שירות הביטחון הכללי והפרקליטות סופגים מפלה נוספת, לאחר הצהרות רבות שנשמעו מצידם בשנתיים האחרונות על פעילותה כביכול של "מחתרת יהודית חדשה" בשטחים.
בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לפשעים חמורים, זיכה הבוקר (א', 4.4.04) פה-אחד מחמת הספק את צוריאל עמיאור (24), תושב המאחז עדי-עד, שהיה עצור עד תום ההליכים בפרשת "מחתרת בת-עין". עמיאור הואשם בסיוע לניסיון לרצח ועבירות בנשק. הוא יוצג על-ידי עו"ד יאיר גולן.
בפרשת מחתרת בת-עין, כזכור, הורשעו ירדן מורג, שלומי דביר-זליגר ועופר גמליאל, בכך שתכננו לפוצץ עגלת תופת בבית חולים ובית ספר במזרח ירושלים ונתגלו במקרה על-ידי שוטרים [
ראו קישור]. עמיאור הואשם בהרכבת המטען ומסירתו לאחרים, לאחר שלטענת המשטרה 3 טביעות אצבעותיו נתגלו על עגלת התופת והמטען.
עמיאור הוא החשוד השני בפרשת מחתרת בת-עין המזוכה על-ידי בית המשפט. בחודש דצמבר האחרון זוכה יוסי בן-ברוך מהחשדות נגדו, לאחר שישב 20 חודשים במעצר [
ראו קישור].
גם לעמיאור זה אינו ה"זיכוי" הראשון. בחודש אוגוסט האחרון, הוציא השב"כ צו מעצר נגד עמיאור, במסגרת שורת מעצרים מתוקשרת שהסתיימה בקול ענות חלושה, כאשר רק יצחק פס ומתי שבו מורשעים בהחזקת 8 לבנות חבלה.
עמיאור הועבר ממעצרו בכלא למתקן חקירה של השב"כ, והחשדות נגדו היו ניסיון לרצח (!), עבירות בנשק וקשירת קשר לביצוע פשע. לאחר שהשב"כ הגיע למבוי סתום בחקירתו ולא הצליח לגבש נגדו כתב אישום הוא שוחרר ממעצרו בפרשה זו והוחזר למעצר עד תום ההליכים בפרשת בת-עין.
במסגרת גל המעצרים של השב"כ, נעצרו ושוחררו עוד עשרה יהודים מבלי שיוגש נגדם כתב אישום. הסיבה לכשלון השב"כ נעוצה, ככל הנראה, בהסתמכות הטוטאלית על מי שהתברר כקשקשן בלתי נלאה: שחר דביר-זליגר. האחרון "זימר" שמות רבים וכל מי ששמו הוזכר - נעצר על-ידי השב"כ בחשדות כאלה ואחרים. גם כתב האישום נגד יוסי בן-ברוך שזוכה בבית המשפט נסמך, רובו ככולו, על עדות של דביר-זליגר וראיות נסיבתיות שלא התחברו האחת לרעותה.
טביעות אצבע על המסקינטייפ בהכרעת הדין כתבו השופטים צבי זילברטל, משה דרורי ויוסי שפירא, כי "צוריאל עמיאור נעצר לפני כשנה ונחקר באינטנסיביות, הן על-ידי השב"כ והן על-ידי המשטרה עד סמוך לפני הגשת כתב האישום, במשך כשבועיים. הנאשם הכחיש בחקירתו כל קשר למטען, להכנתו או לתכנון הפיגוע. לעיתים שמר הנאשם על זכות השתיקה וסירב לענות אף לשאלות כלליות שאין בהן כדי לסבכו בעבירה, ולעיתים התייחס הנאשם לשאלות והשיב תשובות ענייניות".
