שופטי בית המשפט העליון אהרן ברק, אליעזר ריבלין ואשר גרוניס, דחו לאחרונה (19.5.04) את הטענה כי מעשה דריסה מכוון באמצעות מכונית, שגרם למותו של הקורבן ולפציעתו של אדם נוסף, עשוי להיחשב כ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המשמעות: הנפגעים בתאונה, או שאיריהם, אינם זכאים לפיצוי מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
ביוני 97' נהרג איברהים אל אסד, ובנו נפצע, כשרכב נהוג בידי אחיינו פגע בו. כתוצאה מהפגיעה נחבט אל אסד אל האדמה, וכעבור חמישה ימים מת מפצעיו. התברר כי הדורס, מאג'ד אל אסד, היה מסוכסך עם המנוח. ביום הדריסה הבחין מאג'ד, שנהג ברכבו, במנוח הולך עם בנו לעבר ביתם, ממרחק של כ-250 מטר. הוא האיץ את הרכב ופגע בשניים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע מצא אותו אשם בהריגה ובגרימת חבלה בנסיבות מחמירות.
בנו ואשתו של איברהים תבעו את מאג'ד ואת חברת הביטוח דולב, שביטחה את השימוש ברכבו. הם טענו, כי על אף שסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כי "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם", מדובר בתאונת דרכים ולפיכך הם זכאים לפיצוי מכוח החוק. הנימוק: לטענתם, חל במקרה זה החריג לכלל נגד מעשה מכוון, לפיו "הנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על- ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".
שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ציפורה ברון, קיבלה את עמדת שאיריו של איברהים אל אסד וקבעה, כי אכן מדובר בתאונת דרכים. השופטת נימקה את החלטתה בכך שהרכב בו נהג מאג'ד שימש למטרות תחבורה רגילות, שכן מאג'ד נהג בו לפחות 250 מטרים לפני האירוע, בכיוון ביתו, ולפיכך "הזיקה לסיכון תחבורתי רגיל חזקה במקרה דנן הרבה יותר מאשר במקרה שהמעשה המכוון גרם במישרין לנזק"; כלומר, שקיים קשר הדוק בין פעולת הדריסה לבין בסיכון הטבעי הנובע בשימוש ברכב.
חברת הביטוח לא ויתרה, והגישה ערעור על קביעתה של השופטת ברון. החברה טענה, כי הפגיעה באיברהים היתה תוצאה ישירה של מעשה מכוון נגדו, בו שימש הרכב ככלי לגרימת נזק וה"זיקה לסיכון התחבורתי" במקרה זה היא אפסית. עוד טענה החברת הביטוח, כי הקביעה שמדובר בתאונת דרכים "אינה מתיישבת עם השכל הישר" והיא שומטת את הקרקע מתחת לסייג המדבר על מעשה מכוון, שכן לפי הגיונה, כל מקרה של דריסה מכוונת ייחשב לתאונת דרכים, אם הנהג הדורס ייסע מספר מטרים לפני הדריסה עצמה.
בית המשפט העליון קיבל, כאמור, את הערעור. בפסק הדין, שנכתב על-ידי השופט אליעזר ריבלין, קובע בית המשפט כי מדובר במקרה מובהק שבו השימוש שנעשה ברכב נועד לגרום נזק. "צודקת המבקשת בטענתה, כי בין אם נסע מאג'ד ברכבו לפני הדריסה מרחק של מאתיים חמישים מטרים, כפי שסבר בית המשפט קמא, ובין אם לאו, אין הדבר מעלה או מוריד. הקביעה, כי נתקיים שימוש ברכב למטרות תחבורה או בזיקה לסיכון תחבורתי קודם למעשה המכוון, אינה רלוונטית כאן, אפילו היה מקום - ואין אנו סבורים כך - להפריד בין מקטעי הנהיגה השונים בדרך אל הדריסה", כותב ריבלין.
"אכן", מסכם השופט, "לא כל המקרים המכוונים הוצאו מגדרו של החוק, ובהתקיים אירוע בו נגרם הנזק על-ידי השפעת המעשה על השימוש ברכב ולא על-ידי המעשה עצמו, לא נשללת תחולתו של חוק הפיצויים. ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם תקשה האבחנה בין נזק שנגרם על-ידי המעשה עצמו לבין נזק שנגרם על-ידי השפעת המעשה על השימוש ברכב (למשל - כתוצאה מזריקת אבנים על רכבו, מאבד הנהג את שליטתו ברכב ומתהפך; ר.כ.).
ברם, קושי שכזה אינו מתעורר במקרה זה. המעשה המכוון שעשה מאג'ד בא לידי ביטוי בעצם השימוש ברכב – בדריסה מכוונת של המנוח ושל בנו. קרי, המעשה והשימוש ברכב חד הם, ומשכך יש לראות בנזק שנגרם תוצאה ישירה של המעשה המכוון".
רע"א 855/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' כאמלה אל אסד ואח'