הפובליציסט מיכאל בריזון, המוכר לכולנו יותר בפסבדון "ב. מיכאל" מהמוסף לשבת של העיתון 'ידיעות אחרונות', פרסם לשון הרע על המתנחלים. כך קבע לאחרונה בית משפט השלום בירושלים, כאשר דחה את תביעת הדיבה שהגיש דווקא בריזון עצמו, נגד עיתון 'הצופה' שפרסם מאמר תגובה של חנה אייזנמן.
השופט נעם סולברג קבע, כי גם מאמר התגובה היה נגוע בלשון הרע, אולם "זו בסיגנונה וזה בסיגנונו... כחריפות לשון הרע שפורסמה קודם לכן, כן עוצמת הגינוי".
ראשיתה של הפרשה היא בכמה מאמרים חריפים מאוד שפרסם הפובליציסט בריזון [אחיו של חבר הכנסת רוני בריזון משינוי; נ.ש.], כחלק מטורי הפובליציסטיקה המתפרסמים במוסף לשבת של 'ידיעות'. נזכיר, כי מוסף זה מעניק במה גם לשני כותבים קיצוניים אחרים מצידה השמאלי של המפה: הסופר מאיר שלו וסילבי קשת. לציטוטים ממאמריו של בריזון, אדם חובש כיפה, נגיע בהמשך.
בחודש יולי 2003 פרסם העיתון 'הצופה', המזוהה כביטאון תנועת המפד"ל, מאמר תגובה של חנה אייזנמן, תחת הכותרת: "זכות יוצרים לב. מיכאל". בגין כמה משפטים במאמר, הגיש בריזון תביעת דיבה על-סך 200 אלף ש"ח נגד העיתון ועורכו, גונן גינת, וכן נגד חנה אייזנמן עצמה.
בריזון, על המתנחלים: "חוליגנים עם חולצות משובצות ותת-מקלעים" הרקע למאמר הוא הצעה של שר התשתיות, יוסף פריצקי משינוי, לפנות את המתנחלים מהשטחים וליישבם בנגב. בריזון, שכבר לפני 11 שנים הציע את הרעיון בטורו האישי, חידש את הרעיון למשמע הצעתו של פריצקי, תחת הכותרת "לא ראויים למגורי אדם".
וכה כתב ב. מיכאל: "האנשים הרעים, שהושחתו ופונקו בעשרות שנים של אדנות, טירוף ובטלנות, הם פגע רע נפיץ ומסוכן. אם חס וחלילה יגיעו, במקובץ, לגליל או לנגב, אין ספק שהם יעוללו שם את אשר עוללו בגדה המערבית. הרגלי נבלה כהרגלים שרכשו שם אין מאבדים בין לילה. וכל עוד לא נעקרו מקרבם מידותיהם הרעות, שום דוד שמש ושום שימשה לא יהיו בטוחים מרשעת נעריהם. שום מטע ושום שדה לא יהיו מוגנים מפראותם".
"יידרשו שנים רבות עד שבני הדור הזה, דור מתנחלי הכיבוש, ישובו ויהיו כאחד האדם. ישובו ויהיו ראויים למגורי אדם. אם חפץ השר פריצקי לסייע למתנחלים בתהליך התירבות, המישמוע והנירמול, כדאי מאוד שיפעל בכל מאודו, כדי שהמתפנים יגורו כולם עמוק ככל האפשר בתוככי גוש דן, וקרוב ככל האפשר לרחוב שיינקין ולחוף הים, אולי שם, אולי רק שם, תצונן קמעה אש הקודש השחורה שיוקדת בהם. ותינטע מעט בינה ארצית בקודקודם".
במאמר מלפני 11 שנים כתב ב. מיכאל: "האמנם אפשר ומותר להטיל על ישוב תרבותי כלשהו שיקלוט אל תוכו להקה צרחנית, רגזנית, יבבנית, אלימה ומזויינת שכזאת? ינסה כל אדם לשוות בנפשו את מראה שכונתו הוא אם לפתע פתאום יגדשוה כל מיני חוליגנים עם חולצות משובצות ותת-מקלעים, אשר ינקבו להנאתם דודי שמש, יצלפו על ילדי השכנים, יערכו סיורים אלימים בחצרות, יקימו מחסומים, ינפצו פה ושם פנסי מכוניות, יפרצו בשעות בלתי צפויות בשירה ניחרת ובריקודים, ובאופן כללי יורידו את מחירי הדירות באיזור לשאול תחתית? איזוהי הרשות המקומית אשר ראויה לעונש כזה".
