האם רשאי משרד הבריאות לחייב את בני משפחתו של אדם הזקוק לאשפוז במוסד סיעודי, להשתתף בהוצאות האשפוז, המגיעות לאלפי שקלים בחודש? על שאלה זו השיבו השבוע (יום ב', 14.6.04) בחיוב שלושה שופטי בג"צ - דורית בייניש, אדמונד לוי וסלים ג'ובראן.
פסק הדין ניתן בעתירה של עו"ד אריה שחם, שאביו הקשיש (שבינתיים הלך לעולמו) נזקק לפני מספר שנים לאשפוז במוסד סיעודי. משרד הבריאות קבע, כי האב עומד בקריטריונים לאשפוז: הוא אובחן כחולה סיעודי, שמצבו מחייב אשפוז; קיים מקום פנוי לאשפוזו; ובני המשפחה חתמו על התחייבות כספית להשתתפות בהוצאות האשפוז כפי שייקבע משרד הבריאות. העלות הכוללת של האשפוז עומדת על כ-9,500 ש"ח לחודש.
לאביו של שחם, אברהם פינקלשטיין ז"ל, שני בנים נוספים: אחד מתגורר בארץ ומתקיים מפנסיה קטנה, והשני מתגורר בחו"ל. בדצמבר 2002, במקביל לאישור אשפוזו של האב במוסד הסיעודי, הודיע משרד הבריאות לשחם כי השתתפות אביו בהוצאות האשפוז תעמוד על 3,547 ש"ח, הוא עצמו ישלם 4,995 ש"ח מדי חודש, והאח המתגורר בישראל – 775 ש"ח בחודש. מאוחר יותר הוחלט להפחית את השתתפותו של שחם לסכום של 4,000 ש"ח בחודש "בלבד".
שחם חתם על ההתחייבות, לטענתו תחת מחאה. הוא הגיש ערר לוועדה המתאימה במשרד הבריאות, וטען כי על המשרד לשאת בכל העלויות שמעבר להשתתפות אביו במחיר האשפוז. לאחר שהערר נדחה, עתר שחם לבג"צ וטען, בין היתר, כי משרד הבריאות אינו מוסמך לחייב את בני משפחתו של חולה סיעודי לממן את האשפוז, או לחייב את אחד מבני המשפחה בתשלומים שהוטלו על בן משפחה אחר. עוד טען שחם, כי דרישת המשרד הופכת את החולה לבן ערובה של כל אחד מבני המשפחה, אם יחליט שלא לשלם את חלקו בהוצאות האשפוז.
משרד הבריאות טעו, כי הסמכות לקבוע את הנוהל הקיים בדבר השתתפותם של בני משפחה במימון האשפוז ואת שיעור ההשתתפות מקורה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, שהעניק מעמד של חוק לנהלים מסוימים של משרד הבריאות, שעמדו בתוקף לפני חקיקת החוק. המשרד טען גם כי הנוהל הקיים מבטא מדיניות נכונה, לפיה הוצאתו של כסף מהקופה הציבורית, תיעשה רק לאחר שיתברר כי המועמד לאשפוז, בן זוגו וילדיו אינם יכולים לממן את הוצאות האשפוז. יצויין, כי במקרה זה עמדה השתתפות משרד הבריאות בהוצאות האשפוז על 6% בלבד מהסכום הכולל.
בפסק הדין קיבל בית המשפט את עמדת משרד הבריאות - והחליט לדחות את העתירה. בית המשפט קבע, כי הוראות הנוהל שהוציא מנכ"ל המשרד בעניין זכויות אשפוז במוסד סיעודי, הפכו לבעלות מעמד של חוק מכוח הוראות בחוק ביטוח בריאות ממלכתי.
"חוק ביטוח בריאות לא קבע כי חולה סיעודי יאושפז ללא תנאי...", נכתב בפסק הדין. "לנוכח המגבלות התקציביות במסגרתן פועל המשיב (משרד הבריאות; ר.כ.), נראה כי אחת מהנחות היסוד שהנחו את המחוקק בחוק בטיחות בריאות היתה שלא כל הזקוק לאשפוז סיעודי יוכל לקבלו. מכאן, ובמטרה להגדיל את מספרם של החולים הסיעודיים אשר יזכו לאשפוז, לא היה מנוס מלהרחיב את מעגל 'המממנים' של שרות זה, ולכלול בו גם את מי שמתקיימים בהם שני אלה: זיקה משפחתית קרובה לחולה (בן-זוג, בנים ובנות), ונמצא כי מבחינה כלכלית יכולים הם לשאת בנטל המימון, לפחות בחלקו".
בית המשפט הוסיף כי "אפשר, ואולי אף רצוי כי ייקבע הסדר לפיו מבוטח שעמד בחיוביו על-פי חוק ביטוח בריאות, יהיה זכאי לאשפוז סעודי במימון מלא של המדינה, כדי שלא יהיה נתון לחסדיהם של אחרים, ובדרך זו יישמר כבודו כאדם. אולם ההסדר הנוכחי מקורו בחקיקה ראשית, וככזה כל שינוי בו הוא עניין שעל המחוקק לתת עליו את דעתו, וכל עוד לא עשה זאת, קצרה ידו של בית המשפט מלהושיע".
בג"צ 4613/03 אריה שחם נ' שר הבריאות