השכר הממוצע של עובד זוטר, יחסית, המשרת כשלוש שנים בשב"כ מסתכם, בממוצע, בכ-7,500 ש"ח נטו לחודש. במקרים רבים השכר הממוצע אינו כולל רכב וטלפון סלולרי, והוא אינו מתייחס לעובדים המשרתים בשטחים או בחו"ל. אלה, נהנים מתוספות שונות לשכר (בעיקר תוספת סיכון או תוספת שטחים).
יש לציין, כי חלק גדול מהעובדים הזוטרים משרתים על בסיס שכר ממוצע של 7,500 ש"ח בלבד, ללא תוספות שונות לשכר. בעלי ותק ותוספות שכר מגיעים, במקרים רבים לשכר שבין 10,000 עד 12,000 שקל נטו. שכר עובדי "המוסד" גבוה משכר עובדי השב"כ בכל הדרגים.
נתונים אלה עולים מעבודתו של סטודנט לתואר שני בשלוחת אוניברסיטת דרבי. הסטודנט - מפקד בשב"כ - התייחס בעבודתו לנושאי השכר ולבעיות הלחץ בעבודה של פיקודיו. במהלך העבודה ראיין הסטודנט אנשי שב"כ, שוחח עם 30 אנשי הצוותים הנתונים לפיקודו הישיר, קיים ראיונות, שיחות ושאלונים עם 80 אנשי שב"כ ואף ראיין אנשי שב"כ שפרשו מהמסגרת והפרו חוזה חתום. הסטודנט עצמו מועסק בשב"כ כ-8 שנים ומכיר היטב את המערכת.
25% מהעובדים הזוטרים מתפטרים אנשי דרבי מסבירים שכל אדם המגויס לשב"כ ונמצא מתאים לשירות מוחתם מיידית על חוזה לחמש שנות עבודה. על-פי הנתונים שנאספו על-ידי הסטודנט כ-25% מהעובדים הזוטרים בשירות הביטחון הכללי מתפטרים ביוזמתם מהשירות בתקופה שבין שנתיים ועד לארבע שנים מחתימת החוזה ובכך הם מפרים חוזה חתום.
לדברי המפקד, השחיקה האדירה בעבודה, שמכונה בשב"כ, "עבודה מהנץ החמה עד צאת הנשמה" גורמת במישרין להתרת חוזים בהיקף גדול. מהעבודה עולה שעובד זוטר בתפקידי שטח או מודיעין נדרש, בעיקר בשנים האחרונות, לעבוד כ-15 שעות מדי יום ולעיתים אף יותר ובמשמרות כפולות עם הפסקות לרענון בלבד.
לחץ בעבודה במסגרת ראיונות שערך הסטודנט עם עובדים שפרשו נמצאה מגמת דיווח אחידה בכל הנוגע ללחץ בעבודה: "לאחר עבודה מאומצת שבה נאלצתי לוותר על חיי זוגיות נורמליים כולל לימודים, התחלתי לשאול עצמי שאלות כמו עד מתי אעבוד בעבודה מסוג זה? מתי אתחיל לצאת עם מישהי במערכת יחסים תקינה ונורמלית? מתי ארכוש מקצוע נוסף? הבנתי שיש לי תקופות בעבודה בהם אני מדוכא, שחוק ולחוץ, עצבני למרות שהרגשתי סיפוק מהעבודה".
תשובה נוספת שחזרה על עצמה בסגנון דומה התייחסה אף היא ללחץ ולחוסר שביעות רצון מהעבודה: "לעיתים קרובות מאוד יצא לעובדים לשוחח על כך ואכן קיימת תחושה של חוסר שביעות רצון מהמערכת אשר לא מתגמלת כראוי עובדים, בעיקר מבצעיים, ובשל כך נוצרת שחיקה ולחץ".
מהשאלון שחילק הסטודנט לאנשי השב"כ עולה, כי עובדים מבצעיים נעדרים מביתם בין 7 - 14 יום בחודש בממוצע. מרבית הנשאלים הגדירו את עבודתם "כקשה ושוחקת במידה רבה ביותר", מרבית הנשאלים הרגישו את עצמם "מקופחים או לא מתוגמלים כראוי".
הסטודנט התייחס בעבודה לבקשת אנשי דרבי לשינויים אפשריים הרצויים מבחינת השב"כ כלפי עובדיו. הסטודנט - מפקד הציג 4 הצעות לשיפור היחס לעובדים:
1) העלאת שכר לעובדים המבצעיים.
2) מתן קביעות לעובדים בתום 5 שנות החוזה עליו הם חתומים. לדעת הבודק ידיעה על מתן קביעות יסייע לעובדים רבים לצלוח תקופות משבר בידיעה שישנה מטרה להמשך עבודתם.
3) עזרה נפשית בעיקר לבני זוג של עובדים נשואים כשבני הזוג מוצאים עצמם בודדים בחגים ושבתות. בסעיף זה מבקש הסטודנט להשקיע משאבים ומאמץ רב.
4) מתן אפשרות לגיוון נוסף בעבודה.
יחס אישי בעבודתו ציין הסטודנט, כי שינויים ביחס האישי כלפי העובד - ראש האגף הממונה צריך להודות לעובד ולדאוג לרשום הערה חיובית בתיקו האישי דבר שיוסיף למוטיבציה. מסתבר שהליך אינו מתבצע לעיתים תכופות. בנוסף, מהראוי שבין ראשי האגפים וסגניהם לבין הסוכנים בשטח תהיה תקשורת הדוקה יותר מבעבר בחיי היום יום דבר שיסייע להדברות הדדית פורה. הסטודנט שנשאל בדרבי על עלות המשאבים לביצוע השינויים הודה "שהארגון מתקשה כיום במציאת משאבים ולכן יישום חלק מהשינויים מהווה בעיה לשב"כ".
אנשי דרבי פנו לפני כשבוע טלפונית ובכתב לקבלת תגובה ממשרד הביטחון ומלשכת ראש השב"כ בנושאים הקשורים לעבודה. ראש מדור אבטחה בלשכת ראש השב"כ (א') מסר "שבשלב זה אין בכוונת השב"כ להגיב בנושא".