מאמר התגובה של אייזנמן: בריזון הוא אחד האנטישמים הגדולים בעולם בתגובה למאמרו המחודש של בריזון, כתבה אייזנמן: "העובדה שפריצקי הציע את הצעתו מבלי להזכיר את זכות היוצרים של ב. מיכאל, הקפיצה את הלז, על כן שלף מקופת השרצים ההולכת לפניו את המאמר הנ"ל, ניער אותו מן האבק, מירק קמעא פה ושם, והוציאו לאור... מיכאל סומך על זכרונם הקצר של הקוראים, שלא יזכרו כמה קצר היה זכרונו, כאשר הציע אותה הצעה לפני שנים. והוא גומל לפריצקי על נבזותו בביצוע הפלגיאט בהעלאת הצעה נגדית, על נימוקיה הגבלסיים".
עוד כתבה אייזנמן: "יושב אחד האנטישמים הגדולים ביותר בעולם ומתיז רעל על תהליך שיבת ציון ועל המוסרים עליו את נפשים, שהוא אינו ראוי לבוא בקהלם. ושר החוץ ממנה את האלוף עמידרור לעמוד בראש 'ועדה נגד ההסתה ברשות'. כל אגורה הנוגעת בדרך כזו או אחרת ב'רשות', שהורתה לידתה ואחזקתה בחטא ובפשע נגע האנושות, היא גזל העם היהודי. את נקמתה של כל טיפת דם שעלתה לנו ה'רשות', והיא עלתה לנו בנהרות דם, בברכתו של ב. מיכאל, לא ברא השטן".
בריזון: מאשימים אותי בשיטות תעמולה נאציות בתביעה, שהוגשה באמצעות עורכי הדין יוסי ארנון ויוסי צור, טוען בריזון כי "במאמר הסתה חריף ביותר, הואשם... באנטישמיות, כמשתמש בשיטות תעמולה נאציות, וכמברך על פעולות הטרור בהם נהרגו בשנים האחרונות אזרחים יהודים רבים... הדברים ו/או המעשים, ההתנהגויות והתכונות המיוחסים לתובע... יש בהם כדי לבזות ו/או להשפיל את התובע בעיני הבריות ו/או לעשותו מטרה לבוז וללעג ו/או לפגוע במשרתו ו/או במקצועו ו/או בקהילה בה הוא חי ו/או בעבודתו של התובע".
עוד טען, כי מדובר בפרסומים שקריים, הפוגעים במעמדו, באישיותו ובמקצועיותו, וכי הפרסומים המשמיצים נעשו בכוונה לפגוע בו, וכי נגרמה לו עוגמת נפש.
הנתבעים: בריזון מנסה לסתום את פיות מבקריו הנתבעים טענו, באמצעות עורכי הדין נדב העצני ואורית חיים, כי "יסוד תביעה זו בניסיון התובע להגביל את חופש הביטוי של מבקריו... הוא אחד הפובליציסטים שלוחי הרסן והקיצוניים ביותר... שעושה תדיר שימוש באלימות מילולית, כזב וניסיונות הסתה... תומך בפרסומיו בהפרת חוק קולקטיבית של סרבני שירות מן השמאל... מייחס לכלל תושבי יש"ע היהודים דפוסים של עבריינות, פריעת חוק, טירוף... מטיל עליהם ועל כלל שומרי המצוות אחריות קולקטיבית לכל פגעי ותחלואי החברה הישראלית ומדינת ישראל, תוך שהוא עורך דמוניזציה מכוונת שלהם".
לדבריהם, ב. מיכאל מנסה באמצעות התביעה "לסתום את פיו של מי שמבקר אותו ביקורת לגיטימית על פרסומיו הפראיים, המסיתים והכוזבים". כן טענו, כי עומדת להם הגנת אמת הפרסום; כי "הפרסום היה הבעת דיעה על התנהגותו של ב. מיכאל בהיותו איש ציבור בקשר לעניין ציבורי, וכן על אופיו ו/או מעשיו ו/או דעותיו, כפי שאֵלו באים לידי ביטוי בפרסומיו"; וכי הפרסום היה ביקורת על יצירה סיפרותית שב. מיכאל פרסם, וכן הבעת דיעה על אופיו, מעשיו או דעותיו במידה שנתגלו באותה יצירה", המהווים כולם עילות הגנה על-פי חוק איסור לשון הרע.
לבסוף טענו, כי הפרסום נעשה כתגובה על לשון הרע שפרסם בריזון, ומשכך עומדת להם הגנת סעיף 15(10) לחוק.
