לא בא עד לדיון בערכאה העליונה, ערכאה שלישית הדנה בעניין. טענה בדבר היעדר השליטה של המערער במסמכים לא נטענה בבית המשפט המחוזי, וממילא אין לכך התייחסות מצידו. נדגיש עוד, כי זהו גלגול שני של הפרשה שעבר את שלוש דרגות מערכת בית המשפט, ורק בסוף הטענות בערכאה העליונה, בתשובה לטענות המדינה, הועלתה הטענה האמורה. אין ספק שהיא הועלתה באיחור".
עם זאת, הוסיף אור, "אנו מבקשים להשאיר פתח למערער לפנות שוב לבית המשפט באותם מקרים בהם יוברר, שעל אף כל מאמציו של המערער, נבצר ממנו להשיג ולהמציא מסמך מהמסמכים הנכללים בצווים... אם יסתבר, למרות שלא נטען כך בעבר, כי נבצר מן המערער, על אף כל המאמצים שישקיע בכך, להמציא מסמך כלשהו, הוא יהיה רשאי לפנות אל בית המשפט שהוציא את הצו, בבקשה מתאימה ולשכנעו בכך, ולבקש לשחררו מן החובה להמציא את אותו מסמך. בירור בקשה כזו ייעשה על-ידי בית המשפט".
הביקורת השיפוטית על קיום הצו גם בנושא זה אימץ השופט אור את עמדת בית המשפט המחוזי ודחה את עמדתו של גלעד שרון. "מסעיף 43 עולה, כי הוקנתה לבית המשפט הסמכות לקדם את החקירה המשטרתית או את המשפט, בדרך של הזמנת אנשים אשר ההנחה היא כי קיימים ברשותם או בהחזקתם חפצים הדרושים לחקירה, וכן הסמכות להורות להם להציגם או למוסרם. הלשון הרחבה בה נוקט הסעיף מלמדת, כי סמכות בית המשפט אינה משתרעת אך על חתימה על צווים כאמור, אלא שהיא משתרעת גם על הבטחת קיומם של הצווים בדרך של ביקורת שיפוטית, והכל במטרה לקדם את החקירה המשפטית או המשפט".
"סמכות זו נלמדת גם מתכליתו של הסעיף. כאמור, תכלית הסעיף הנה לקדם את החקירה המשטרתית או את המשפט בדרך של מתן צווים למסירת חפצים. תכלית זו תסוכל, אם לא תהייה לבית המשפט הסמכות לפקח על קיומו של הצו, לברר את מקום הימצאות החפצים ואת אפשרותו של מקבל הצו לבצע אותו".
"הביקורת השיפוטית עשויה להידרש במספר מצבים. מבלי למצות את היקף המקרים שבהם היא תידרש, אציין כי בחלק מהמקרים היא תופעל, כאשר מקבל הצו יבקש לפרש את הצו שניתן או את היקף תחולתו. במקרים אחרים, תופעל הביקורת השיפוטית כשיטען מקבל הצו כי אין באפשרותו לקיים את הצו כלשונו, או שהוא מטיל עליו מעמסות בלתי סבירות ועל כן יש לבטלו או לצמצם את היקף תחולתו. בנוסף, יכולה להתבצע ביקורת שיפוטית, בדרך כלל ביוזמת התביעה, במטרה לברר האם הצו קוים במלואו, כמצווה".
יש מסמכים שאינו יכול לטעון כי אינם ברשותו השופטים ציינו, כי ישנם סוגי מסמכים שאדם אינו יכול לטעון כי אינם ברשותו: "קיימים סוגים של מסמכים, דוגמת פירוט עסקאות שנעשו בחשבונות בנקים שבבעלות מקבל הצו, חוזים שכרת עם אנשים שונים וכיוצא באלה מסמכים, אשר מעצם טיבם מקימים את ההנחה שהם בהחזקתו או ברשותו של מקבל הצו. בנסיבות כאלה, קשה לקבל טענות מטעם מקבל הצו לפיהן בהיעדר מידע בדבר הראיות שהציגה התביעה במעמד צד אחד בפני בית המשפט עובר להוצאת הצו, נמנע ממקבל הצו להפריך את ההנחה בדבר הימצאות המסמכים בהחזקתו וברשותו".
