ארבל שיקרה לוועדה לבחירת שופטים

דיווח כוזב לוועדה

שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, שיקרה לוועדה לבחירת שופטים, כאשר מסרה, במכתב מטעמה (5.5.04), כי את ההחלטה על הגשת כתב אישום נגד ד"ר יעקב נאמן (ב-1996) קיבל: "היועץ המשפטי לממשלה (דאז), על דעתי". זו המסקנה המרכזית העולה מדבריו של היועמ"ש דאז, מיכאל בן-יאיר. יתירה מכך: עכשיו מתברר, כי ארבל תימרנה אז את בן-יאיר, והובילה לכך שיפסול עצמו מלקבל את ההחלטה - באמתלה שכדאי שיימנע מלעסוק בתיק, בשל טענתו של נאמן ליריבות אישית מצד בן-יאיר. ארבל ביקשה ממנו לפסול עצמו, וזאת דווקא לאחר שהביע עמדה לפיה אין להגיש כתב אישום נגד נאמן. בניגוד למה שאירע באמת, ובניגוד לידוע לה היטב, שיקרה ארבל ביודעין לוועדה: בכך שהטילה את האחריות להגשת כתב האישום, לרבות תוצאותיו, על מיכאל בן-יאיר, שהיה אותה עת היועץ המשפטי לממשלה. ארבל, שקיבלה בעצמה ובאופן אישי את ההחלטה להגיש כתב אישום נגד נאמן, שיקרה כדי להרחיק עצמה ממה שנראה והתברר בוועדה לבחירת שופטים, כתפירת תיק, ובעקבות הביזיון הגדול שנגרם בפרשה לפרקליטות. הודעתה של ארבל לוועדה נמסרה, בעקבות תלונות שקיבלה הוועדה על תפירת התיק לנאמן, וסילוקו, בדרך זו, מתפקיד שר המשפטים. הנושא הועלה גם על-ידי שניים מחברי הוועדה: חברי הכנסת בני אלון ושאול יהלום, שטענו כי יש לפסול את מועמדותה של ארבל לבית המשפט העליון, בשל מעשיה הבלתי חוקיים לכאורה באותה פרשה.

נאמן: "אני נדהם"; ארבל לא מגיבה

יעקב נאמן מסר בתגובה: "אני נדהם לשמוע את זה". לדבריו, הוא לא ידע מאומה על כך שבן-יאיר ביקש להימנע מהגשת כתב אישום; ועל כך שארבל היא שהחליטה בעצמה על הגשת אותו כתב אישום. תגובת ארבל לא ניתנה.

חתרנות וכזבים נגד שלושה יועצים

בן-יאיר הוא היועמ"ש השלישי שיוצא עכשיו נגד ארבל, ומצביע על כזביה וחתרנותה. קדמו לו: השבוע, היועמש מזוז, המייחס לה חתירה תחתיו וניסיון לתפור תיק לראש הממשלה אריאל שרון; ובסוף 2003 - היועמ"ש הקודם אליקים רובינשטיין (כיום שופט בית המשפט העליון), שייחס לה חתרנות תחתיו, תוך הפרות חוק, כזבים ומנהל בלתי תקין.