ניסיון הפשרה נכשל; ביהמ"ש: האידיאולוגיה לא תוכרע בבית המשפט השופט נעם סולברג [אף הוא חובש כיפה, אגב; נ.ש.] ניסה לפשר בין הצדדים, ומשראה כי הדבר אינו צולח בידו, החליט שלא לדון בהגנת אמת הפרסום שהעלו הנתבעים הגם ש"נושאים אידיאולוגיים ופוליטיים, הינם שפיטים", משום ש"לבטח היינו נדרשים לשמיעת עדים, בהם גם עדים מקצועיים, כפי שטענו בצדק באי-כוח הצדדים, והיה עליי לקבוע ממצאים, גם באותם נושאים אידיאולוגיים ופוליטיים, ככל הדרוש לשם הכרעה בתחולת ההגנות שלפי החוק".
"אלא", ציין השופט סולברג, "שאיננו שׂשׂים להיכנס אל תוך היוֹרה הרותחת. הגם שמדובר, כאמור, בנושאים שפיטים, הרי שאם ניתן הדבר, עדיף שבית המשפט ימשוך את ידו מעיסוק בהם. סוף סוף, תהא הפסיקה המשפטית כאשר תהא, האידיאולוגיה לא תוכרע בבית המשפט".
הנתבעים כפרו בטענה כי מאמרה של אייזנמן היה בבחינת לשון הרע. השופט סולברג לא הסכים עימם: "לא רק מנקודת מבטו הסובייקטיבית של ב. מיכאל, אלא באמת-מידה אובייקטיבית, ברי כי נקיטת לשון אנטישמי על יהודי, האשמתו בהתזת רעל על תהליך שיבת ציון, בשימוש בנימוקים גבלסיים, ובשאר מרעין בישין, כאמור בדבריה של גב' אייזנמן על ב. מיכאל, הינם לשון הרע". ואולם, הוא לא נזקק להכריע בנקודה זו ובדונו בתביעה, הניח כי הדברים אכן הינם בגדר לשון הרע.
ביהמ"ש: אין ספק כי מדובר במאמר תגובה כדי שמאמרה של אייזנמן יזכה להגנת הסעיף, קבע סולברג, קובע החוק כמה תנאים: מאמרה של אייזנמן היווה תגובה למאמריו הקודמים של ב. מיכאל; במאמריו הקודמים של ב. מיכאל היו דברי לשון הרע; מאמרה של אייזנמן נועד לגנות או להכחיש דברי לשון הרע שבמאמריו של ב. מיכאל; פרסום מאמרה של אייזנמן נעשה בתום-לב.
"עינינו הרואות", כתב השופט סולברג בהחלטתו, "כי ניכר במאמרה של גב' אייזנמן, על-פי תוכנו ועל-פי אופן עריכתו, כי לא בא בחלל ריק, אלא כי מדובר בו בתגובה למאמריו הקודמים של ב. מיכאל. רוב בניינו (מבחינת המהות) ורוב מניינו (מבחינת כמות המלל) של המאמר, מיוּסד על מאמריו של ב. מיכאל. תכליתו הינה להגיב - על דרך של גינוי - ללשון הרע שפרסם ב. מיכאל".
ביהמ"ש: במאמרו של בריזון יש משום לשון הרע פרקליטיו של בריזון טענו, כי אין במאמרו משום לשון הרע. על-כך אמר סולברג: "מוטב [לו] לא היו טוענים כזאת. בּרי כי פרסום דבריו עלול להשפיל 'מתנחלים' בעיני הבריות, או לעשותם מטרה לשנאה, לבוז; הפרסום עלול לבזות 'מתנחלים' בשל מעשים, התנהגות, או תכונות המיוחסות להם. יש בדבריו של ב. מיכאל משום לשון הרע".
"שאלה אחרת היא", הוסיף השופט, "אם היו עומדות לב. מיכאל הגנות שבחוק על דברי לשון הרע שפרסם. לטענתו, מדובר בביקורת על הליכותיהם והתנהגותם של מתנחלים, ואשר שותפים לה רבים בציבוריות הישראלית. בין אם כך ובין אחרת, היות ואין מדובר בתביעה נגד ב. מיכאל, אין מקום לדון בטענות הגנה באשר לפרסום מאמרו שלו".
מאמר התגובה פורסם בתום-לב לאחר שקבע כי שלושת התנאים הראשונים להגנה מתקיימים, בחן השופט סולברג את תום-הלב של אייזנמן במאמרה. "אין הצדקה להחיל את ההגנה על מי שמפרסם לשון הרע לתאבון במסווה של גינוי או הכחשת לשון הרע שפורסמה קודם לכן, באין לו כל זיקה עניינית אל אותם דברי-לשון הרע קודמים. אלא שהמבחן איננו גיאוגרפי ואיננו טריטוריאלי, ואין נפקא מינה אם גב' אייזנמן מתגוררת מצידו האחד של הקו הירוק, או מצידו האחר. זיקה חברתית, אידיאולוגית, פוליטית, הזדהות עם תושבי יש"ע היהודיים, די באלה כדי לאפשר לנתבעים לחסות תחת כנפי הגנת סעיף 15(10), מבלי שיישלל תום-ליבם".