עוד ציין אור, כי "ככל שהדבר נדרש לקיום הצו, ולעניין זה בלבד, לא קיימת לעד, גם אם הוא חשוד בפרשה שלצרכי חקירתה דרושים המסמכים, זכות שתיקה, ועליו להשיב לשאלות הנוגעות לאי קיום הצו ולמקומם של המסמכים. אחרת, תסוכל מטרת הסעיף ומי שנצטווה להמציא מסמכים לבית המשפט, יוכל להתחמק ממילוי הצו ולמלא פיו מים. ודוק: המדובר אך ורק בשאלות הנוגעות במישרין לשאלת אי קיום הצו ואשר יש בהן כדי לקדם את מילויו כדין".
ביקורת מרומזת על שרון השופטים הביעו ביקורת מרומזת על שרון, ש'מרח' את הזמן: "ראשיתה של הפרשה ביום 16.7.03 בה נמסר למערער הצו הראשון. מאז חלפו למעלה משמונה חודשים והמסמכים אותם היה על המערער להמציא, כמבואר בפסק דין זה, טרם נמסרו. את התמשכות ההליכים ניתן להסביר, אם כי באופן חלקי בלבד, בכך שהפרשה העלתה שאלות אשר טרם נידונו בפסיקתו של בית משפט זה. דומה שכעת הגיעה השעה לסיים את ההתדיינויות ולקיים את שני הצווים נשוא הדיון. על המערער לקיימם בהקדם האפשרי".
סניגורו של שרון: נכבד כל החלטה של ביהמ"ש אחד מפרקליטיו של שרון, עו"ד מיכה פטמן, אמר כי "קיבלנו הנחיה למסור מסמכים שלא היו בידינו והכוונה היא לעשות מאמץ להביא כל מסמכים אחרים שבידינו. כמו שאמרנו מתחילת הדרך - כל הנחיה של בית משפט - נמלא. אי-הנחת של בית המשפט היא הדדית. אני חושב שהעלינו שאלות שכן עלו בפסיקה בפעמים קודמות והפסיקה כן הסבירה אותם, כמו למשל המאמץ המינימלי שנדרש מצידנו בעניין המסמכים. נראה מה יהיה השלב הבא".
כשנשאל פטמן האם כעת הם ייאבקו על כל מסמך ומסמך, השיב: "אני מאוד מקווה שאף אחד מהצווים לא יגרום לביקורים נוספים במערכת המשפט... אנחנו נתייחס לכל מסמך שהמשטרה תדרוש. אנחנו מוכנים להכין רשימה מראש למי אנחנו חושבים שכדאי לפנות כדי לקבל את אותם מסמכים. אנחנו נפנה לכל צד שלישי לפי בחירתם".
באשר לטיוטת כתב האישום נגד גלעד שרון, שהגישה אמש פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בפרשת האי היווני, בחשד לתיווך בשוחד, אמר פטמן כי "הפרקליטות הולכת לכתבי אישום בגין תיזות ולא בגין ראיות... אין להם פתרונות בחקירה והם מוכנים לעשות הכל כדי להשיג אותם".
ערעור של שתי החלטות של ביהמ"ש המחוזי כזכור, שרון מערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשני ערעורים שהדיון בהן אוחד: האחד, בו נתקבל ערעור הפרקליטות על החלטת בית משפט השלום, והוחלט כי בית משפט השלום בפתח תקוה שגה כאשר לא קיים ביקורת שיפוטית על הצהרתו של שרון, לפיה מסר את כל המסמכים "שברשותו". השופטים ברלינר, המר ושיצר קיבלו את טענת המדינה, לפיה בית המשפט צריך לבחון את השאלה היכן הם המסמכים שלא נמסרו. לצורך כך, היה מקום לשמוע כל אחד מהצדדים ללא נוכחותו של הצד השני.
