סערת פרס ישראל ויגאל תומרקין מסרבת לשכוך. בסוף השבוע הגישו חבר הכנסת שאול יהלום ועורך הדין גיל איכבום את עתירתם המתוקנת לבג"צ, נגד ועדת השופטים לפרס ישראל בתחום הפיסול לשנת תשס"ד ושרת החינוך, לימור לבנת.
כזכור, לפני כשבוע וחצי דנה ועדת הפרס בפעם השלישית לאחר ששרת החינוך המליצה לה לעשות כן ולשקול גם את התבטאויותיו של האמן, בטרם ידון בג"צ ב-3 העתירות שהוגשו בנושא. ואולם, הוועדה עמדה בדעתה שלא לשלול מתומרקין את הפרס בשל התבטאויותיו הקשות.
"בישיבותיה מה-15 במרס ומהיום 28 במרס", נאמר בהחלטתה השלישית, "דנה הוועדה בכובד ראש בכל החומר ששרת החינוך התרבות והספורט הגישה לה, המתייחס להתבטאויותיו ולמעשיו של מר תומרקין. הוועדה החליטה שלמרות התבטאויותיו ומעשיו של מר תומרקין, מצערות ככל שיהיו, היא מעניקה בשיקוליה משקל מכריע לפועלו להשגיו האומנותיים במשך עשרות שנים, כפי שנימקה הוועדה בהחלטתה הראשונה...".
החלטה זו הוצגה למחרת בפני השופטים אליהו מצא, מרים נאור וסלים ג'ובראן, אולם מאחר ולא צורפה לה עמדת שרת החינוך, אם היא מאשרת ו/או מבטלת ו/או נמנעת מיישום ההחלטה, הוחלט לדחות את הדיון עד לאחרי פסח (13.4.04), תוך שבינתיים יתקנו העותרים את עתירותיהם בהתאם.
תזכורת: 3 עתירות נגד הענקת הפרס לתומרקין מדובר בעתירות שהגישו חבר הכנסת שאול יהלום (מפד"ל), באמצעות עורכי הדין פנחס מעוז ומאיר הופמן; עורך הדין התל אביבי גיל איכבום, המייצג את עצמו; התנועה להגינות שלטונית, באמצעות היו"ר שלה, מרדכי איזנברג, וכן עורך הדין מוטי ציבין, המייצג את עצמו ואל"מ (במיל.) חיים כרמי מקריית טבעון, המיוצג בידי עו"ד נחמה ציבין.
במרכז שלוש העתירות, שהדיון בהן אוחד, עומדת טענה אחת מרכזית: ועדת הפרס גילתה הבנה שגויה ובלתי ראויה של תפקידה, כאשר טענה בהחלטתה כי "אין זה מסמכותה לדון בהשקפותיו או התבטאויותיו של האמן, אלא לקבוע את רמת ההישגים בתחום הפיסול בלבד. העבודות שנמצאו פסולות על-ידי הציבור היו חלק מהפגנת מחאה חולפת ואינן מהוות חלק ממכלול יצירתו האומנותית של תומרקין".
כך נטען, כי ועדת הפרס לא שקלה את מכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין מתן הפרס, ובכלל זה אישיותו של המועמד וייצוגיותו את ערכיה של מדינת ישראל.
בשלוש העתירות מביאים העותרים התבטאויות "נבחרות" של תומרקין, בעיקר מתוך ראיונות עיתונאיים אותם העניק ברבות השנים לכלי תקשורת שונים [ראו קישורים].
כך למשל, מציין עו"ד איכבום בעתירתו, כי בראיון לגלי צה"ל שנערך רק לפני כחודש וחצי (ב-3.1.04) אמר תומרקין: "אני מחרבן על פרס ישראל".
העתירות המתוקנות: החלטת השרה לבנת אינה סבירה החידוש העיקרי בעתירתו המתוקנת של שאול יהלום היא, שלמחרת הדיון בבג"צ הוא פנה שוב לשרה לבנת, בבקשה "לנצל את ההזדמנות הבלתי חוזרת שניתנה לה על-ידי בית המשפט, להסתייג מהחלטת ועדת הפרס ולהודיע שאין היא מאמצת את החלטתה הנוספת של ועדת הפרס".
ואולם, לבנת השיבה כי "לא נותר לה אלא לכבד את החלטתה הסופית של ועדת הפרס ולהעניק את פרס ישראל לפיסול לשנת תשס"ד למר תומרקין", בנימוק ש"ועדת הפרס שבה ואישרה את החלטתה להעניק את הפרס למר תומרקין פעמיים, לאחר שדנה במכלול ההיבטים הרלוונטיים. הוראות תקנון פרסי ישראל קובעות כי החלטתה החוזרת של הועדה הינה סופית. לאור כל אלה, ובהתחשב בנוהג המקובל מאז נוסד פרס ישראל בשנת 1953, לפיו שרי החינוך לדורותיהם כיבדו את החלטותיהן הסופיות של ועדות הפרס, נראה לי כי כל החלטה שלא להעניק את פרס ישראל למר תומרקין לא תעמוד במבחן הסבירות".