כיצד הטעתה את השר לפיד ואת הנשיא ברק

עם העלאת הנושא בוועדה לבחירת שופטים, ונוכח התלונות ודרישתם של כמה מחברי הוועדה, ערך שר המשפטים, יוסף (טומי) לפיד, בדיקה בנושא, יחד עם נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. לפיד הגיע למסקנה, כי אכן: "נתפר" תיק לנאמן. אלא שעל-בסיס הודעתה הכוזבת של ארבל הגיע לפיד למסקנה מוטעית, לפיה בן-יאיר הוא שקיבל את ההחלטה להגיש כתב אישום, ולכן, כביכול, ארבל אינה אחראית למה שאירע. גם הנשיא ברק, המיודד אישית עם נאמן, הגיע למסקנה דומה ומוטעית בעקבות הכחשתה השיקרית של ארבל. בתשובה שהעבירה אל הוועדה, ביקשה ארבל לנער חוצנה מאותה החלטה, שבעקבותיה "נתפר תיק" ליעקב נאמן, ולהעמיס את האחריות לכך על הבכיר ממנה, אותה עת. בהודעתה כתבה, בין היתר: "ההחלטה על הגשת כתב האישום התקבלה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה (דאז), על דעתי. כתב האישום החזיק שני אישומים: באישום הראשון נטען כי פרופ' נאמן הצהיר הצהרה שקרית בתצהיר שהגיש לבג"צ. באישום השני נטען כי פרופ' נאמן מסר הודעה כוזבת עת נחקר במשטרה בקשר לתצהירו לבג"צ" [ארבל התייחסה בכך לתשובתה לבג"צ שהגיש כותב שורון אתה, י.י.]. נזכיר, כי בית המשפט השלום בתל אביב זיכה את נאמן מאותו כתב אישום ומתח ביקורת על הפרקליטות (כתב האישום שהגישה עסק אז במעשה זניח, שלא כיוון אליו העותר בעתירה המקורית, י.י.]. לימים נוצרה תמימות דעים, כי לא היה מקום להגשת אותו כתב אישום, וכי הוא נתפס, הן ציבורית והן מקצועית, ככתב אישום מופרך שהוגש משיקולים זרים כדי לסלק את נאמן מתפקיד שר המשפטים. בשל זאת, דרשו חברי הכנסת אלון ויהלום לפסול את מועמדות ארבל, בגלל חלקה בפרשה.

הגילויים החדשים

ארבל הכחישה, כאמור, את חלקה האמיתי בפרשה. עכשיו אנחנו חושפים כאן שלושה גילויים חדשים, המאירים באור בעייתי את מעשיה של ארבל: - ההחלטה להגיש כתב אישום נגד נאמן התקבלה על-ידי ארבל עצמה, באופן אישי, ולא על-ידי היועמ"ש דאז, מיכאל בן-יאיר. היועמ"ש אומנם הסכים לכך שייאמר שההחלטה התקבלה "על דעתו", כמי שעמד בראש התביעה. אך כאמור, ארבל, שכיהנה אותה עת בתפקיד פרקליטת המדינה, היא שקיבלה, באופן אישי, את ההחלטה המהותית להגיש כתב אישום, ובן-יאיר רק נתן לכך את "המטרייה" המערכתית. - בן-יאיר דווקא ביקש להימנע מהגשת כתב אישום. הוא שוחח על כך עם חלק מבכירי הפרקליטות, ובהם עם עו"ד רות דוד ומשה לדור. לדבריו, התעוררו אצלו ספקות, והוא לא רצה להגיש כתב אישום מאחר שהוא חשש "שזה יכול להסתיים בפיאסקו". - זמן קצר לאחר שגילה דעתו בפני כמה מבכירי הפרקליטות, התבקש בן-יאיר על-ידי ארבל עצמה ועל-ידי עו"ד משה לדור, שהיה אחד מנאמניה של ארבל: לפסול עצמו מלקבל החלטות בתיק זה. הנימוק שהועלה בפניו, בפורום של פרקליטים נוספים [על כך ראו גם בהמשך, י.י.]: כדי למנוע, כביכול, מיעקב נאמן, לטעון לאחר מכן כי בן-יאיר קיבל החלטה נגדו בגלל "עניין אישי ביני לבינו". ואכן, בן-יאיר יצא ממעגל מקבלי ההחלטות.

ההוכחה החותכת

מאותו שלב (נובמבר 1996 ואף מוקדם מכך), נמנע בן-יאיר - שכאמור חיווה דעתו שאין מקום להגיש כתב אישום - מעיסוק בתיק זה. ארבל עצמה, שפעלה אותה עת נגד נאמן וביקשה לסלקו מתפקידו כשר משפטים, היא שקיבלה את ההחלטות. בניגוד להודעתה בחודש מאי 2004, ערב התכנסות הוועדה לבחירת שופטים חדשים, עולה כי היא שהחליטה על הגשת כתב האישום. ההוכחה החותכת לכך גלומה בהודעתה הכתובה בתשובה לבית המשפט העליון (12.11.96), בעתירה שהגיש כותב שורות אלה נגד נאמן [בג"צ 4347/96]: "בעקבות הממצאים שעלו מחומר החקירה, ולאחר שקיימה התייעצויות בדבר עם בכירים בפרקליטות, הגיעה פרקליטת המדינה למסקנה, על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, כי יש מקום, לכאורה, להגשת כתב אישום נגד יעקב נאמן בעבירות לפי סעיפים 237 (עדות שקר) ו-244 (שיבוש מהלכי משפט), לחוק העונשין, התשל"ז-1977", באותה הודעה נמסר עוד, כי הודע לנאמן "על זכותו לשימוע בפני פרקליטת המדינה. לאחר השימוע, תחליט פרקליטת המדינה באורח סופי, אם להגיש כתב אישום כאמור". נאמן דחה את ההצעה לקיים שימוע. זמן קצר לאחר מכן (17.12.96) הגישה ארבל כתב אישום נגד נאמן, עליו חתמה אישית. עינינו הרואות: הודעתה לוועדה לבחירת שופטים (מאי 2004) עומדת בסתירה מוחלטת להודעתה לבית המשפט העליון (נובמבר 1996).