"יתר על כן, כשלעצמי, עקרונית, לא הייתי שולל את תחולת ההגנה על מי שמפרסם לשון הרע בכוונה לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן, גם באין לו כל זיקה או הזדהות כנ"ל עם מי שעליו פורסמה הלשון הרע".
השופט אף דחה את הטענה כי רק לאחר 11 שנים "נזכרו" אייזנמן וחבריה המתנחלים להיעלב, וקבע כי ב. מיכאל "עודנו מחזיק בדעות שהביע לפני 11 שנה, ושב ליתן להם ביטוי פומבי עדכני. את 'מירוץ ההתיישנות' לקיצפה של גב' אייזנמן ולזכותה להגיב על עלבונה, אין למדוד מלפני 11 שנה, אלא ממועד פרסום מאמרו החדש של ב. מיכאל, גם אם יש בו מיחזור מן האמור בקודמו".
כן ציין השופט, את ההבהרה שפרסמו הנתבעים בעיתון 'הצופה': "במאמר שפורסם ב'הצופה' ביום 6.7.03 הופיע המשפט הבא: 'את נקמתה של כל טיפת דם שעלתה לנו הרשות, והיא עלתה לנו בנהרות דם, בברכתו של ב. מיכאל, לא ברא השטן'. הכוונה היא שאותה רשות (שעלתה בנהרות דם) - היא בברכתו של ב. מיכאל (ולא כל מובן אחר)".
בריזון ואייזנמן כותבים בשפה חריפה מנגד, הציג בריזון מאמרים אחרים של אייזנמן בה היא מטיחה ביקורת קשה בגורמים שונים. על-כך אמר השופט: "רבים הם - מימין ומשמאל, חילוניים ודתיים - ש'זכו' למנה הגונה - מעורבים בה מיני השמצות וגידופים - מפיה של גב' אייזנמן".
"אלא שמנגד", ציין סולברג, אין דבש וחלב תחת לשונו של ב. מיכאל", והביא דוגמאות נוספות לכך. במאמר אחר, כתב על מערכת החינוך הממלכתית-דתית: "כאן ירביצו בכם גם כמה מערכי היהדות החדשים ביותר: שנאת זרים, גזענות, יוהרה ואטימות" ("ומה תלמד בכיתה היום", מאמר מיום 1.9.98); על ממשלת ישראל כתב במאמר מספטמבר 2003: "מה ההבדל בין יגאל עמיר לממשלת ישראל? מה ההבדל בין ממשלת ישראל לבין רוצחי זאבי? אין הבדל. אלה כמו אלה, משתמשים ברצח פוליטי כדי לקדם את עמדותיהם הפוליטיות".
"הנה כי כן, זוֹ בסיגנונהּ וזה בסיגנונוֹ. בבחינת תום-ליבה של גב' אייזנמן, אם לא חרגה תגובתה על דברי לשון הרע של ב. מיכאל ממידת הגינוי הלגיטימית, שומה לשקול אלה מול אלה. כְּחריפות לשון הרע שפורסמה קודם לכן, כן עוצמת הגינוי... האשמתו של ב. מיכאל באנטישמיות, מגונה היא בעיניי; גיוסו של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי למערכה, מעורר מורת-רוח; מוטב תדע גב' אייזנמן כי תהליך שיבת ציון יכול ללבוש ולפשוט צורה. עצם היותו של ב. מיכאל בר-פלוגתא חריף, איננו עושה אותו דוקא, למי שמתיז רעל על התהליך... עם זאת... הדברים הינם גבוליים, אך אינם בלתי-סבירים".
בקובעו, כי ההגנה אכן חלה על הנתבעים, הביא סולברג מדבריו של הנשיא אהרן ברק, שקבע כי "המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת".
בסיום דבריו, ציין השופט סולברג כי אם הדיון בתביעה היה מתקיים על-פי המשפט העברי, ספק אם הנתבעים היו זוכים להגנה, ציטט מספר "שערי תשובה" של רבינו יונה גירונדי: "אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו, כי אם גילה על חטאך, לא תיקום ולא תיטור לעשות לו כאשר עשה לך. וזה מוסר נכבד ומעיקרי היראה", ואף הזכיר את האימרה בתלמוד הבבלי: "הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין... עליהן הכתוב אומר (שופטים ה') 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".
למרות דחיית התביעה, הורה השופט לכל צד לשאת בהוצאותיו.
ת.א. 8515/03 מיכאל בריזון נ' גונן גינת, עורך עיתון 'הצופה' ואח'