"הראיות המרכזיות כנגד הנאשם הן אותן טביעות אצבע שלו שהוטבעו והתגלו על מטען החבלה, וליתר דיוק - על צידו הפנימי של סרט הדבקה (מסקינטייפ), אשר רצועה אחת שלו שימשה להצמדת לבנות החבלה זו לזו ורצועה אחרת היתה מודבקת על חלקו האחורי של שעון הקיר שנכלל במטען. טביעת אצבע אחת התגלתה על סרט ההדבקה שעטף את לבנות החבלה וטביעת אצבע שניה התגלתה על סרט ההדבקה שהיה מודבק לחלקו האחורי של שעון הקיר. שתי הטביעות הנ"ל נמצאו בצידו הדביק של הסרט. טביעת אצבע שלישית של הנאשם נמצאה על מסגרת שעון הקיר, בחלקו האחורי".
באשר לטביעות שנמצאו על סרט ההדבקה, טען עמיאור כי מסר לשלומי דביר-זליגר "בנסיבות תמימות, רצועת סרט שכזה, לבקשת שלומי, מבלי שהנאשם מודע לשימוש שאמור להיעשות בסרט. הנאשם גלגל את הרצועה, שנלקחה מסליל שהיה ברשותו, על גבי מקל, ותוך כדי כך הגיעו טביעות אצבעותיו לסרט".
"באשר לשעון הקיר, הטענה היא שהוא נלקח מבית הכנסת בישוב מגוריו של הנאשם, גבעת עדי-עד. שעון זה נגנב מבית הכנסת על ידי שלומי, לצורך הכנת המטען. הנאשם עסק בשיפוץ בית הכנסת ותוך כדי כך ניתן להניח שהסיר את השעון מהקיר וכך הגיעו טביעות אצבעותיו לשעון".
האם אדם נוסף הכין את המטען? המדינה טענה, כי "יש חשיבות לקביעה שהיו מעורבים נוספים בהכנת המטען, מעבר לשלושה שהורשעו (ירדן, שלומי ועופר), שכן אם כך ייקבע 'אז יש אדם נוסף שבדיוק מתלבש לנו בתפקיד של הנאשם'. ואולם, בהיעדר כל ראיה ישירה הקושרת את הנאשם למטען, פרט לטביעות האצבע שלו, ואם יימצא הסבר להימצאותן על המטען, לא ניתן יהיה לקבוע שאותו אדם נוסף הוא דווקא הנאשם, גם אם נצא מנקודת המוצא לפיה אכן היה אדם כזה".
בחקירתו במשטרה ובשב"כ, הכחיש עמיאור מפורשות כל מעורבות לפרשה, וגם כשהוצגו בפניו הראיות נגדו לגבי טביעות האצבעות על סרט ההדבקה ועל שעון הקיר, טען שאינו יודע כיצד הגיעו לשם, ושב והכחיש כל מעורבות בפיגועים ו/או בהכנת מטענים. רק במהלך המשפט וכאשר נשמעו עדויות של מעורבים אחרים בפרשה, דבק עמיאור בגרסאות שהעלו העדים. השופטים דחו את טענת המדינה, לפיה מדובר ב"גרסה כבושה" של הנאשם, אך ציינו כי לשאלה אם עמיאור "תפס טרמפ" על גרסאות העדים שלומי ושחר דביר או שמא מדובר בגרסאות אמת - יש משקל מכריע.
השופטים ציינו, כי "היעדר הגירסה בחקירה יכול להיות מוסבר בכך שהנאשם ידע כי הוא אכן טיפל במטען החבלה ופשוט ציפה למוצא כלשהו; או, לחלופין, בכך שהנאשם באמת לא זכר באותו שלב את העובדות באשר לזיקתו האפשרית לסרט ההדבקה ולשעון הקיר".
מה שהכריע את הכף היתה הקביעה, שלא סביר ששלומי דביר "תפר" גרסה עבור צוריאל עמיאור, בה הסביר מדוע הופיעו טביעות אצבעותיו על "סרט ההדבקה הירוק" ועל "שעון הקיר". ההסבר: זליגר היה עצור אז עד תום ההליכים, ולא נחשף לראיות אלה. ואם כן, מניין ידע עליהן? "כיצד זה ידע 'לקלוע' בדיוק לסרט ההדבקה, מבין כל יתר מרכיבי המטען", תהו השופטים.