גם עו"ד גיל איכבום, העותר השני, קיבל מלבנת תשובה דומה לאחר שפנה אליה בבקשה להפעיל את שיקול דעתה. "'אמירתו' הברורה והמשמעותית ביותר של הרכב השופטים" בדיון שנערך לאחר החלטתה השלישית של הוועדה, כתב עו"ד איכבום בפנייתו, "היא שאל לה לשרת החינוך הנכבדה לשמש, במחילה, אך ורק כ'חותמת גומי', המקבלת בכל מחיר ובנסיבות כלשהן את המלצותיה של ועדת שופטים כזו או אחרת, אלא להיפך".
"שעה שוועדת השופטים מסרבת לדון בנפש חפצה ובפתיחות גם בנימוקים ערכיים המתייחסים למועמדים לקבלת הפרס, אלא מתעקשת הוועדה לשקול רק, או בעיקר, שיקולים מקצועיים-אומנותיים גרידא, הרי שלמעשה דווקא שרת החינוך, בתפקידה הציבורי ובסמכותה כמי שבסופו של דבר מחליטה לאשר או לא לאשר את המלצות הוועדה, היא היא שצריכה לתת את מלוא 'כובד משקלה הציבורי' ולתת דעתה באופן ברור בדבר חשיבות ההתייחסות לשיקולים הערכיים ולאישיות המועמד, ובדבר סמכותה שלא לאשר כלאחר יד כל המלצה, רק בגלל 'הנוהג' שהיה קיים בנושא זה עד כה, במיוחד כאשר הוועדה הממליצה מביעה באופן הברור ביותר, פעם אחר פעם, את סירובה לתת את ההתייחסות ואת המשקל הראויים לשיקולים אלו", לשון פנייתו של עו"ד איכבום.
בעתירתו המתוקנת, שב וחוזר חבר הכנסת יהלום על טיעוניו שהוזכרו לעיל, והפעם מוסיפים באי-כוחו, עורכי הדין פנחס מעוז ומאיר הופמן, טיעון חדש: השרה לבנת לא היתה מוסמכת כלל להחזיר את הדיון לוועדה בפעם השלישית, לאחר שעשתה כן פעם אחת, נוכח הקבוע בתקנון הפרס: "השרה רשאית להחזיר המלצה, במנומק, לדיון חוזר בוועדה, להחלטה חוזרת. ההחלטה השניה של הוועדה תהיה סופית".
יהלום טוען, כי "אין תקנון הפרס מאפשר 'שיפור עמדות' בישיבה לילית בהולה לצורך הליכי הבג"צ ו/או לכל מטרה שהיא. משהחליטה ועדת השופטים החלטתה בפעם השניה הפכה זו להחלטה סופית של הוועדה, והסמכות העליונה עוברת לשרת החינוך, לאשר או לדחות את החלטה".
עוד נטען, כי החלטתה השלישית של הוועדה בה נאמר כי היא דנה "בכובד ראש" בחומר שהוגש לה, אינה אלא "מס שפתיים ואחיזת עיניים". "האמנם הספיקה עתה הוועדה בישיבתה הלילית החפוזה לדון ולשקול ברצינות יחסה לאלימות במשפחה של תומרקין, ובאם ראוי מי שנמצא בתקופת 'על-תנאי' לכבודה של המדינה כחתן פרס ישראל? ההספיקה הוועדה לשקול ברצינות ולהכריע בשאלת הענקת הפרס למי שנפסל לפרס על-ידי רשות 'יד ושם' מפאת יחסו לשואה?! ועוד כהנה וכהנה שיקולים כבדי משקל ומחשבה".
לכן, טוען יהלום, יש לקבוע כי החלטתה השלישית של הוועדה בטלה משום שניתנה בחוסר סמכות, ומשכך החלטתה "הסופית" של ועדת הפרס היתה החלטתה השניה, שכנראה לא הניחה את דעתה של לבנת.
לגבי החלטתה של לבנת לאמץ אוטומטית את החלטתה של הוועדה, מבקשים ח"כ יהלום ועו"ד איכבום לחייב את השרה להפעיל שיקול דעת ולקבוע כי הנימוק לפיה היא אמורה לשמש חותמת גומי להחלטת הוועדה, מאחר ו"כך נהגו שרי החינוך בעבר" - אינה סבירה.
בג"צ 2779/04 עו"ד גיל איכבום נ' שרת החינוך והתרבות ואח'; בג"צ 2769/04 ח"כ שאול יהלום נ' שרת החינוך והתרבות ואח'; בג"צ 2850/04 התנועה להגינות שלטונית ואח' נ' שרת החינוך, התרבות והספורט ואח' 