בן-יאיר מגלה: ארבל לא אמרה אמת

בתקופה האחרונה, ובעקבות הודעתה הכוזבת לוועדה, ערכתי בדיקה כדי לחשוף את שאירע אותה עת, ולהוכיח כי ארבל שיקרה עכשיו לוועדה, ובכך קיבלה במירמה את הסכמת הוועדה למינויה. אתמול (יום ה') ביקשתי את תגובתו של מיכאל בן-יאיר, ולהלן דבריו: - על הנסיבות שהובילו אותו לפסול עצמו: "התבקשתי על-ידי עדנה ארבל לצאת ממעגל מקבלי ההחלטות, בנימוק שיעקב נאמן משדר לכולם שזה עניין אישי ביני לבינו. ועל-מנת שלא לשחק לידי יעקב נאמן, היא ומשה לדור ביקשו ממני לצאת ממעגל מקבלי ההחלטה. "זה היה בנוכחות פרקליטים נוספים, למשל: עוזי פוגלמן [אז מנהלת מחלקת הבג"צים, וכיום שופט בית המשפט המחוזי, י.י.], רות דוד, התובעת בתיק [כיום פרקליטת מחוז תל אביב, י.י], ומשה לדור [אז פרקליט מחוז ירושלים, י.י.]. ואני, בעקבות הבקשה הזו, החלטתי לצאת ממעגל מקבלי ההחלטה, כדי לא לתת חומר בידי יעקב נאמן. ואת ההחלטה להגיש כתב אישום נגד יעקב נאמן היא קיבלה, והיא גם חתמה על כתב האישום באופן אישי. זה פשוט לא להאמין: היא שופטת בית המשפט העליון". - על כוונתו שלא להגיש כתב אישום נגד נאמן: "אני עמדתי לכנס את הפרקליטים. לי היו ספקות. ביקשתי לכנס את הפרקליטים. לי היו ספקות. אני רציתי להימנע מהגשת כתב אישום, ולהגיש הודעה לבית המשפט העליון, בעתירה שלך [שלי, י.י.], שהחקירה הסתיימה ולמרות חומרת הדברים, לא מגישים כתב אישום. אמרתי יש לי ספקות. אז היא אומרת [ארבל, י.י.]: למשה לדור [מי שנמנה עם מקורבותיה של ארבל, י.י.]: למשה יש משהו לומר. ואז היא אמרה, נתתי לו את רשות הדיבור. ואז הוא ביקש, שמכיוון שיעקב נאמן אומר שזה עניין בינך לבינו, אז ביקשו מימנו לצאת ממעגל מקבלי ההחלטה. אני הסכמתי, בלית רצון, לצאת ממעגל מקבלי ההחלטה. טענתי שזה לא מתקבל על הדעת, אבל אם יש רושם כזה, אני יוצא. באותו זמן לא היתה החלטה על כתב אישום. ההחלטה התקבלה לאחר מכן, על-ידי ארבל". - מה אירע אחרי ההחלטה: "אחרי שהתקבלה ההחלטה [ובן-יאיר התבקש על-ידי ארבל לתת לה כלפי חוץ גיבוי מקצועי, כראש המערכת, י.י.], אני הסכמתי לכך שתפורסם הודעה לעיתונות, שההחלטה להגיש כתב אישום התקבלה על-ידי פרקליטת המדינה, על דעתי. גם העוזרים שלי ידעו שיש לי ספקות. גם רות דוד ידעה שיש לי ספקות. אחד החוקרים הראשיים בפרשה, הביע דיעה שזה יכול להסתיים בפיאסקו. הספקות שהוא דיבר עליהם, נגעו לליבי".