על-כך ציינו השופטים: "אכן, עו"ד [אורית] באומהורן [נציגת המדינה; נ.ש.] טענה בסיכומיה, כי עובדת עצם הימצאות טביעות האצבע של הנאשם על המטען פורסמה בכלי התקשורת ועלתה בדיונים להארכת מעצר הנאשם. יתכן שכך היה, אך לא ניתן, בעניין כה מרכזי וחשוב, להסתפק בהעלאת השערה בסיכומים. לא הוכח כלל ועיקר שנתון זה פורסם ברבים, כך שהיה יכול להגיע לידיעתו של שלומי".
ריבוי גרסאות העדים "חלק מהעדים שהופיעו בפנינו", כתבו השופטים בהחלטתם, "נתנו גרסאות שונות בהזדמנויות שונות, הן בשלבי החקירה, הן במשפטם הם והן במשפטם של מעורבים נוספים. יש בכך לתרום לשלל הספקות שהתעוררו במשפט זה. הרושם המתקבל מכל עדויותיהם והודעותיהם הוא, כי האמת אינה משמשת נר לרגליהם וכי בעיניהם יש ערכים חשובים יותר, כמו גם אינטרסים שונים שהם רוצים לקדם, מאשר הצורך והחובה לומר אמת בבית משפט".
"נמצא, שריבוי הגירסאות אינו מאפשר הגעה לממצא חד משמעי בסוגיה. לפיכך, מסקנתו בנקודה זו היא, כי המדינה לא הוכיחה כי מאן דהו, שאינו עופר או ירדן, הכין או הרכיב את המטען".
"מניתוח חומר הראיות, ובראש ובראשונה מעובדת קיומן של טביעות אצבעותיו של הנאשם על המטען, ומהקשיים בקבלת הסברי ההגנה לכך (אף אם הסברים אלה יוצרים ספק), עולה, כי קיים חשד כנגד הנאשם, חשד שהצדיק הגשת כתב אישום ושמיעת ראיות מקיפות. ייתכן שאיש מבין שלושת המורשעים בפרשה לא הרכיב את המטען והיה אדם נוסף שעשה כן, אך אין לכך הוכחה מספקת, על-פי הנדרש במשפט פלילי.
עם זאת, ולמרות שבידי המאשימה מצויות ראיות המסבכות את הנאשם, מסקנתנו היא שעל יסוד ראיות אלה לא ניתן לקבוע, במידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי, שהנאשם היה זה שהרכיב את המטען".
תגובות ברוך מרזל, מראשי חי"ל (חזית לאומית יהודית), אמר בתגובה לזיכוי, כי הגיעה השעה לעשות חשבון-נפש בשב"כ, כאשר חוקרי המחלקה היהודית מפשלים פעם אחר פעם ועוצרים את האנשים הלא נכונים. מעניין מי ישלם לצוריאל עמיאור וליוסי בן-ברוך על הסבל הקשה שעברו הם ומשפחותיהם".
עמותת "חוננו", המטפלת באזרחים ובחיילים שנקלעו למצב משפטי קשה עקב האינתיפאדה, מסרה בתגובה כי "מצער מאוד לראות מדינה שנלחמת בחירוף נפש בחייליה ובמתיישביה, במקום להתעסק עם היהודים כדאי שירחיבו את הפעילות נגד מחבלים".
הוועד נגד מעצרו המינהלי של נעם פדרמן מסר בתגובה, כי הזיכוי מהווה עוד הוכחה לכך שמעצרו המינהלי של נעם פדרמן הוא התנכלות לשמה, כאשר בשב"כ לא הסתירו טענותיהם שפדרמן קשור להתארגנות בת-עין. משהוכח שאין מחתרת, מן הראוי לשחרר גם את פדרמן".
ת.פ.ח. 619/03 מדינת ישראל נ' צוריאל עמיאור ___________________ בצילום למטה: צורי עמיאור עם ילדיו, לאחר שחרורו מן המעצר [כל הצילומים באדיבות עמותת חננו] 