במסגרת דיון זה, כך נקבע, המדינה תצביע בפני בית המשפט על הראיות המבססות את טענתה, כי המסמכים המבוקשים נמצאים בשליטתו של המערער. ואילו המערער יבהיר היכן המסמכים, מה עשה בהם, בהנחה שאינם בידיו, ומדוע לא יובאו. בחינה זו מתחייבת, קבעו השופטים, הן מלשונו של סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי, והן מהחלטתו הראשונה [בערעור] של בית המשפט העליון.
בדונם בערעור השני, אותו הגיש גלעד שרון, קבעו 3 שופטי המחוזי כי בנו של ראש הממשלה מחוייב למסור למשטרה את הקלטות והמסמכים בפרשת סיריל קרן, גם אם אלה אינם נמצאים בהחזקתו הפיסית, אלא רק בשליטתו הקונסטרוקטיבית. לשם כך, הוסיפו וקבעו השופטים, חייב שרון לשתף פעולה עם המשטרה במידה "סבירה".
בדחותם את הערעור, הורו השופטים על החזרת הדיון לבית משפט השלום בפתח תקוה, כדי שכל אחד מהצדדים יטען בהתאם לאמור. כלומר: שרון יסביר לבית המשפט מדוע מסמך מסויים אינו ברשותו ומדוע הדרישה ממנו להשיג את המסמך אינה "מידתית". המדינה תציג ראיות מדוע לדעתה המסמך מצוי ברשותו של שרון ו/או מדוע עליו להשיגו עבורה.
ביהמ"ש: שרון עושה צחוק מצו בית המשפט בדיון הקודם שהתקיים בערעור, ב-10 לחודש, בהרכב מורחב של 5 שופטים, מתח בית המשפט ביקורת נוקבת על גלעד שרון, ורמז כי הוא מתחמק מקיום צו של בית המשפט השלום - שחייבו להשיג מסמכים בפרשת האי היווני ובפרשת סיריל קרן, ולהגישם למשטרה ולפרקליטות [
ראו קישור].
עו"ד אפרת ברזילי, שייצגה את המדינה בערעור, טענה כי גלעד שרון מתחמק למעשה מקיום צו של בית המשפט. על-כך השיב השופט אליהו מצא, כי במצב זה כדאי אולי לטפל בו כפי שמטפלים בכל אדם שלא מציית לצו בית משפט. השופט מצא רמז להליכים של בזיון צו בית משפט - הליך פלילי לכל דבר ועניין, וכן על אפשרות לפתיחת בחקירה נגד שרון, בחשד לשיבוש הליכי חקירה ומשפט.
השופטים תאודור אור ומישאל חשין הטיחו בשרון, כי הוא עושה צחוק מצו בית המשפט ומתחמק מקיום הצו. "אם יש לאדם חסיון מפני הפללה עצמית או כל חסיון אחר, יש לשמור על חסיון זה, אבל אין פירוש הדבר שמותר לעשות צחוק מהצו", אמר השופט אור. השופט חשין הוסיף, כי שרון לא היה נוהג כך, אם היה זה הבנק שדורש ממנו מסמכים.
השופט אור הביע מורת רוח אף מעצם קיום הדיון. אור הטיח בפרקליטי שרון, כי זו הפעם השניה שהם מגיעים עם טענה דומה, והוא מקווה שלא תהיה פעם שלישית. אור הזמינם להעלות כאן ועכשיו את כל הסוגיות - "אל תשמרו דברים בשרוול", כדי להכריע בהן בדיון.
ע"פ 1761/04 גלעד שרון נ' מדינת ישראל